ברכת רצ"ה רפח

באות ט"ז העיר בסתירת דברי הר"ן ז"ל דבע"ז הסכים בטעמא דנוטל"פ דקדרה שאב"י לדעת הרשב"א ז"ל ואלו בפסחים בהך דאמר רב קדרות בפסח ישברו כ' לדחות דברי הי"מ דאין לפשוט מזה דרב ס"ל דנוטל"פ אסור דאפי' מאן דס"ל נוטל"פ מותר ה"נ באיסורים שהם בנ"ט אבל היכא שאוסר במשהו ואין הולכין בו אחר נ"ט גם נוטל"פ אסור וז"ל ולא נהירא דהא מאן דשרי נוטל"פ מנביל' שא"ר לגר גמיר לה. וכיון דאפי' בפגום בעינא אינו אוסר כ"ש שאינו אוסר תערובתו נראה בעליל שהולך בשיטת הרא"ה דבלע בכלי שאב"י היא פגום לגמרי שא"ר לגר דאלו לשיטת הרשב"א ז"ל דאינו פגום לגמרי ורק שאינו אוסר תערובתו משום דל"ח טעם. א"כ שפיר י"ל דכדבריו שאוסר במשהו גם נוטל"פ זה אסור ויפה העיר ועיין ברשב"א ז"ל בתה"ב שכתב כן להדיא עיין בדבריו ז"ל שם]

אשר אנכי אחזה בזה דהנה אנן קיי"ל דמין במינו ברוב ומבשא"מ בס' ומשום דרק בשא"מ דנרגש הטעם בעינן ס' משא"כ במב"מ דאין הטעם נרגש ורב ושמואל ס"ל בהיפך דמב"מ במשהו וכאשר בארו הפוסקים ז"ל הטעם דמב"מ האחד מחזק את חבירו [ובחידושי הארכתי דאף דבמב"מ ס"ל לרבא דאזלינן בתר שמא מ"מ זה אינו רק לר"י דיליף לה מדם הפר כו' וגזה"כ היא משא"כ לרב ושמואל דמצד הסברא היא והארכתי בזה הרבה ואין כמ"ל] ולכאור' הסברות הפוכות. אמנם ביאור מחלוקתם לדעתי דמ"ד מב"מ במשהו ס"ל דכל שיש טעמו אסור ורק דבשאינו מינו נתבטל הטעם אבל במינו כיון שהאחד מחזק את חבירו ולא נתבטל הטעם אסור. דאף שאינו נרגש בפ"ע שהרי הוא מינו אבל הטעם יש באמת ולדידן אמרינן דעיקר האיסור דטעכ"ע משום שהטעם נרגש לאכלו ונהנה היא ממנו וכל א"כ שאין הטעם נרגש להאוכל אין כאן טעם העיקר ולכך במב"מ דאף שאין הטעם מתבטל מ"מ אינו נרגש בטל ברוב ומעתה אמינא לענין קדרה שאב"י דא"נ דמשום עדיין ראוי לגר אין מקום להתיר רק לדידן דקיי"ל דמב"מ ברוב דבעינן שיהי' הטעם להאוכלו שיהי' נהנה מהטעם החדש שקבל ההיתר והוא מרגישו בפיו וכיון שאין הטעם לשבח ורק אדרבה פוגמו לההיתר לא שייך לאסור מחמת טעכ"ע וכנ"ל בשם הרשב"א והר"ן ז"ל. אבל למ"ד מב"מ במשהו דכל שיש הטעם בהמאכיל אף שאינו נרגש להאוכל אסור דבעינן דוקא שיתבטל הטעם כגון בשאינו מינו בששים משא"כ במינו שמחזקו וכנ"ל גם בפגם כזה להתיר כיון שאינו תלוי בהרגשת והנאת זה שאוכלו. וא"כ ע"כ עיקר קושיות הי"מ לרב דיהי' מותר באב"י אף דאיהו ס"ל מב"מ במשהו היא משום דס"ל דהטעם בעצמו א"ר לגר באב"י או דבעבור הפסח ח' ימים בודאי א"ר לגר. וע"ז שפיר הקשה הר"ן ז"ל ודו"ק. וביתר דבריו ה' אין הזמן מסכים עמדי לעיין במו בשגם רובם נכללו במ"ש הפוך בה כו': סימן קו ב"ה בריסק יום ב' ל"ז למב"י תר"ל לפ"ק. אשיב ואומר שלום לכבוד ידיד ד' וידיד נפשי עוז הרב הה"ג חו"ב בחדרי תורה חכמתו פניו תאירה מפורסים לשם ולתפארת שמו נודע למשגב מהר"ם מארים נ"י אבד"ק קאברין ואגפי'

תוכן השאלה איש אחד בשמו משה יוסף בן שלום מדווין נשא אשה ובליל היחוד אחזתו חולי הנכפ' ר"ל וצעקה האשה למה רמיתני ותיכף ביום המחרת נסעה עמו קאברינה שיתן לה גט פטורין ואך אנשים וביחוד הרבה נשים דברו על לבה והרבו להשקיט המית רוחה ונסעו להרב מהר"מ ז"ל ונתן לו קמיע והבטיחה שיתרפא ולא יהי' לו החולי ר"ל עוד פתיה ותפת והיו ביחד ששה שבועות ונפרדו עד חוה"מ פסח ובחוה"מ נזדווגו שנית וטהרה א"ע לבעלה ואחר החג נסע לווילקע על מלמדות ואחרי שבועות שתים אחזתו החולי ר"ל ומת ואשה הנ"ל יושבת איפוא אסור' בכבלי זיקת יבם אשר לא נודע מה הי' לו רק אומדנות שאינו מספיקות כמבואר בהגב"ע זה כשנים עשר שנים ע"כ תוכן השאלה

והנה השאלה הזאת סובבת על שני ענינים אם יש לבטל ולהפקיע הקידושין מטעם קידושי טעות ואם זה לבד אינו מספיק האם יהי' מקום לצרף קצת האומדנות שמת יבמה. אם אמנם שאינו מספיקות לבדנה וכאשר רמזתי למעלה עכ"פ לסניף ואם לא יצדק מפורד אולי יצדק מחובר ואבוא על ראשון ראשון וזה החלי בעזר הצור אשר מאתו אשאלה עזרה לבל אכשל בדבר הלכה זו. גרסינן בש"ס דכתובות דף ע"ג המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים כו' ע"מ שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה כל המומין הפסולים בכהנים פוסלין בנשים ובגמ' קידשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה הימנו גט ושמואל אמר א"צ כו' אמר אביי ל"ת טעמי' דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחלי' לתנאי' אלא טעמו דרב שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא פליגי בה חדא זימנא קטנה שלא מיאנה כו' צריכא אי אתמר בההוא משום דליכא תנאה וכו' ופריך ממתניתין דכנסה סתם דכתובה היא דלא תבעי' הא גיטא בעי' ומוקי לשמואל בקדשה סתם וכנסה סתם ומ"ש גט מכתובה אמר רבה כו' גט מדבריהם כו' ורבא אמר תנא ספוקי לי' מספקא לי' כו' והתוס' שם במתניתין הקשו דמאי איריא בע"מ אפילו בסתם נמי וכדאמרינן לעיל דארוסה לא תאכל בתרומה גזירה משום סמפון ותירצו דנקט ע"מ לרבותא לענין כנסה אח"כ סתם לרב כדאית לי' ולשמואל כדאית לי' עוד תירצו דבסתם צריכה גט מדבריהם או מספק ושפיר שייך חשש סמפון כיון שאינה מקודשת ודאי מה"ת עכת"ד ז"ל ובש"מ הביא בשם הריב"ש והמהרי"ט ז"ל לחלק בין מומין דמתניתין מומין הפוסלים בכהנים דבעינן שיתנה עליהם ובין מומים גדולים ומכוערים דהני מסתמא הוי מקח טעות ועלייהו אמרי' דחיישינן לסמפון ובחודשי בארתי שיטת כאו"א דזה פשיטא דא"א לומר דבקדש' סתם תהי' מקודשת ודאי דהרי בש"ס קאמרינן בהדיא בקדש' בסתם וגם כנסה סתם ל"ה רק ספיקא ואף בהני מומין דמתניתין ורק דהתוס' וכ"כ הריב"ש ודעמי' ז"ל הוקשה להם מ"מ הא דאמרי' בארוס' דאסור' לאכול בתרומה משום חשש סמפון דאף דאינה מקודשת ודאי מה"ת מ"מ כיון דלא הוי רק ספיקא לא היו לנו לחוש לחשש סמפון לענין תרומ' דהו"ל ס"ס דלמא אין בה סמפון וגם את"ל דיש בה מום מ"מ ל"ה רק ספק ואשר ע"כ החליטו בתירוצם הא' דגם בקדשה סתם ונמצאו בה מומין אינה מקודשת כלל והיינו דהא דאמרינן בש"ס לקמן דספיקא הוי היינו רק בקדשה סתם וכנסה סתם דהו"ל תרי סתמי אבל בקידשה סתם ולא כנסה אינה מקודשת ודאי וכעין זה כתב הר"ן ז"ל לקמן בהך במחלוקת באשה א' כעין שתי נשים לחלק בין סתם א' לתרי סתמא עיין בדבריו הנחמדים ז"ל. אמנם הריב"ש ודעמי' ז"ל לא ניחא להו לחלק בהכי ויצאו לחלק בין מומין דמתניתין למומין גדולים ומכוערים דבהני הוי אומדנא דמוכח טובא ודאי דלא ניחא לי' בהו ואולי הוי ידע לא הי' מקדשה ובנמצא בה מומין כאלו אינה מקודשת ודאי ועלייהו קאמרינן בהך דתרומ' דחיישינן לסמפון. והתוס' ז"ל בתירוצם הב' ס"ל דאין לדון בזה משום ס"ס כיון דאם ימצא סימפון תעבור על ספק איסור תורה שפיר חשו חכז"ל לזה וכעין