ברכת רצ"ה רפו

יותר בכמותו עכ"ד בקיצור לא לשונו ממש. יש לנו דברים דהנה כבר הקשו הקדמונים ז"ל ומכללן הרשב"א ז"ל בעצמו [כעת איני זוכר מקומו] דלמה הוצרך קרא לטע"כ הא ילפינן מהטמאים לאסור רוטבם וצירם כו' ותירצו דבאמת אי איתא להטעם בעינא אסור מקרא דהטמאים כו' ועיקר ענין טעכ"ע היכי שנתערב ברוב היתר דמחלקינן בין מב"מ למבשא"מ דזה אין ללמוד מקרא דהטמאים לאסור רוטבם וצירם דאף שהציר והרוטב היא כגוף האיסור הרי גם גוף החתיכה בטל ברוב רק דאתה בא לאסור דנהי דהממש בטל מ"מ בשא"מ נרגש הטעם ולזה צריך לימוד דהטעם בעצמו הוא אסור עכת"ד וכיון שכן בטעם שאינו פגום לגמרי עד שיהי' אינו ראוי לגר למה לא יאסור היכי שהאיסור רבה הרי הטעם הוא גם ממשו של איסור דהטמאים לאסור צירם כו' וכיון שאין כאן רוב היתר למה נתירו היכי שאינו פגום רק פגם מיעוט דנהי דל"ח נ"ט כיון שפוגם מ"מ הרי יש כאן ממשות הטעם דהטמאים לאסור צירם ורוטבם כו' ומ"ל ממשות האיסור שנמחה ומ"ל ממשות הטעם דהיינו רוטבו וצירו וזה דבר שראוי להעיר עליו באמת

ואשר נ"ל בביאור דבריהם הרשב"א ז"ל לפי מה שבררת בחידושי ענין נ"ט בר נ"ט דאמרי' דקלוש טעמו ומחלקינן בין היכא שהנ"ט הוא מכלי לאוכל ובין היכי שהוא מאוכל לאוכל דדוקא מכלי לאוכל דהיינו דגים שעלו או נתבשלו בקדרה של בשר מותר לאכלם בכותח אבל לא כשבלעו מחתיכת בשר עיין כ"ז בש"ס ופוסקים ובארתי דהפליט' מהכלי אינו שפולטת הבלע דהיינו הציר והרוטב שבלעה ורק שנפלט ע"י הבישול והעירוי הטעם מהבליע'. וזה נקרא קלוש טעמו שהטעם הראשון היוצא מהמאכל הוא רוטבו וצירו משא"כ הנ"ט השני מהכלי הוא רק טעמו לבד שאין הרוטב הנבלע יוצא ונפלט רק הטעם ממנו וזה דעת קצת פוסקים ז"ל ובסכין שחתך צנון אינו מקרא נ"ט בר נ"ט שע"י דוחקא דסכינא וחריפות הצנון פלט הסכין גוף הטעם שבו דהיינו שפולט הבליע' דהיינו הרוטב שבלע ולא הטעם לבד ממנו [ויש לעיין לפ"ז לדעת פוסקים אלו דאין מהני הגעלה לסכין שמחתך בו צנון ואכ"מ הביאור] וכ"כ האוכל פולט לכ"ע הבלע שבלע כמו שהי' דהיינו גוף הרוטב ובזה אמרתי לבאר עיקר טעם החילוק בין נ"ט בר נ"ט דהתירא דהיינו דגים שעלו בקערה של בשר דמותר לאכלן בכותח ובין נ"ט בר נ"ט דאיסורא דאפילו כמה פעמים נ"ט בר נ"ט אסור. אשר נבוכו בו רבים וביחוד הי' לפניהם דברי הקדמונים ז"ל שכתבו דעל טעם קלוש כזה א"י לחול שם איסור מחדש אבל מ"מ אינו יוצא מידי איסור כחלום בלא פתרון. ועיין כ"ז בדברי האחרונים ז"ל שהאריכו הרבה ולא יצאו ידי חובת ביאור כראוי והביאו ג"כ דברי אחד קדוש מהראשונים ז"ל שנתקשה ג"כ בזה וכתב וכי היתרא כופי תלוי בו דאם יש בו כדי נתינת טעם גם בהתירא בלע יאסר ואם אין למה יאסר באיסורא עיין עליהם ולפי הנ"ל א"ש והתבונן דהנה בש"ס דחולין דף ק"כ ילפינן דמשקים היוצאים מהאיסורים כמותן מקרא דהטמאים לאסור צירם ורוטבם כו' ובהקדש ותרומה מקראי אחרינא ואי לאו הני קראי ה"א דהתור' לא אסרה רק גוף חתיכת האיסור ולא המשקה היוצא ממנו. ומעתה הטעם השני היוצא מהמשקה והיינו הרוטב והציר אין לנו לאוסרו מהנך קראי דאין מזה לימוד רק על המשקה היוצא מהחתיכ' דהיא כמותו אבל אין ראי' לאסור גם היוצא מהמשקים דהרי אי לאו קראי ל"ה אומרים כלל דרוטב וציר היא כמותו וא"כ אף דגלי קרא מ"מ למה דגלי גלי ורק דמ"מ אסרינן גם הטעם השני מטעם דע"כ דהתור' אומרה דכל שנרגיש הטעם מהאיסור אסור אמנם בזה כיון שאינו בכלל משקין היוצאין ממנו דהוי כמו האיסור בעצמו אין לאסור רק באיסורא בלע דכל טעם היוצא מהאיסור אסור אבל לא בהתירא וכגון בבשר וחלב דמ"מ אין הטעם השני בכלל בשר ודוקא על הטעם הראשון דהיינו הרוטב חל שם בשר בחלב דמשקה היוצא היא כמותו ממש אבל לא על הטעם השני דאינו בכלל בשר ורק דאסור באיסורא מטעם טעם כעיקר אבל מ"מ אינו כמותו שיקרא בשר בחלב שאין ע"ז שם בשר וכנ"ל דגם על הרוטב אי לאו דגלתה תורה היינו אומרים שאינו בכלל החתיכ' ולמה א"כ דגלי גלי ולמה דלא גלי לא גלי ודו"ק

אמנם לפי"ז צריך עדיין לבאר הא דקדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב הרי דהו"ל נ"ט בר נ"ט דאף שהנ"ט השני היא להחלב מ"מ אין לנו לאסור לפי"ז דאין על הטעם השני שם בשר. אמנם נרא' דהטעם הוא דכיון דהחלב שנכנס לתוך הקדיר' נתערב עם הטעם הראשון שבקדיר' דהיינו הרוטב ונאסר א"כ משום בב"ח הטעם היוצא משניהם יחד שפיר הוי לי' כטעם היוצא מהאיסור דמ"ל שאר איסורים מ"ל בב"ח ולפ"ז להפוסקים הסוברים דטכ"ע בשאר איסורין אינו רק מדרבנן גם בקדרה שבישל בה בשר דאסור לבשל חלב ואם בישל בנ"ט אינו רק מדרבנן ובזה יתיישב מה שהקשו האחרונים ז"ל לשטה זו מה דמדמה הש"ס בחולין דף צ"ז לענין טעמי' קפילא כילכית באילפס להך דקדרה שבישל בה בשר דהרי בהך דכילכית אינו רק איסור דרבנן לשיטה זו דטכ"ע בשאר אסורים אינו רק מדרבנן דבהך דכילכית מצד איסור דג טמא קאתינן עלה לשיטת רוב המפורשים ז"ל ושפיר י"ל דנאמן קפילא ארמאה מסל"ת משא"כ בבב"ח דהוי איסור תורה עיין בדבריהם ז"ל שהאריכו בזה. ולפי הנ"ל ניחא דגם בהך דקדרה שבישל בה בשר לא עדיף משאר איסורים דלענין בב"ח היינו שיאסר מטעם בליעת בב"ח הו"ל נ"ט בר נ"ט וכנ"ל והבן כי קצרתי

ומעתה נכונים דברי הרשב"א ז"ל דבטעם פגום בקדרה שאב"י גם אם האיסור רבה מותר. דכיון שהיא פוגם ואין כאן לדון מטעם הטעם ואוסר בכ"מ מחמת טעכ"ע דאדרבה פוגם ממילא מותר אף כשהאיסור רבה דכיון דאינו יוצא מהקדרה רק הטעם מהבליעה ולא הבליעה ממש א"צ גם ביטול ברוב דל שייך בזה לאסור מקרא דהטמאים כו' דאין זה משקים היוצאים ממנו שהוא כמותו וכנ"ל ורק מצד איסור טעכ"ע אתינן עלה לאסור וכשהוא פוגם דל"ח טעמא ממילא מותר ולזה נתכוין הרשב"א ז"ל לדעתי במ"ש דכיון דאין כאן ממשו של איסור דהיינו הרוטב ורק טעמו שרי אף שהאיסור בכמותו. וז"ב אצלי בכוונתו ז"ל ודו"ק. ובעברי בין בתרי ענינים אלו נתקשיתי דהנה בש"ס דחולין דף ק"כ שם מבואר דאין ללמוד איסור שאינו בא מאליו דחשיב קל מבא מאליו לענין משקים היוצא ממנו והביא לכל אחד לימוד חדש עייש"ה בש"ס וברש"י ותוס' שם ועיין בפוסקים ז"ל לענין איסור חדש עיין עליהם ובש"ס שם דף ק"ח אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש הוא אפי' כי ליכא נ"ט נמי א"ל רבא דרך בישול אסרה תורה. ולפ"ז קשה לי דמהיכא ידעינן בב"ח משקה היוצא ממנו כמותו דדילמא דוקא היכי שבישל חתיכת בשר בחלב נאסרה אבל לא המשקה היוצא מהבשר דהיינו שנתבשל רוטב של בשר בחלב. דכיון דהתירא הוא מנ"ל לדמות משקה היוצא לחתיכת הבשר דהרי גם באיסור קל צריך לימוד מיוחד ומכ"ש היתר גמור. דאין לומר דע"כ יש על הרוטב שם בשר דאל"כ למה יאסר גם בבישול בשר גמור שלא נתערב רק הטעם דהיינו הרוטב ובטעמא תלה רחמנא דז"א לרבא דס"ל דאי לאו דרך בישול אסרה תורה ל"ה בעינן כלל שיהי' נ"ט ועיקר הא דצריך ליתן טעם דאל"ה לא