ברכת רצ"ה כט

מעשה להחזיקו כגדול עד שיהי' בן עשרים דשנת עשרים לבן ח' כשנת י"ג לשאר בני אדם דאף שהביא בנתים שערות אינן אלא שומא בעלמא לפי שהוא חלוש ביותר ועיין כ"ז בחי' יבמות להרשב"א ז"ל ולא אמרינן בזה דמחמת כחישותא הוא אדרבה זמנין דהסימנין ממהרים לבוא ומהכ"ת א"כ נתלי השערות בשומא בעלמא וע"כ כנ"ל דבכחישותא יתירתא ל"ש לומר כן וכ"ש א"כ בנ"ד דעיקר החשש דשמא נפל ולאו בר קיימא הוא כלל וראה זה חדש ודו"ק: אחר ביאור כל הדברים האלה סיומא דהך פסקא לדעתי לדינא. דבלי סימנים הנזכרים קרנים קשים ישנים ואף שפתחתי קצת שערי היתר מ"מ קשה להקל ולעשות מעשה נגד סתימת הש"ע וכל האחרונים ז"ל. אולם ע"י הסימנים דרבו צדדי ההיתר וכאשר בארתי ובררתים למעלה נלפע"ד דנוכל לסמוך להקל ולא להחמיר ביותר כדעת המחמירים גם בכה"ג וביחוד אחרי שכל עיקר האיסור אינו רק מדרבנן וכאשר בררתי בפתיחת דברינו. אמנם אומדן דעת בלבד יראה דמועיל להחמיר אם כקטן ורך יראה בעיניו אבל לא להקל אם יראה לנו לפי אומדנא שהוא יותר מח' ימים וחלילה וחס ליתן לכ"א תורתו בידו. וביחוד לאנשים כאלה אשר מקלו יגיד לו והנלפע"ד לדינא הלכה למעש' כתבתי

אחר השלימי דברי אלה אמרתי לקחת לי מועד לעיין בדברי כת"ה ולהשתעשע ביקרות מדברותיו אם חדשות אשר לא שערתי ישמיעני ואוכיח' ואערכ' לנגדו אם באיזה ענינים נפלינו בדעתינו: כתב כת"ה דכיון שאפשר שכבר עברו עליו ח' ימים א"כ יש לדון לפמ"ש הקדמונים ז"ל דהטעם דהחמירו בתוך ח' הוא משום דהוי מיעוט המצוי א"כ כ"ז כשאנו יודעין שהוא בתוך ח' משא"כ כשנכנס בהספק גם היותר מבני ח' ימים נחוש המיעוט שלא יחשב מצוי עכ"פ עכ"ל ולא אבין דכיון דעיקר מה שאנו דנין הוא אם הוא מהרוב הנולדים בני קיימא או מהמיעוט שיש בנולדים נפלים ואנו אומרים דחיישי' למיעוטא משום דהוי מצוי א"כ אין גם בזה שום חלישות להמיעוט דאם הוא מהמיעוט נפלים בודאי הוא בתוך ח' ימים ואם כוונת כת"ה שלא נדון על הולדת העגל הזה ורק שנדון על רוב העולם שרוב העגלים שנכנסים להספק המה בני קיימא והמיעוט ל"ש כ"כ הדר יש לדון בענין קבוע וכמ"ש כת"ה אח"כ בעצמו דדוקא כשאנו דנין על בהמ' זו אם כלו לו חדשיו ל"ש קבוע משא"כ כשאנו דנין אם בהמה זו מהרוב שישנם בני קיימא בעולם וזה ברור. וביחוד כל זה לא יתכן לפמ"ש בפן הא' בשם מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל דלפ"ז כל עגלים שהם בתוך ח' ימים המה אסורים מדרבנן מחמת תקנה כוללת וכנ"ל וליכא רובא כלל אף כשנדון באופן זה: כ' כת"ה דהיכא שהוא גדול קצת עד שיש להסתפק שהוא בן ג' שבועות יש לדמות להך דמעות שנמצא בהר הבית דאזלי' בתר רובא דהשתא. הנה לדעתי גם התם פשיטא שאין דנין על רוב הזמן נגד מיעוטו ורק דבלי ספק בכולה שעתה הי' רוב מעות שם נגד שעת הרגל ואי נימא דכמו כן נדון בנידון שלפנינו מי יודע דמה צורך לחשוב כי מאלו שבתוך ח' ימים אין לוקחין לשחיט' מחשש נפל משא"כ אח"כ. וגם דכמו דיש פחות מח' ימים שמתרא' גדול עד כבן ג' שבועות א"כ כ"כ יש מהוולדות מבן ח' והלאה עד ג' שבועות המתראים גדול ביותר. ועל אלו אין לדון לחשבן להרוב כיון שאין לספק כלל באלו ומי ינבא שזה הרוב וז"פ וברור: עוד ראיתי לכת"ה שדחה בשתי ידים לומר ולדון ע"ד הס"ס שמא הוא בן ט' ושמא הוא אחר ח' ימים דאז אף בבן ח' ודאי אמרינן דבן ז' הוא ואשתהי משום דבנוצרים איכא לז' בתחילת יצירתן ואיכא לתשעה ומכל הנוצרים איכא שמשלימים ימי עוברם אשר לכך נמצאו מתחלה אלו לז' ואלו לט' וכדאי' בירושלמי, ומיעוט המצוי שאינם משלימים ימי עיבורם ומפילים קודם זמנם. ואין כאן אלא ספק אחד אם כלו ימי עיבורם אם אין ומה לי ז' ומה לי ט' עכ"ד. ויען גם אנכי הארכתי בדברינו אלה לדון הס"ס על אופן זה צריך אני לפרש שיחתי ואען ואומר דגם אנכי עלה על לבי בראשית ההשקפה כדברי כת"ה אשר נראים נכונים בתחלת העיון. ואולם אחר ההתבוננות ראיתי דדיחוי זו חוזר ונראה ומשום דלפי דעתי ברור דל"ש להסתפק דלא כלו חדשיו רק אולי נולד לחודש השמיני דזמן זה די והותר לימי עיבור דגם ז' די דיש יולדת לשבעה ורק דכשנגמר בחודש זה הוחק בטבע שאינו יכול לחיות ואף אי נימא דזה הנפל מתחילת יצירתו הי' לט' וכנ"ל מ"מ כבר נשלמו לו ימי עיבורו השייך בבהמה היינו ז' חדשים וכיון שכן אף שאינו בר קיימא מ"מ יוכל להיות שנגמרו כל סימניו [עיין ברמב"ם בחידושי שבת בסוגין דגם בבהמ' שייך ענין גמרו סימניו עיין בדבריו ז"ל] וגם שיחי' זמן מה ויהי' נראה בריא אולם היינו עד ח' ימים אבל כל שלא נגמרו ימי עיבור השייך בבהמה כזו כגון קודם ז' פשיטא לי' דלא שייך שיגמרו סימני' ויהי' כאחד הנולדים הבריאים וא"כ אין להסתפק בלא כלו לו חדשיו קודם ז' וא"כ אין זה ספק אחד כיון דל"ש ספק דכלו חדשיו או לא כלו חדשיו ביולדת לשבעה וכנ"ל וז"ב אצלי. ולפ"ז נראה דל"ש א"כ הך דח' ימים רק בבהמ' גסה דגם בבן ח' נשלמו ימי עיבור אבל לא בבהמ' דקה דקודם חמשה חדשים לא שלמו ימי עיבור כלל ועיין ש"ס דנדה דף כ"ד והא דנקט רשב"ג בבהמ' סתם בדבריו היינו משום דאיהו מיירי רק בבהמ' גסה ולא בדקה דעיקר דברי רשב"ג בבן ח' ודאי מיירי דאם שהה אמרינן דאישתהי וסתם וולדות לא נשמע רק מהא דנקט כל וכנ"ל בשם התוס' ז"ל ואישתהי ל"ש רק בגסה וכמובן ואין ראי' מדברי הרשב"א ז"ל דחולק על זה מה דדן בגדיים הנלקחים מהעכו"ם די"ל דגדיים היינו עגלים הרכים דגדי אפילו פרה ורחל במשמע ובאמת מיירי בגסה] ודלא כמש"ל בדברינו ודו"ק זולת זה במה שהאריך בענין אבילות דיום ראשון היא מה"ת יעיין בטובו בקונטרס הנדפס בשמי בספרו הנכבד של מ"ז רשכ"י זצ"ל סוף הלכות אבלות: סימן ז לכבוד הרב המאה"ג וכו' מו"ה יעקב יצחק הלוי איש הורוויץ נ"י אבד"ק ראדימישלא

ע"ד המשפט באיש אחד שהי' לו במרתף שלו מעות הרבה וחפצים וגם משכנות מלוים קצתם שהי' ההלואה בגמ"ח וקצתם הי' עצה"ע והמרתף הי' סגור בדלתי ברזל ושודדי לילה פרצו החומה ואת בריחי הברזל שברו ולקחו כל אשר הי' בהמרתף ותובעים את המלוה באמרם שזה חשוב פשיעה וכ"ת נסתפק אם זה חשוב פשיעה ואם אותן המשכנות שהי' ההלואה בעסקא חשוב שמירה בבעלים וכדעת התומים והנה"מ ז"ל ורצונו לדעת חוו"ד בזה והנני למבוקשו וזה החלי בעזר הצור. הנה ע"ד אם נחשב זה לפשיעה הדבר תלוי לפי ראות עיני הדיין אם הי' משתמר כראוי אין זה בכלל פשיעה ומי יודע אם הי' שמור יותר בביתו בשעה שב"א ישנים ואם לפי מצב הענין אין זה פשיע' הנה בהמשכנות שלא היו בעסקא א"י לתבוע דמי המשכנות שהיו שוים יותר על החוב דהוי ספק פלוגתא דרבוותא אי הוי ש"ח או שומר שכר ורק שאבד מעותיו וכמבואר בחו"מ סי' ע"ב אולם אותן המשכנות שהי' ההלואתם עצה"ע לדעת המהריב"ל והש"ך ז"ל דהוי שומר שכר חייב גם בלי פשיעה דשומר שכר חייב בגניב' ואבידה ואך התומים והנה"מ ז"ל חלקו ע"ז משום דהוי