ברכת רצ"ה רצא

והוי ספק מקודשת ועי' כ"ז בפוסקים: ומה שנתקש' כת"ה דאיך נאמר שזהו סברא מוחלטת דאיתתא בודאי בכ"ד ניחא לה לדידי לק"מ דבאמת לא בעינן שיהי' זה ודאי ואף גם לא ספק השקול ורק דכיון שעכ"פ יוכל להיות כן זהו מגר כח האומדנא שלא תהי' מוכח טובא וידוע לכל עכ"פ דאולי בכ"ד ניחא לה ושוב הו"ל דברים שבלב דקיי"ל דל"ה דברים דכל שאינו ידוע לכל הו"ל דברים שבלב וכאשר בררתי למעל' בשם המהרי"ט ז"ל עמש"ל וזה פשוט וברור אולם אם אמנם אין מזה ראי' דבמומין שעודם בו ל"א איתתא בכ"ד ניחא לה וכנ"ל אמנם כ"כ אין ראי' להיפוך וכמובן ונחזי אנן. הנה בש"ס דב"ק דף ק"י בהך דנתן הכסף לאנשי משמר פריך אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכ"ש תיפוק בלי חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ומשני טב למיתב טן דו והנה רש"י ז"ל פירש דהיינו שטוב לה למיתב טן דו עם הבעל אף על ספק שמא תפול לפני מוכ"ש. אמנם מדברי מהר"י בירב ז"ל נרא' דמפרש דהך למיתב טן דו איבם קאי עיין בדבריו ז"ל שכ' בטעם הגאונים ז"ל דיבם מומר אינו זוקק דהיינו מטעם אומדנא דאדעתא דהכי ל"ק נפשה דמומר גרע ממוכ"ש ולא אמרי' גבי' טב למיתב ט"ד וכ"נ מדברי רבותינו בעלי התוס' שהקשו בב"ק שם ובכתובות דף מ"ז בהך דלא כ' לה אלא ע"מ לכנסה דא"כ בלוקח בהמה ונטרפ' נימא דעל דעת כן לא קנה ותירצו דברים התלוי בדעת שניהם לא שייך אומדנא דהמוכר לא הי' נתרצה ביאור דבריהם דאף דתלוי בדעתו של הלוקח ג"כ מ"מ כיון דהמוכר לא הי' נתרצה לתנאי כזה אין כאן אומדנא דמוכח עכ"פ שהלוקח לא הי' מכניס את עצמו לספק כזה וכתבו דבהך דיבמה אף שקידושין תלוי ג"כ בדעת שניהם מ"מ שייך אומדנא דבלי ספק לא הי' עיכוב מצד הבעל דלא איכפת לי' מה שיהי' אחר מיתתו ותלוי א"כ תנאי זה בדעתה לחוד עכת"ד ולפ"ז עכצ"ל דהך דמשני טב למיתב ט"ד איבם קאי דכיון שהבעל לא הי' מעכב ליכא ט"ד דבעל כלל וכבר העירו קצת בזה האחרונים ז"ל אלא שלא בארו כל הצורך ולפי הנ"ל מוכח לדעת התוס' ומהר"ם ז"ל הנ"ל דגם במוכ"ש אמרי' דבכל דהו ניחא לה

והנה לפי פירש"י ז"ל דטן דו אבעל קאי באמת צריך להבין דכיון דלהבעל לא איכפת לי' במה שיהי' אחר מיתתו א"כ באמת תשאר אצלו ומה ט"ד איכא ורציתי לומר דרש"י ז"ל לא ס"ל הך סברא דלא איכפת לי' ורק דמפרש לפי הס"ד דאין האשה מכנסת עצמה לספק כזה שתפול לפני מוכ"ש בשום פנים. ואלו הוי סליק אדעתה שתוכל ליפול לפני יבם מוכ"ש בודאי היתה מתנית שבאופן זה יבוטלו הקידושין ולא היתה מתקדשת לו אם הי' מעכב בהתנאי שהיתה יריאה מספק וחשש הגדול ההוא וע"ז משני דטב למיתב ט"ד כו' והיתה מכנסת עצמה לספק זה דאיתתא בכ"ד ניחא לה. אולם זה דוחק דסברת התוס' באמת חזקה וטובה דמהכ"ת נימא דהבעל הי' מעכב ע"י שלא להטיל תנאי כזה דלא איכפת לי' כלל וכלל

והנראה לפמ"ש הפוסקים ז"ל דלפי דעת התוס' וחילוקים זה שהבאתי עכצ"ל דקושיות הש"ס דנפל' לפני מוכ"ש תיפוק בלי חליצה הוא רק ביבמה מהאירוסין דמן הנשואין לא שייך אומדנא זו דע"ד כן לא קדשה נפשה כיון שתלוי בדעת שניהם דבנשואין ודאי לא הי' הבעל מתרצ' לתנאי כזה שיהי' כל בעילותיו ב"ז ולפ"ז יש לומר לדעת רש"י דס"ל דגם מן הארוסין לא היינו אומדים דאם הי' עיכוב מצדו היתה מכנסת עצמה לספק זה באמת לא שייך לומר אומדנא ומשום דכיון דכל ארוסה לנשואין עומדת בודאי לא הי' מתרצ' שתטיל תנאי בהקידושין דאולי גם בשעת נשואין לא תבטל התנאי דאף שגם לגבה יש חזקה שלא תעשה בעילותיו ב"ז מ"מ כיון שלא יהי' ב"ז רק היכי תשש שלבסוף תפול לפני יבם מוכ"ש לא תחוש מחמת זה גם לב"ז ולומר שהאומדנא הוא שהית' מתנית אם ימות בעודה ארוסה עכ"פ יבוטלו הקדושין דזה לא איכפת לי' לא ס"ל לרש"י ז"ל שנאמר שאם הי' עולה על דעתה שתוכל לבא שתפול ליבם מוכ"ש היתה מתנית כן דכיון שלא היתה יכולה להטיל תנאי רק אם ימות מהאירוסין דוקא ל"ה אומדנא שהיתה חוששת למיתה בזמן קצר כזה כלל ועכ"פ מוכח טובא לא הוי ורק דעיקר קושיות הש"ס הי' דהיתה מתנית תנאי גם לאחר הנשואין ולא היתה מכנסת א"ע להתקדש לו כלל לי תנאי וע"ז משני דמשום טן דו של הבעל ל"ח לספק כזה. ויש לומר עוד דס"ל לרש"י ז"ל דקושיות הש"ס שם לא ממעשים בכל יום הוא דאף אם נדון בזה מחמת אומדנא מ"מ צריכה חליצה מדבריהם וכמו דאמרינן בסוגין בכתובות שם דצריכ' גט מדבריהם ומשום דכיון דלא הוי תנאי מפורש יאמרו אשת איש יוצאה בלי גט וה"ה א"כ לענין חליצ' ואף דאנן קיי"ל כרבא דקאמר האי תנא ספוקי מספקא לי' מ"מ לא מצינו שיחלוק רבא ארבה ור"ח בגוף הדבר באומדנא דמ"מ צריכ' גט מדבריהם וחשש דשמא יאמרו כו' [ונ"מ בזה גם בהך דהתם לענין קידש סתם ולא כנס לדעת הסוברים דל"ח ספיקא דמ"מ צריכ' גט מדבריהם וכנ"ל] ורק דעיקר הקושיא מקרא דסמוכין שאין חוסמין יבמה שנפל' לפני מוכ"ש דבל"ז מה"ת א"צ חליצ' ויבום ואי היינו אומרים דבנשואין לא שייך אומדנא כיון שתלוי בדעת הבעל שלא הי' מתרצ' לתנאי כזה וכנ"ל לק"מ דנוכל לאוקמי קרא ביבמה מהנשואין ורק דלפי הס"ד לא היתה מכנסת עצמה כלל לספק כזה בשום פנים וע"ז משני דטב למיתב טן ד וכל שלא הי' הבעל מתרצ' היתה מכנסת עצמה לספק זה ושפיר א"כ נוכל לאוקמי קרא ביבמה מהנשואין ומן האירוסין באמת א"צ חליצ' רק מדבריהם וכנ"ל ודוק

ועיין בפוסקים ז"ל שתמהו על מהר"ם ז"ל שכ' בטעמן של הגאונים בהך דאח מומר דהוא משום דאמרי' דעל דעת כן לא קידש' נפשה וכנ"ל דתינח דנפל' מן האירוסין בנשואין מאי איכא למימר דבנשואין לא הי' הבעל מתרצ' וחשוב תלוי בדעת שניהם דל"מ אומדנא וכנ"ל ובחי' אמרתי למ"ש האחרונים ז"ל לענין התנאי בקידושין ונשואין שכ' מהר"י ברונא באח מומר שאין חשש בזה משום שיהי' כל בעילותיו בעילת זנות שבאמת אין בזה שום נדנוד איסור ל"מ לדעת רוב הקדמונים ז"ל שחלקו על הרמב"ם ז"ל שאסר פלגש להדיוט אלא אף לדעת האוסרין אין איסור רק היכי דליכא קידושין כלל אבל לא היכי שאחרי כן נתבטלו למפרע דמ"מ בשעת שבא עלי' לא היתה כהפקר עיין בדבריהם ז"ל שבארו דהא דאמרינן אין אדם עושה בב"ז אינו מצד איסור ורק שגנאי הוא לו בפני בני אדם שיסברו כן ואינו באמת ביאת זנות ורק דמחזי כב"ז ונרא' להביא ראי' לדבריהם אלו ז"ל מסוגיא דשמעתין כתובות שם דמדמי לפי הס"ד הך דקדש' ע"ת וכנס' סתם לגמרי להך דקטנ' שהגדיל' וגם לפי המסקנא רק משום דאתנא' סמיך קאתי עלה לחלק ביניהם והרי בל"ז אין דמיון זה לזה דבקטנ' ליכא איסור בע"ז כנ"ל דחז"ל תקנו לה נשואין ובהך דקידש' ע"ת איכא איסורא דהוי ב"ז ממש א"ו דגם בכה"ג ליכא איסורא וכנ"ל דאף להאוסרים פילגש מ"מ זה אינו רק משום דהוי' כהפקר משא"כ בהך דתנאי דבשעת הביאה עוד לא היתה יכולה להבעל לאחר דכל זמן שלא הקפיד ואמר שאין רצונו בזה עדין לא נתבטלו הקידושין ואף שעתה נתבטלו למפרע אין כאן איסורא דב"ז לכ"ע ורק דמחזי כב"ז וגנאי הוא לו ודמו א"כ שפיר להך דקטנ' ודוק

ויש לי לפ"ז הרהורי דברים בענין דקדש' סתם וכנס סתם ובעל שהעליתי למעל' ראש דהוי' אשת איש ודאי לכ"ע לדידן דקיי"ל כרב בהך דקטנ' דא"צ גט משני דבזה לא שייך לומר דאתנא' סמוך עמש"ל דלפי הנ"ל מצד