ברכת רצ"ה רצד

ודעמי' ז"ל דלאו דוקא התנה אלא גם בידע' מקודם מהמומין אין כופין דכיון דידע' סברה וקבל' ורבים חולקין וס"ל דרק בהתנ' בפירוש וקבל' עלה אין כופין אבל כל שלא קבל' בפירוש אף שידע' יכול' היא לומר שסבר' שתוכל לקבל ועכשיו אינה יכול' לקבל עיין בטוש"ע סי' קנ"ד ובאחרונים ז"ל ולפ"ז בנ"ד שנתודע לו ושתק הדבר תלוי בפלוגתת הקדמונים ז"ל דלדעת החולקים על הרמ"ה ז"ל ליכא חדרגמ"ה ז"ל דאף דידע יכול לומר כסבור הייתי כו'. אולם לדעת הרמ"ה ודעמי' ז"ל דבכה"ג אין כופין אותו ה"ה להיפוך אין בידו לגרש' בע"כ. ואחרי שבש"ע הביא להלכ' דעת הרמ"ה ז"ל דגם בידע' אין כופין אותו אין בידינו להקל בכה"ג להיפוך לענין חדרגמ"ה ז"ל וכמובן. אמנם יש לדון ולצדד להקל בנ"ד דבהך דמוכ"ש דגם בהתנ' כופין אותו כ' בשמ"ק בשם תר"י ז"ל הטעם דמוכ"ש בכל פעם מתקלקל יותר ויכול' לומר דזה לא קבלה על עצמה וא"כ בנ"ד שנתקלקל' יותר שיצא' מדעת' לגמרי ליכא לפ"ז חדרגמ"ה ז"ל. אולם שאר הקדמונים ז"ל כתבו דבמוכ"ש ל"מ תנאי דכיון שממקתו גם אם אמרה דיירנא בהדי' כפינן לי' ומדבריהם ז"ל יראה דלא ס"ל סברת תר"י ז"ל לכך הוצרכו לומר בהך דמוכ"ש דלא מהני תנאי מצד אחר וה"ה דאין להקל בנ"ד לדעתם ז"ל

ועלה על לבי לומר דהם לא פליגי אתר"י ז"ל רק בהך דמוכ"ש דכיון דדרך שיתקלקל יותר קבלה עלי' גם זה משא"כ היכא שאין דרך המחל' להתקלקל יותר כשנתקלקל יותר מודו לסברת תר"י ז"ל דיכול' לומר דזה א"י לקבל'. אך יש לדון ולומר דטעמייהו ז"ל הוא דכיון דמקודם קבלה על עצמה זה שנתקלקל ביותר לא חשיב אצלה שיצא' מסתם בני אדם ולא הוי מאוס אצלה גם מום כזה עוד גם עתה מום גדול שא"י לסבול כלל שנכוף אותו בשביל זה להוציא או אותה לקבל גט והדעת נותן כטעם הראשון דכל שיש שינוי מאשר הי' מקודם הדעת נוטה שהיא יכול' לומר שזה לא תוכל לקבל. ויש קצת ראי' ודמיון לזה מהא דאמרינן דיכול' לומר מאחיך הייתי יכולה לקבל ולך אינה יכולה לקבל. ואחרי אשר התבוננתי יראה דזה תלוי בפלוגתייהו דהרמ"ה ודעמי' ושאר הקדמונים החולקים שהבאתי דלדעת החולקים ז"ל הנ"ל דרק בהתנה בפי' א"י לומר כסבור' אני כו' אבל כל שלא התנה בפי' אף שידע' יכולה לומר כסבור' אני כו' א"א לומר כנ"ל דלא פליגי על תר"י ז"ל רק במוכ"ש דכיון דדרך שיתקלקל יותר קבלה ע"ע גם זה דעיקר סברת הסוברים לחלק בין התנה בפי' לידעה הוא דדוקא היכי שקבל' עלי' בפי' א"י לומר כסבור' אני כו' משא"כ בלא קבלה בפי' אף שידע' יכולה לומר שגם בשעת מעשה נסתפק' אם יכולה לקבל ע"ע מה דלא שייך בקבל' בפי' ולא אמרה שרצונ' לבחון ודברים שבלב ל"ה דברים. ומעת' גם במוכ"ש אף שדרך להתקלקל יותר אין לדון שגם זה קבלה על עצמה דזה לא אמרה בפי' שמקבל' ע"ע בכל גוונא וחשיב א"כ רק כידיע' דיכול' לומר כסבור' אני ועכצ"ל לפ"ז הטעם השני דאצל אדם כזה שיצא מסתם ב"א אינו ברור שא"י לסבול בשום פנים עתה אחר שנתקלקל ודמי אצלו לשאר מומין וכנ"ל. אמנם לדעת הרמ"ה ודעמי' הדעת נותן לומר דלא פליגי רק במוכ"ש דכיון דדרך להתקלקל הו"ל כידיע' עכ"פ דאינה יכולה לומר כסבור' אני כו' לדעתם ז"ל ודוק. ולפ"ז היכי דלא הי' תנאי רק ידיעה וכנ"ד יש לדון להקל היכי כשנתקלקל יותר מתורת ממ"נ דאם נימא כדעת הרמ"ה ז"ל י"ל דלכו"ע יכולה או יכול לומר דבאופן רע כזה א"י לקבל והחולקים על תר"י ז"ל דכתבו בהך דמוכ"ש טעם אחר הוא משום דבמוכ"ש כיון דדרך להתקלקל קבלה עלי' גם אופן זה ולדעת החולקים על הרמ"ה ז"ל דעכצ"ל דטעמייהו הוא דאצל אדם כזה לא הוי רק כשאר מומין וכנ"ל הנה כיון כיון דל"ה רק ידיעה בלא זה יכול לומר כסבור אני וכו' והבן

אמנם אחר העיון לא שייך בנ"ד פלוגתא דרבוותא הנ"ל אי בידיע' יכול לומר כסבור אני וכו' ועכשיו איני יכול לקבל דזה אינו רק בהי' קודם הנשואין וידעה ואח"כ טוענת כסבורה אני כו' ועכשיו א"י לקבל דבזה לר"מ גם בהתנ' בפי' יכולה לומר כן ולרבנן ס"ל להנך פוסקים החולקים על הרמ"ה ז"ל דבידע' ולא הי' תנאי מפורש גם לרבנן יכולה לומר כן וכאשר בארתי טעמם ונימוקם. אולם זה אינו רק התם דבפועל עדיין לא קבלה על עצמה משא"כ בכעין נ"ד שידעו ודרו יחד פשיטא דאין כופין אותו להוציא ולא אותה לקבל גט דהרי חזינן דלא איכפת להו כ"כ ואינו מאוס בעיניהם שדרו יחד וקבלו עליהם בפועל ומה"ת נאמין שנשתנ' אצלה או אצלו הטבע וא"י לסבול עתה וגם ר"מ מודה בזה ולא פליג רק התם שעדיין לא קבלה בפועל ואשר ע"כ ס"ל דיכול' לומר שאמדה עצמה שתהי' יכולה לקבל ועכשיו ראיתי שא"י משא"כ היכי שרואין אנחנו שאינו מאוס אצלה שדרה עמו מהכ"ת נאמין שהי' שינוי רצון אצלה וה"ה א"כ להיפך לגבי דידי' לענין שנכוף אותה. ולפ"ז נסתר הממ"נ הנ"ל וקשה לסמוך על סברת תר"י הנ"ל לבד אחרי דלדעת החולקים על הרמ"ה ז"ל צ"ל דהחולקים על התר"י ז"ל טעמייהו משום דבאדם כזה אינו ברור שאינו יכול לסבול גם עתה אחר שנתקלקל יותר ולא חשיב אצלו רק כשאר מומין וכנ"ל. ולכאור' עלה דעתי דיש לדון ולצדד מ"מ ע"פ מה שכ' הב"ש ז"ל דגם בשאר מומין כשלא ידע מקודם והטעתו יכול לגרשה בע"כ כיון דהטעתו ועשתה שלא כהוגן וא"כ אף אי נימא לדעת החולקים על תר"י ז"ל דטעמייהו משום דאצל זה שיצא מכלל שאר ב"א לא חשיב גם עתה אחר הקלקול יותר רק כשאר מומין מ"מ יוכל לגרשה בע"כ כיון דהטעתו ועשתה שלא כהוגן וכבר הרגיש בזה הרב הה"ג מפרוזנא ני' לענין אחר. אולם לדעתי אין מקום לדון מצד זה דמלבד דאחר שאחר הנשואין נודע לו המום ושתק וקבל על עצמו נתברר למפרע שלא הטעתו כלל. הנה לדעתי המום הזה חשוב מום שבגלוי שא"י לטעון דלא ידע והטעתו דאף שהי' לו זמן קבוע שבוע אחד בחודש זמן הווסת מ"מ אין לדמותו מ"מ לדעתי להא דנכפה שקבוע לו זמן דפסקינן דכמומין שבסתר דמי דהתם הכפיי' היא זמן מועט שעה או שתים ואחרי שקבוע לו זמן יכולה להסתתר ולהזהר משא"כ בנ"ד שנמשך המחל' בכל חודש שבוע שלם פשיטא לי דא"י להסתתר שלא יודע לאיש וכמומין שבגלוי דמי וזה חילוק נכון בסברא. וגם דאלת"ה בכל המומין שבגלוי היכי שבאו מזמן קרוב הו"ל למימר ג"כ הכי דיכול לומר דלא ידע שבימים האלו היתה נטמן בסתר אהלה וזה לא עלה על לב אדם מעולם ולא מצינו אחד מהפוסקים ז"ל שיאמר לחלק בהכי ואין לצדד להקל איפוא מצד זה

אולם עדיין יש לעורר ולדון לדעתי מצד אחר דאף אי נימא דטעם החולקים על תר"י ז"ל הוא משום דאצל אדם כזה שראינו שסובל מום גדול כזה אינו ברור דאחר הקלקול אינו יכול לסבול ולא גרע משאר מומין אצל שאר בני אדם מ"מ יראה דזה אינו רק כשגם מקודם שנתקלקל יותר הי' מהמומין הגדולים שכופין אותו להוציא דמזה שפיר אמרינן דכיון דחזינן דאצלו אינו מאוס גם מום גדול כזה ויצא א"כ מכלל שאר בני אדם י"ל דגם אחרי הקלקול אינו ברור שאינו יכול לסבול עוד אבל היכי שמקודם ל"ה מום גדול שכופין עליו להוציא ועתה נתקלקל יותר עד שהוא מום גדול שכופין להוציא שפיר יוכל לומר שא"י לקבל זה דמזה שקבל על עצמו מקודם לא יצא מכלל שאר ב"א וכמובן. ומום זה דהי' לה מקודם שבזמן הוסת