ברכת רצ"ה רפא

למ"ד יאוש כדי קנה הכל ואף מהתשלומין נפטר כיון שנתייאש גם מזה ורק דעיקר החיוב שאנו באים לחייבו לשלם הוא מצד אחר דכיון שבגרמתו הי' ההפסד חייב לשלם מתורת דיני דגרמי וכנ"ל ל"ש לומר דהשיעבוד הוא על החפץ והו"ל כאפותיקי כיון שקנה כל החפץ ואף דמי שוויו ורק שנתחייב מצד אחר וכשמכרו א"כ קנה הלוקח לגמרי וא"צ לשלם אף הדמים דאין בע"ח יכול להוציא מלוקח מטלטלין שמכרם הלוה דאין עליהם שעבוד ויתיישב עוד יותר לדעת הש"ך ז"ל דכל דיני דגרמי אינם רק קנס וכשמת אין חיוב על היורשים אף כשהניח להם נכסים וכמו בהיזק שא"נ דקיי"ל דלא קנסו בנו אחריו ומשום דאין שעבוד כלל על הנכסים ורק אקרקפתא דגברא מוטל חיובא וקנס חכמים וכשמת א"כ אין כאן חיוב על היורשים וכ"ש א"כ על הלוקח וז"ב

ובזה אמרתי במ"ש רש"י ז"ל בהא דקאמר רמב"ח ר"פ הגוזל ומאכיל אהא דתנן התם הניח לפניהם פטורים מלשלם דזאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דע"כ מתניתין ס"ל דיאוש כדי לא קני מדלא קתני פטורא באבוהון וכוונתו ז"ל כמ"ש המפורשים דאף דלפי האמת גם למ"ד יאוש כדי קנה מ"מ צריך לשלם דמים מ"מ א"ש הוכחת רמב"ח דאי לאו כרשות לוקח דמי ממ"נ אי יאוש ל"ק או עכ"פ צריך לשלם דמים למה יפטרו היורשים וא"ת דיאוש מהני גם לפטור מתשלומין למה לא קתני פטורא באבוהון. ולפי הנ"ל ז"א דאם נאמר דיאוש כדי קנה שפיר יש חילוק בין הגזלן להיורשין אף אי לאו כרשות לוקח דמי דכיון דבררנו דאי יאוש קני ל"ה צריך לשלם אף הדמים כיון דגם מזה נתייאש ורק דהא דצריך לשלם הוא משום דכיון דההפסד הוא בגרמתו חייב מדיני דגרמי וכנ"ל א"כ שפיר היורשים פטורים לגמרי דלא קנסו בנו אחריו וכנ"ל בשם הש"ך ז"ל וע"כ צ"ל לפ"ז דרמב"ח ס"ל דיאוש כדי ל"ק כלל ודו"ק. ולפ"ז בהך דינא דהח"ץ ומהרי"ק ז"ל שהשאלה הי' בשר של רצה לשלם נשיו ליהודים וכשמת נתמלא בנו רחמים עליהם ושילם להם שפיר יש לומר דאי יאוש קני לא זכו המלוים הראשונים דאף שבגרמתו נתייאשו וחייב הי' לשלם מתורת דיני דגרמי מ"מ כיון שמת אין חיוב כלל על בנו דלא קנסו בנו אחריו. ויש לי בזה הרהורי דברים אם שייך כל הנך חילוקי דינים בעכו"ם. אולם אין כאן מקום הביאור בשגם לא הובאו כל הדברים עוד אצלי במצרף וכור הבחינה ולכן אשים רסן לעטי בזה ולא באתי רק לעורר לב המעיינים בהלכה

ג' נתקשה בדברי מ"ז רשכ"י זלה"ה שכ' ליישב מה שתמה ר"ת על ר' אליהו ז"ל דמצריך קשירה בתפילין בכל יום בשעת ההנחה מהאי דאמרינן בש"ס דעירובין דף נ"ו דקשר של תפילין אסור לקשור בשבת דהוי קשר של קיימא דעיקר הטעם דבעינן קשר של קיימא בשבת הוא משום דשאינו של קיימא ל"ח קשר ולכך בתפילין כיון דהוי קשר לענין תפילין חשוב קשר גם לענין שבת וכדאמרינן בש"ס דסוכה דף ז' מגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת. וכ' דלפ"ז אדרבה סייעתא לשיטת ר"א ז"ל דבש"ס שם בהא דאוסר ר' יהודה בחדשות להכניס זוג זוג כיון שא"י לקשור ופריך וליענביהו וקאמר ר"ח זאת אומרת עניבה פסולה בתפילין ואביי אמר דר"י לטעמיה דעניבה קשירה מעליא היא ותמהו כולם דמה ס"ד דר"ח הרי ר' יהודה אוסר בהדיא עניבה בשבת בחבל דלי. אולם לפי דעת הר"א ז"ל א"ש דבש"ס דשבת דף קי"ג בהך דחבל דלי קמבעיא ליה אי טעמא דר"י משום דעניבה הוי קשירה או רק מטעם גזירה אטו קשירה וא"כ א"נ דרק מטעם גזירה היא שפיר מותר לפ"ז דעניבה לאו כקשר הוא ועניבה כשרה בתפילין גם לקשרם ול"ש גזירה ומשום דבאמת הוי קשר שאינו של קיימא ורק דאתה אומר דמגו דהוי קשר לענין תפילין כו' וכיון דגם עניבה כשרה בתפילין לא מחשב לה זה לקשר לענין שבת דל"ה רק כמו עניבה ורק אי עניבה פסולה אמרינן בקשר דכיון דחשוב קשר גמור לגבי תפילין הוי קשר לענין שבת עכת"ד הנחמדים ז"ל. וע"ז הקשית דאמאי לא נימא גם בעניבה עצמו דאף דבכ"מ ל"ח קשר לענין שבת מ"מ בתפילין כי היכי דהוי קשר לענין תפילין דוקשרתם כתיב ואפ"ה עניבה כשרה הוי ג"כ קשר לענין שבת. ולא קלעת אל המטרה דדוקא בהך דקשר שאינו של קיימא י"ל כמ"ש מ"ז רשכ"י זצ"ל דמגו דהוי קשר לענין תפילין הוי קשר לגבי שבת דבאמת גם קשר שאינו של קיימא מצד עצמותו הוא קשר גמור שקשרו יפה וחיבר שני הצדדים בקשר אמיץ וחזק ורק דכיון שאינו שלקיימא וסופו להתפרד פטור בשבת ומשום דעיקר איסור מלאכות ממשכן גמרינן ובעינן דומיא דמשכן שקשרו לזמן מרובה ומחשבתם הי' לחברם יחד על זמן **(מלחמות אריה מ"ש מו"ח ז"ל דקושר ע"מ להתיר פטור משום דעיקר איסור מלאכות ממשכן גמרינן ובעינן דומיא דמשכן שקשרו לזמן מרובה מדבריו אלו נראה דפשיטא לי' דקשר ע"מ להתיר לא הי' במשכן. והנה לכאורה במחכ"ת אשתמיטתי' לי' ש"ס מפורשת בשבת ע"ד ע"ב דפריך התם קשירה במשכן היכי הואי. אמר רבה שכן קושרין ביתדות אוהלים ופריך קושרים ההוא קשר ע"מ להתיר הוא ע"ש הרי בהדי' דקשר ע"מ להתיר הי' ביתדות אוהלים. אך באמת לפע"ד יש לתמוה מאוד דכיון דקשר ע"מ להתיר הי' ביתדות אוהלים אמאי פטור בשבת הא התוס' בשבת ב' ד"ה פשט ובב"ק ב' ד"ה ה"ג כתבו דכל דהוי במשכן אע"ג דלא חשיבא חשיב תולדה. א"כ אמאי אינו חייב בקושר ע"מ להתיר משום תולדה דקשירה אי נימא דהוי במשכן וזהו אצלי תמי' עצומה כמה שנין ולא מצאתי מי שעורר ע"ז. שוב האיר ד' את עיני לדקדק בלשון הש"ס דקאמר קושרים קשר ע"מ להתיר הוא דמילת קושרים אין לו פירוש כלל וראיתי שבש"ס דפוס וויען החדש נכתב בצידו שבגמרא של הב"ח נמחק מילת קושרים. אבל, לפע"ד נראה דבחינם נמחק ואדרבה זהו עיקר קושית הש"ס דאיך אפשר לומר שהי' קושרים היתדות בהקלעים הא ההוא קשר ע"מ להתיר הוא ואם כה נימא הא מצינו קשר ע"מ להתיר במשכן. וזה אי אפשר דהא קיי"ל קשר ע"מ להתיר פטור וע"כ דלא הי' במשכן דאלו הי' במשכן הי' חייב וכנ"ל ומעתה עיקר קושי' הש"ס סובב על מילת קושרים ומשו"ה המקשן חוזר על תיבה זו ופריך קושרים היינו בתמי'. וכן הוא בכל הש"ס דהיכי שהמקשן חוזר מילה אחת הוא לשון בתמי' ועיקר הקושיא נופל על תיבה זו כמו דמצינו בב"מ צ' ע"ב בעי רב"ח הושיב לה קוץ בפיה מהו ופריך הושיב לה חסימה מעליותא היא כו' ע"ש וכן שם דף ק' דמשני שמואל בטוענו כסות עבד גדול כו ופריך כסות מה שטענו לא הודה לו כו' ע"ש דוק ותשכח בש"ס כמוהו רבים אין מספר] אלא ודאי לא היו קושרים כלל היתדות ויש לבאר הדבר עפ"י מ"ש רש"י ז"ל בחומש בסוף תרומה ד"ה יתידות כמין ניגרי נחשת ולקלע החצר קשורים במיחרים סביב. סביב בשיפוליהן כדי שלא תהא הרוח מגביהתן ואיני יודע אם תחובין בארץ או קשורים ותלוים וכובדן מכביד שפולי היריעה שלא ינועו ברוח ע"ש ולפ"ז י"ל דס"ל להש"ס דדחי להך דרבה דהיתדות לא הי' תחובין בארץ וגם לא הי' קשורים כלל בהקלעים רק הי' מונחים על שולי הקלעים מעט המגיע על הארץ וכובדן)** משא"כ בשאינו של קיימא דכיון