ברכת רצ"ה רפג

הכל בפשיטות דשפיר אוסר ר' יהודה בחדשות משום דאסור לקשרם והיינו השל ראש חשוב קשר של קיימא וכיון דאסור לקשור ולהכניס השל ראש והוא מצא זוגות זוגות אסור ג"כ להכניס השל יד אף א"נ דיכול לקשור כיון דל"ב של קיימא ולא נימא בזה כמ"ש מ"ז רשכ"י זצ"ל דכיון דהוי קשר כו' ומשום דכיון דע"כ יצטרך להחשיך על השל ראש אסור להכניס כלל וכדאמרינן בש"ס דעירובין שם כל שאילו מכניסם זוג זוג וכלות קודם שקיעת החמה מכניסים זוג זוג ואי לא מחשיך עליהם ומביאם דכיון דע"כ יצטרך להחשיך עליהם אסור להכניס כלל ועיין ברש"י ז"ל שם ובמפורשים וכ"כ אסור להכניס בישנות שנים שנים דאיכא ב"ת אף כשיניחם בלי קשירה מחדש בשל ראש עכ"פ וכמובן אמנם באמת דעת הר"א ז"ל בעצמו כפי הנראה מדברי התוס' מנחות שם הוא דגם בשל ראש בעינן קשירה בשעת הנחה והדק"ל דאמאי לא יכניס שנים שנים לר"מ בכה"ג שלא יקשרם מחדש וכנ"ל. והנראה דלדעת הר"א ז"ל אין זה דקשיר' בשעת ההנא' מתנאי המצוה דהיינו שנא' דאם לא קשר בשעת ההנח' לא קיים מצות תפילין כלל ורק דלדעתו ז"ל זה מצוה אחרת שיקשרם בעת ההנח' ואם לא עשה כן ביטל מצות קשירה אבל מ"מ קיים מצות הנחה. ולפ"ז גם במניח שני זוגות בכה"ג שלא קשרם בשעת ההנח' איכא ב"ת ושפיר א"כ אסור לר"מ [דשבת ז"ת] להכניס יותר מזוג אחד ודוק. ועיין בתוס' מנחות שם שהביאו ראיה דצריך קשירה בשעת ההנח' מהא דאמרינן בע"ז דף ל"ט באשה שהיתה נשואה לחבר והיתה קושרת לו תפילין בזרוע דהיינו ע"כ משום דצריך לעשות הקשיר' אחר שמניחם בזרוע ולפי שאינו נוח לקשור ביד אחת היתה אשתו קושרתו ומה"ט לא קאמר שהיתה מסייעתו לתפילין של ראש

ואנכי בחי' אמרתי דעכצ"ל לפ"ז דאתיא כמ"ד לילה ושבת זמן תפילין ונשים א"כ חייבות בתפילין דל"ה מ"ע שהזמן גרמא דאל"כ היכי היתה אשתו קושרתו והא לאו בת חיובא היא דהרי גם בכתיבה פסלינן בנשים לדידן משום דוקשרתם וכתבתם כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ומכ"ש א"כ בקשירה דאסורה לקשור ולפי האמור דלשיטת הר"א ז"ל הקשירה בעת ההנחה וההנחה עצמה המה שני ענינים נפרדים והקשירה מצוה בפ"ע עכצ"ל ג"כ דהך דחבר אתיא כר"מ דעניבה כשרה בתפילין ומותר לעשות עניבה בשבת דאל"כ מצות הקשירה הוי מ"ע שהזמן גרמא דליתא בשבת ונשים אינם חייבות בקשירה עכ"פ ואסורות א"כ לקשור לאיש וכנ"ל ויען כי לא צרפתי עוד הדברים בכור המזימה אשים קנצי למילין בזה ועיין ברש"י ז"ל לעיל שפירש דא"נ שבת זמן תפילין בלאו ב"ת י"ל בטעמא דמ"ד דאסור להכניסם רק זוג זוג הוא משום דלא התירו טפי מהמצוה דלאו תכשיט הוא ורק דאי לאו זמ"ת ע"כ דמשום הצלה דרק מלבוש התירו לו ואין חילוק א"כ בין אחד לשנים ולפ"ז מיושב קושית הנ"ל על הר"א ז"ל בפשיטות והבן

ובגוף הספק אי הך דבעינן קשירה בכל יום הוא מתנאי וחלקי המצוה מצות תפילין ובלעדי זאת לא נתקיים המצוה מצות תפילין כלל או הוא מצוה אחרת אמינא לפ"ז דהדבר תלוי דא"נ כדעת הר"א ז"ל וכמ"ש בשם התוס' דגם בשל ראש בעינן לדעתו ז"ל קשירה בשעת ההנחה עכ"ל דהוא מתנאי המצוה ולא קיים באופן אחר מצות תפילין ולכך מדמינן שפיר תפילין של ראש ושל יד לענין זה דאף דהך וקשרתם בשל יד כתיב מ"מ אמרינן דכמו דבשל יד בעינן שיקשור בכל יום ואל"ה לא קיים מצות תפילין כ"כ בשל ראש דקשר של תפילין הלמ"מ דינא הכי דרק בקשרו בשעת ההנחה קיים מצותו משא"כ א"נ כדעת התוס' המכריעין דדוק' בשל יד בעינן קשירה בשעת ההנחה דלדעתם ז"ל נראה דס"ל דהך דקשירה היא מצוה בפ"ע ואין לה ענין למצות ההנחה דקיים בכל גווני ולכן דוקא בשל יד דאמרה תורה וקשרתם לאות על ידכה חייב לקשר בשעת ההנחה משום מצות קשירה אבל בשל ראש דלא גלתה תורה אין לנו חיוב מצוה זו די"ל דכיון דבין כך ובין כך קיים מצות תפילין ורק דרבתה תורה מצוה אחרת בשל יד דגלי גלי אבל בשל ראש דלא גלי קרא אין כאן מצוה כלל לקשור בשעת ההנחה ורק שיהי' הקשר עשוי כפי הלמ"מ והבן זה ובחידושי פלפלתי הרבה בכל הדברים הנאמרים בזה וגם למה לשיטת רש"י דגם דלי"ת ויו"ד הלמ"מ לא יהי' אסור לעשות קשר בשבת משום כותב דאף אות אחת הו"ל ח"ש ואסור מה"ת ועיין מש"ל פי"ח מה' שבת וגם דכיון דיכול לקרב הד' והיו"ד חייב וכמבואר ואי בעניבה חשוב אינו מתקיים ולא עת האסף פה

ד) בדבר אשר נתקשה בדברי מ"ז רשכ"י ז"ל בהך דשחרר עבדו והשלימו לעשרה לא ירד לסוף דעתו הגדולה ושגה בהבנת הענין דבחנינה דשחרור אין אנו באים לדון מפאת המשחרר אם כוונתו לחון עבדו אם אין ורק מפאת העבד שכל שהיא תנינה בעיני העבד אסור דבהך דמשחררו לצרפו למנין עשרה אין חנינה אצל העבד כיון שרואה שלצרכו שחררו ולפ"ז דברי מ"ז רשכ"י זצ"ל נכונים בטעמם ונימוקו עמו דהיכי דהוי תרי והוא משחרר להאחד שפיר יש חנינה בעיני העבד ששחררו שהרי שחרר אותו ולא את האחר ולק"מ ודו"ק

ה) הבאת דברי מר אבא הגאון האמיתי ז"ל שכתב ליישב מה שתמהו על הראב"ד ז"ל דגם בהקדשות חייב השומר לשבע שאינו ברשותו מהא דפריך בש"ס דב"מ דף נ"ח מבני עיר ששלחו שקליהם דנשבעין כו' דבש"ס דב"מ דף ו' קאמר אביי דלכך נשבעין שבועה שא"ב ול"א מגו דחשיד כו' דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ופרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא דממון איתא בחזרה ומעתה בהך דשקלים כיון דנמצאו או שהחזירם הגנבים אלו ואלו שקלים בלא"ה ליכא שבוע' שא"ב דל"ש ספק מלוה ישנה דגם הממון ליתא בחזרה דגם אם יחזירו אח"כ יפסדו בני העיר דאלו ואלו הוי שקלים עכת"ד. והקשית דמ"מ הרי איתא בחזרה שיחזירו השקלים ויוסיפו עוד לשלם כזאת לבני העיר מכיסם עבור ההפסד ויפה הרגשת אולם נראה דדעת מר אבא הגאון ז"ל דכיון דהך דממון איתא בחזרה דספק מלוה ישנה היינו שהדבר אצלו כעת בספק ותופס ממון חבירו שאם יזכור שמגיע לו יעכבם לעצמו אבל אם יזכור בהיפוך או אף שלא יהי' נזכר כלל יחזיר עיין בתוס' ב"מ שם ד"ה ממון כו' א"כ היכי שיצטרך לשלם כפלים אין לחוש לזה דאיזו פרנס יעשה כזאת דמשום צד ספק הרחוק הזה שיהי' נזכר בודאי שמגיע לו לא יחוש שיצטרך לשלם עוד מכיסו כשלא יהי' נזכר ויהי' בספק אצלו כמו שהוא עתה והרי זה נכון. אולם באמת לא אדע מדוע הוצרך מר אבא הגאון זצ"ל לכל זה דבלא"ה כיון דאלו ואלו שקלים המה ל"ש כלל לומר דמעכבו המעות משום סמ"י שיש להם על משלחם דע"כ יצטרכו להחזיר לההקדש דאף שישלחו בני העיר אחרים תחתיהם דכיון דקדוש קדוש והמעות הוא של ההקדש ואין בזה שמעכבים המעות רק הפסד לבני העיר אבל המה לא ירוויחו מאומה וז"ב ועיין בדברי מר אבא הגאון זצ"ל שהאריך שם ליישב בזה דברי רש"י ז"ל בהא דמוקי לה הש"ס בנושאי שכר ונשבעין ליטול שכרן דנשבעין שבועה שא"ב ולא כתב כמו שפירש לעיל מזה על שבועה שלא פשעתי אולם לדעתי דברי רבינו, רש"י ז"ל נכונים בטעמם דבאמת עיקר השבוע' הזאת היא מתקנת חכמים וכמו המוציא הוצאות על נכסי אשתו דנשבע ונוטל דכל דהאי ידע והאי לא ידע משתבע האי דידע ושקיל ועיין