ברכת רצ"ה רצב

אחר י"ל דלא נעשית עתה א"א ודאי דלא שייך בזה כלל הך חזקה דאין אדם עושה בב"ז דכיון דבאמת לא הוי ב"ז ורק דמחזי כב"ז זה אינו רק היכי דקדש' ע"ת דא"צ גט משא"כ בסתם דצריכ' גט מספק לא מחזי כב"ז כלל דמהכ"ת יאמרו שהוא ב"ז אחרי שצריכ' גט ממנו וכיון דלא שייך הך דא"א עושה בב"ז. גם בבעל א"צ גט רק מספיקא. ולדעת הפוסקים ז"ל שהבאתי דבמומין גדולים ומכוערים בודאי דהוי אומדנא דמוכח טובא אי לדעת התוס' בתירוצם קמא היכא שקידש כנס ובעל סתם בתכיפות א"נ כמש"ל דכל שהי' סתם ולא תנאי מפורש אף דאיכא אומדנא מ"מ צריכה גט מדבריהם שלא יאמרו כו' אף לדידן דקיי"ל כרב א"צ גט רק מדבריהם דכיון שצריכ' גט לא שייך לומר דמחזי כב"ז וכנ"ל ואף דגם בקטנ' שהגדיל' צריכה לכ"ע גט מדבריהם אף בלא בעל יש לומר דשאני התם דהכל יודעין שאין קדושי קטנה קידושין גמורים ואף שצריכ' גט ידעו שהוא רק מטעם חומרא בעלמא ומיחזי אח"כ כשכבר הגדיל' ויכול לעשות בה קידושין גמורים בעילותיו כב"ז משא"כ בקדש' סתם וכמובן. ויש לי בזה דברים הרבה אולם לא צרפתים עוד במצרף הדעת והבחינ' ולא באתי איפוא רק להעיר לב המעיין בהלכה. ולפי הנ"ל יש לומר לדעת מהר"ם ז"ל דס"ל דיבם מומר גם מן הנשואין יש לומר דעל דעת כן לא קידשה נפשה דלא חשיב תלוי בדעת שניהם דגם הבעל לא איכפת לי' דכיון דאין בזה באמת איסור ב"ז וכנ"ל ורק דמחזי בתנאי זה לא שייך זה ומשום דבזה דלא יבוטלו הקידושין רק לאחר מיתתו אף אי נימא וכן הדעת נותן דאם תיפוק בלא חליצה יאמרו שהי' ב"ז מ"מ במומר לא שייך זה דיתלו לומר דעיינו רבנן דמומר אינו זוקק ולא יתלו כלל בביטול הקידושין וכיון דלא שייך ט"ד במומר פטורה מהחליצה ומן היבום ודו"ק בזה

ובגוף הדבר שהבאתי ראי' דבכל מקום אמרינן דאיתתא בכל דהו ניחא לה אף במומין גדולים שעודם בו מדברי התוס' ומהר"ם ז"ל הנ"ל דלדעתם הך דטב למיתב טן דו איבם קאי הרי דאף במוכ"ש אמרינן דבכ"ד ניחא לה. אחר ההתבוננות אין מזה ראי' מכרעת דבדעת מהר"ם ז"ל באמת יש להעמיס דס"ל כפירש"י ז"ל דאבעל קאי והיינו דלפי הס"ד ע"ד כן לא קדשה נפשה ולא היתה מתקדשת רק ע"ת אף אם הבעל הי' מעכב וע"ז משני דמשום טן דו של הבעל היתה מסכמת לדעתו והיתה מכנסת עצמה לספק וע"ז כתב מהר"ם ז"ל דלספק שתפול לפני מומר לא היתה מכנסת עצמה בשום פנים ולא היתה חוששת לט"ד של הבעל דבמומר החששא גדולה יותר מלגבי מוכ"ש [ולכאור' אמרתי דז"א רק אי נימא כמש"ל לפירש"י ז"ל דגם באירוסין ל"ש לומר דלא איכפת לי' וכנ"ל ושפיר יש לומר דמשום ט"ד של הבעל לא היתה מונעת להתקדש לו בלי תנאי. אולם אי נימא כמ"ש בתירוצם האחרון דמן האירוסין באמת לא חשיב תלוי בדעת שניהם דלא איכפת לי' ולא שייך לפ"ז ט"ד ורק דמ"מ חולצת מדרבנן וקרא דסמוכין מיירי מהנשואין עמש"ל א"א לומר כן למהר"ם ז"ל דהוא ז"ל ס"ל ביבם מומר דאינה חולצת כלל ומוכח לדעתו דגם מדרבנן אינה צריכה חליצה כל היכי דאיכא אומדנא דמוכח וכמובן] וגם לדעת התוס' דס"ל דקושיות הש"ס שם היא רק היכי שלא הי' הבעל מעכב יש לומר ולפרש דהא דמשני דטב למיתב ט"ד אבעל קאי והיינו דאמרי' מתוך בהילתה להיות לאיש לא היתה חוששת להטיל תנאי מחמת הספק הזה כלל ולא היתה חוקרת כלל שהבעל לא יעכב ואין ראי' א"כ דשייך טן דו ואיתתא בכל דהו ניחא לה גם במוכ"ש וכנ"ל ודו"ק

והנה אם כה נחליט יש לדון ולומר גם בנדון שאלתינו בדבר מה ששדיתי עוד נרגא יען כפי הנראה מלשון השאלה הי' נכפה שאין קבוע לו זמן דיכולה היתה להודע וכדאמרי' בש"ס ופוסקים ז"ל דנכפה שאינו קבוע לו זמן כמומין שבגלוי דמי ולפי הנ"ל יש לומר דזה לא שייך רק לענין מומי האשה אבל במומי האיש ל"ש כן ומשום דאיתתא בכ"ד ניחא לה מתוך בהילתה לא חששה לחקור וסמכה שאין בו מומין אלו וכנ"ל בהך דמוכ"ש לפ"ז ועתה שנודע בבירור שהוא נכפה ר"ל י"ל דהוי מקח טעות וכנ"ל דידה עדיפא מידו לענין זה דגבי' אמרינן דמדלא חקר ודרש לדעת סבר וקיבל משא"כ גבי האשה וכנ"ל ודו"ק אולם עכ"ז לא משום שאנו מדמין נעשה מעשה להקל בכה"ג אף אם היתה מתנית בפירוש ע"מ שאין בו מומין ותקראינה כאלה שנמצא בו מום נכפה שאינו קבוע לו זמן והדבר צריך תלמוד: ובגוף הענין אי אמרינן גבי מומין שעודם בו דבכ"ד ניחא לה אמינא מצד הסברא לחלק בין מומין גדולים שאם נולדו באיש כופין אותו להוציא כגון בעל פליפוס וכדומה ובין שאר מומין דמומין שכופין להוציא ע"כ דלא שייך בהו לומר דבכ"ד ניחא לה דאל"כ היאך כופין ועושין גט מעושה משום שאינה יכולה לסבול ולא חיישינן דאי לאו דעיני' נתנה באחר היתה מתרצית גם בזה דבכל דהו ניחא לה ורק משום שעיני' נתנה באחר עילה מצאה והו"ל א"כ גט מעושה משא"כ בשאר מומין ועיקר החילוק נראה לי דלאו משום דאלו המומין גדולים ביותר ורק דאלו שכופין להוציא אשר מנו חכמים המה דברים שאין הגוף סובלם מחמת מיאוסן וסירחון משא"כ מומין אחרים אף גדולים שבגדולים אין בהם ענין נמאס שאין דעת אדם סובלם. דאנו רואין שאיש אחר לא ימנע לשכב יחד עם מי שיש לו אף מום גדול שנקטעה ידו או רגלו או סומא. ואין זה רק קפידא לאיש על אשתו או להיפך וכענין מקח שרוצה אדם שיהי' שלם ממום וזה ענין התלוי ברצון ואשר ע"כ שייך לומר בהו דבכ"ד ניחא לה ומכריע רצונה משא"כ במומין שכופין להוציא אין בהם קפידא לחוד ורק שאמרו רז"ל שזה דבר נמאס לכל ואינו תלוי ברצון כמו שאנו רואין בחוש שבכל חפץ ורצון האדם לסיבות שונות לא יוכל עשות דבר כזה שאין הגוף סבלו ונפשו קצה בו ביותר. וממילא שלא שייך לומר בכמו אלה דאיתתא בכ"ד ניחא לה ולכך כופין להוציא באלו ולא חיישינן לגט מעושה. וממילא כ"כ נראה דאין לחלק בין אשה לאיש לענין לבטל הקידושין בקידשה סתם במומין כאלו ולפ"ז בנכפה וכנ"ד הדבר תלוי במחלוקתן של ר' יואל והרא"ש אי נכפה היא בכלל אלו שכופין להוציא כן נראה לי

וידעתי כי יש מקום בראש לומר ולחלק דאף באלו שכופין להוציא מ"מ ל"ח אומדנא לגבי האשה לבטל הקידושין ומשום דשאני התם שהיא צווחת שאינה יכולה לסבול וכיון ששערו חכמים ז"ל דמומין אלו אין הדעת סובל ונפש האדם קצה בהם ביותר מהימנינן לה ול"ח דעיני' נתנה באחר. והרי כבר נודע דעת הרמב"ם דבטוענת מאיס עלי לבד כופין להוציא ול"ח ששקר בימינה וא"כ אף שרבו החולקים היינו היכי דליכא אומדנא ורגלים דחיישינן לעיני' נתנה באחר אבל היכא שרואין אנחנו מומין כאלו שנפש האדם בחלה בהם מהימנינן לה משא"כ לענין ביטול הקידושין בנתקדשה סתם יש לומר דגם באלו המומין ל"ח אומדנא דמוכח טובא וידוע לכל עכ"פ שלא היתה מתקדשת לו על דעת זה כיון דאיתתא בכ"ד ניחא לה ואינו מוכח וידוע שבשעת הקידושין לא היתה מסכמת לזה בודאי אולם אין דעתי נוחה בחילוק זה ועיין בהג"א ז"ל שהביא דברי ראבי"ה ור"י ז"ל אהך דנכפה כמומין שבסתר דמי וז"ל אע"ג דנכפה באשה הוי מום מש"ה אין ראי' להחשיבו מום גבי איש דאיתתא בכ"ד ניחא לה תדע מדלא קתני נכפה גבי מומי איש ואין בידינו לכפות