ברכת רצ"ה רצג

בלי ראי' ברורה. מדבריו אלה נראה דגם הוא ז"ל בחדא מחתא מחתינהו מומין דידיה לענין מק"ט ולענין כפי' מטעם דס"ל דגם בנכפה שייך לומר דבכ"ד ניחא לה. ורק דבהני מומין השנוים במשנה שכופין להוציא ל"ש לומר כן וביאור הדבר כמש"ל ולדעת הרא"ש ודעמי' ז"ל א"כ דגם בנכפה כופין עכצ"ל דגם בנכפה לא אמרי' דבכ"ד ניחא לה דגם נכפה אינו קפידא לבד ורק שהנפש בחלה בו וממאסת אותו. ודמי למומים השנוים במשנתינו שכופין להוציא [וכפי הבחינה שהבאתי מאיש אחר שאינו בעל המקח באמת יראה כדברי ודעת הרא"ש ודעמי' ז"ל בזה] וה"ה א"כ דאין להחמיר כ"כ לענין האומדנא לבטל הקידושין מצדה מטעם מקח טעות וכאשר בררנו ודו"ק כי זה היא ברור אצלי בבירור ענינים אלו ויש לי עפ"י האמור הרהורי דברים בביאור דעת הרמ"ה ז"ל והחולקים עליו בהנך מומין שכופין להוציא אי כופין היכי שידעה בהם קודם שנשאת אלא שאין כאן מקום הביאור בשגם לא הבאתי עוד כל אשר רחש לבי בכל זה בכור הבחינה

והנה בנדון שאלתינו יש מלבד כל הנזכר עוד ענין נוסף להחמיר שאחרי אשר כבר ידעה ממחלתו עשתה שלום עמו ודרו יחד וראיתי לכת"ה שהרגיש בזה אלא שכתב תשובה בצדו שהרי מבואר בהגב"ע שניתן לו אז דברים שבסגולתן הי' תקוה להאשה שיתרפא ועי"כ א"כ נזדווגה עמו. אמנם לדעתי זה לא תעלה ארוכה דאף אי נימא דזה לא מגרע כח האומדנא משום שהסכימה להיות עמו עד שיתרפא והיינו דנאמר כמ"ש הח"מ ז"ל בסי' ל"ט ס"ק י"א דאין אשה מקפדת רק על מום שאין לו רפוא' ואין זה א"כ מגרע כח האומדנא שאינה מקפדת גם אם לא יתרפא ונאמר כ"כ דאין זה גרעון ג"כ לענין שאינה יכולה לסבול. [דאל"כ מצד הקפידא לחוד אמרי' דאשה בכ"ד ניחא לה וכאשר בררנו דמה"ט ל"ח עכ"פ מוכח וידוע וכנ"ל] מה שיש לדבר עוד הנה מלבד דבזה נסתר עכ"פ מה שפתחתי פתח כמחט סדקות דל"ש חין אדם עושה בב"ז משום דמומין גדולים אלו לא שכיח כלל ודמי למום איילונית שכתבו התוס' דלא אמרי' חזקה אין אדם עושה בב"ז דלא אסיק אדעתי' עמש"ל דאחרי שידעה ממומו ורק שקותה שיתרפא ל"ש זה דאדרבה הרפוא' לא שכיחא. הנה בל"ז אחר שלא נדבר מזמן קצוב שבזמן זה יתרפא ואדרבה הובטח לה שלא יהי' לו עוד כלל החולי זה ר"ל והאשה נזדווג' עמו ונפרד' וחזרה ונזדווג' אתו מי יודע עד כמה היתה מתרצית להוחיל ואחר שבזמן קרוב מת אין כאן לדון מתורת אומדנא כלל וכמובן וזה פשוט וברור

אמנם מה שיש לדון בזה דאחר שמסתמא לא הי' אח"כ עידי יחוד אין לחוש א"כ להחמיר משום שנבעלה לו אח"כ דכיון דתיכף אחר הנשואין צוחה וקפדה על מומו א"ת שאין לחוש לקידושין הראשונים אין לחוש כמו כן למה שנבעל' לו אחר שכבר ידעה ממחלתו דכיון שקפדה מקודם נתבטל הקידושין הראשונים לגמרי ול"מ א"כ מחיל' וכמ"ש הפוסקים ומכללן הר"ן ז"ל עיין עליהם ואין לדון ולחוש א"כ רק שנתקדש' לו מחדש וכיון דלא הוי עידי יחוד הו"ל קידושין בלא עדים דאין חוששין כלל לקידושין אף ששניהם מודים וכנ"ל בשם הרא"ש והקדמונים ז"ל דעמי' אולם באמת המעיין בפוסקים יראה דגם זה במחלוקת שנוי' דלדעת הרא"ה וההג"מ ז"ל כל שדרו יחד כאיש ואשתו א"צ לעידי יחוד דכ"ע ידעו ואנן סהדי דנבעל' לו ואם אמנם הרא"ש ז"ל בתשובותיו סי' ו' דחה דבריהם אלו מהלכה וכתב דדעת יחיד היא המעיין בפוסקים האחרונים ז"ל יראה דחשו לדיעה זאת ותקעו בה מסמורות ועיין בטוש"ע סי' מ"ג פלוגתתן של הרשב"א והמרדכי ז"ל אי מהני בעידי קידושין עדות ידיע' בלי ראי' עייש"ה ואכמ"ל יותר. אחרי כל בירור הדברים האלה והחזיון הזה עיני כ"ת לנוכח יביטו כמה רבו הצדדים להחמיר בנ"ד יותר מעל אחת שבע ספק וגם ודאי איסור תורה ואחרי שעל מיתת היבם אין לנו רק אומדנות והשערות לבד אין מקום עתה לדעתי להתיר האשה העלוב' לשוק ועצה היעוצה לחקור שמה היטב בפריזקאוו אולי יודע עכ"פ בבירור כי לא נחסר בזמן ההוא שהעידו העדים ר' יעקב בן חנוך ור' בנימן יהודה בר' צבי כי נמצאו שני קאנטניסטין יהודי ואינו יהודי נטבעים בנהר שום יהודי או מומר מהקאנטניסטין אשר הי' שמה רק הקאנטניסט שאלמאוויטץ הנ"ל אשר אנו מבקשים ואז נוכל אולי להמציא היתר להעלובה הזאת מטעם כאן נמצא כאן הי' שהאריכו הפוסקים ז"ל אולם מהצורך לברר מאת העדים הנ"ל מאין ידעו שהנטבעים הי' קאנטניסטין אולי לא ידעו זאת רק מהבגדים שנמצאו מונחים אצל שפת הנהר דזה גרעון גדול וכאשר לא יכחד מאת כת"ה והנלפע"ד כתבתי. סימן קח ב"ה לבוב יום ג' י"ט אב תר"מ לפ"ק. לכבוד ידיד ה' וידידי עוז הרב המופלג בתור' ויראה צדקתו כהררי אל בכח ולאל כבוד מו"ה שלום מנשה נ"י

תוכן השאל' שבנו נשא אשה בת ר' יוסף בישוב סמוך לאנטיפאלי והאש' היתה עוד איזה שנים קודם החתונ' חולנית ר"ל היינו ששבוע אחת בכל חודש ישבה בדודה ועצובה ואבי' עשה ערמה שלא תיסע על ימי הרגל למקום כ"ת ושלח אחר החתן ועלם רך בשנים לא ידע מה היא ואחר החתונ' כי ראה זאת אמרו לו מקרה הוא וכי כן דרך הנשים לפעמים בשעת ווסתן ואך כאשר ארכו הימים כ' לכ"ת ולקח אותה לבריסק לעסוק ברפואות אצל הרופא המומח' באזינסקי ובנסע' הוטב מצבה ואח"כ נתעבר' ולא היתה בקו הבריא' וכתבו לכ"ת לדרוש עבורה אצל הרופא הנ"ל ותיכף בהזכיר לפניו שמה ושם עירה אמר לו בזה"ל זיא פאן זינע וכ"ת לא רצה לצער את בנו ולא הודיע לו תוכן החולי וכאשר ילדה הולד הראשון יצאה מדעתה איזה שבועות ורצה הבעל ליסע ממנה ופתוהו שזה מקרה לפעמים ביולדות ונתפת' לדבריהם ואח"כ ילדה שני פעמים ואז לא הי' הבעל בביתו וחשב כי הי' כראוי ואחר ילד' ולד רביעי ויצאה מדעת' באופן קשה ומר מאוד ונפרד בעלה אח"כ ממנה זה כחמש' שנים ועתה נודע למו שגם בשתי הלידות האמצעיות יצאה מדעת' [זה בדקדוק כי רק בלידה אחת מהשנים האמצעיות יצאה מדעת' וליד' אחת היתה כראוי בלי מכשול כאשר רואה אנכי מתוך תשו' הרב הה"ג מפרוזין ני'] והבעל אינו רוצה בשום אופן לדור עמה עוד ואך לפטר' בגט והיא אמנם אינה רוצית בשום פנים האם יש מקום להתיר לו חדרגמ"ה ז"ל דגט בע"כ או דשתי נשים עכת"ד השאל' ואבא היום להביע חוו"ד בעזר הצור אשר מאתו אשאל' כמו כן עזר לבל אכשל בדבר הלכה זו

הנה זה פשוט דשוטה היא מומין הגדולים שבגדולים דזה מום גדול יותר מנכפה דנחלקו הקדמונים ז"ל אי באיש כופין אותו להוציא ועיין ברמ"א ז"ל סי' קנ"ד שבכפיית האיש כ' שני הדיעות האלו ולא הכריע אמנם לענין כפיית האשה כשהיא ניכפת פסק בסימן קי"ז דרגמ"ה ז"ל לא תיקן וגזר בכה"ג ועיין בב"ש ז"ל דרק לגבי' דידי' איכא פלוגתא דאיתתא בכל דהו ניחא לה משא"כ באיש עיי"ש. והנה בהנך דכופין אותו להוציא פליגי ר"מ ורבנן בהי' בו מקודם והתנ' דר"מ ס"ל דיכול' מ"מ לומר כסבור' אני שאהי' יכול לקבל ועכשיו איני יכול לקבל וחכמים פליגי עליו דבכה"ג אין כופין אותו והלכ' כחכמים ודעת הרמ"ה