ברכת רצ"ה רעז

ג"כ חמור ורק דמתחלה לא גזרו חז"ל רק על הודאי ולא על הספק גם היכי דנוגע גם לאיסור תורה יש להקל לענין הדרבנן דל"ש לפ"ז לחוש לזלזול דרבנן אחרי שמתחלה לא גזרו ואסרו את הספק והם אמרו והם אמרו ומה זלזול איכא א"כ בזה אחרי שכן רצו חז"ל ורצונם זהו כבודם וז"ב מאוד בסברא. והנה לפ"ז גם א"נ דגם באין המתיר עתיד לבוא בודאי הוי דשיל"מ א"א ליישב אי הך דספיקה אסורה אתי לספק טריפה הא דתניא דגם אם נתערבה באלף לא בטיל דלענין הספק טרפה מותר מתורת ממ"נ וכקושית הצ"צ ז"ל ורק דנוקי כנ"ל שהי' גם ספק יו"ט ספק חול ולענין הספק יו"ט הוי לפ"ז ישל"מ ונאמר דהא דלא אמרינן דלענין האיסור יו"ט בלא"ה הו"ל ספק דרבנן ולקולא היא משום דכיון דהספק הזה נוגע גם לענין דאורייתא אין להקל גם לענין הספק יו"ט דרבנן משום דיהי' מזלזל וכנ"ל רק שא"נ דעיקר הטעם דספק דרבנן להקל היא משום דכיון דקיל איסורו לא חשו לספיקו ול"א דחז"ל לא אסרו מתחלה את הספק וכנ"ל: אולם אם כה נאמר עכצ"ל לפי הס"ד דלא ס"ל כלל ענין וטעם דעד שתאכלנו באיסור כו' דאל"כ למה נקיל בספק דרבנן בדשיל"מ דכיון דלא אמרינן הך סברא דחז"ל לא אסרו מתחלה רק את הודאי פשיטא דיש לומר עד שתאכלנו באיסור לסמוך להקל בדרבנן תאכלנו בהיתר. והא דדשיל"מ לא בטיל היא ע"כ רק מטעם השני דדמי להיתר בהיתר וכנ"ל בשם הר"ן ז"ל. ולפי טעם זה אם כן פשיטא דהיכא שאין המתיר יבוא בודאי שפיר בטל וכמש"כ בתחלת דברי אלה ודו"ק היטב בכל זה כי הדברים ברורים למבין מזוקקים שבעתים: סימן קא ב"ה לבוב יום ב' י"ד סיון תר"מ לפ"ק שלום אשיב לכבוד הרב וכו' מ' עזריאל לאנדא נ"י מו"צ דק' דעלאטין

מכתבו עם שאלתו בדבר המקרה רעה שאחד הי' בפתיחת הארון וגרר ס"ת לארץ. הגיע עדי תמול לעת ערב ויען כי נוגע להלכה למעשה בשגם אין בזה לפלפל הרבה אמרתי להשיב לכ"ת על אתר. המג"א ז"ל בסי' מ"ד כתוב זה"ל ובמשפטי שמואל כתוב קצת סמך למה שנהגו העולם להתענות כשיפלו תפילין על הארץ וה"ה כשנפל ס"ת עיי"ש ואינו מובא מי צריך להתענות או רק זה שנפל מידו או כולם וכמה יום א' או יותר. ויען כי הספר משפטי שמואל אינו ת"י באופן שאותיותיו יחכמוני ולא אדע הסמיכה שעשה הרב להמנהג אמרתי ניחזי אנן ויראה לי לעשות קצת סמוכים להמנהג הנ"ל. דהנה בש"ס דמ"ק דף כ"ג איתא ואלו קרעים כו' על ס"ת שנשרף כו' ולקמן שם בהא דרב אבא דשקלי' לטוטפתי' אנח אבי סדיא אתא בת נעמיתא בעא למיבלעי' אמר השתא אי חייבי לי שתי קריעות א"ל מנא לך הא כו' הכי אמר שמואל לא אמרו אלא בזרוע וכמעשה שהי'. ועיין ברש"י ז"ל שכתב ז"ל בזרוע שאינו יכול להצילו וכמעשה שהי' ביהויקים אבל בנעמיתא דיכול להציל לא מיקרע והנה מהא דלא פירש"י ז"ל כפשוטו דדוקא בזרוע דרך בזיון משא"כ שלא בידי אדם דלא הוי דרך ביזיון נראה בעליל דס"ל לרבינו רש"י ז"ל דכל שנעשה ממיעוט ההשגחה ג"כ חשיב דרך בזיון כבזרוע ולכך הוצרך לפרש דהטעם בהך דנעמיתא משום שיכול להציל דאל"ה הי' צריך קריעה כיון שלקיחת הנעמיתא הי' ע"י מיעוט ההשגחה שהניח התפילין על בי' סדיא והלך לו

והנה בש"ס לעיל דף כ"ה שם תנינן העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע למה זה דומה לס"ת שנשרף וכיון דמדמינן מת לס"ת י"ל ולדמות ג"כ ס"ת למת והנה במיתת אדם גדול מצינו שהתענו ומקרא מלא כתיב במיתת שאול ויהונתן ויבכו ויצומו עד הערב ודוד במיתת אבנר לא ברה לחם ביום ההוא וי"ל ג"כ דה"ה בס"ת שנשרף והיינו בזרוע דגם במיתת אדם גדול לא נהגו להתענות ועכצ"ל דלענין זה בעינן דווקא שהי' דרך בזיון והיינו בזרוע דוקא וכהך דשאול ואבנר שנהרגו ואך לענין קריעה החמירו חז"ל במת גם במיתה טבעיות עיין בריטב"א ז"ל שם משא"כ חיוב התענית באדם גדול י"ל דאינו רק בדרך בזיון והיינו בזרוע וה"ה א"כ בס"ת אין לנו לומר חיוב תענית רק בזרוע דהתענית היא רק על הבזיון ואחר שהוכחתי מדברי רש"י ז"ל דמיעוט השגחה הוי ג"כ בזיון ויש קצת סמך להמנהג להתענות כשנפל ס"ת לארץ כתבתי קצת סמוכים די"ל דז"א רק בשנאבד ע"י בזיון אבל על הבזיון לבד וכנ"ד א"צ להתענות ואם אמנם אין ראי' לחילוק זה מהא דלא מצינו בשום מקום חיוב קריעה בנפילת ס"ת לארץ די"ל דקריעה ליכא רק על ענין אבידה ולא מצינו חיוב קריעה על ביזון לבד רק במגדף ומברך ה' דחמור טובא מ"מ י"ל ולחלק בהכי ואך מ"מ אף שאין ראי' לדבר זכר וסמך קצת מיהא איכא וכמובן. והנה מנהגינו שכל העם אשר הי' בבהכ"נ בעת נפילת הס"ת לארץ מתענים יום אחד אבל לא השומעים דאין דומה שמיעה לראי' וגם אין סמך תענית על השומעים ממה שהתענו על מיתת אנשים גדולים בזרוע דהתם הי' המת מוטל לפניהם משא"כ בהך דס"ת שנפל שהי' אצלם רק שמיעה. ולענין האיש בעצמו שמחמירים עליו להתענות ארבעים יום ב' וה' וכנראה שמדמה לה להך דחילול שבת המבואר ברמ"א ז"ל או"ח סי' של"ד דיתענה מ' יום בו"ה ועיין במ"א ז"ל שכ' דיוכל לדחותן לימות החורף ויש מקילים שלא להתענות רק בה"ב ויראה הטעם דל"ד לשבת שהיא איסור סקילה ומהא דחשב במ"ק בר"ה חסידות יתירה דיתיב ארבעים תעניתא דחד יומא איתהפיך לי' רצועה של תפילין אין ראי' דסתם אדם א"צ לצום כ"כ דהתם לא הוי ענין בזיון ורק שלא קיים המצוה אז ואם הי' הפיכת רצועה של יד לא הי' גם ענין ברכה שא"צ דעל הש"ר לבד הי' צריך לברך וגם אם הי' בשל ראש לדעת רוב הקדמונים ז"ל דברכה אחת לשתיהן ליכא ברכה לבטלה וכמובן ועיקר תענית ר"ה הי' ע"כ על שביטל זמן מה מצות תפילין או משום שהי' לבוש התפילין שלא ע"ד מצוה וזה באמת חסידות יתירה ועיין בפוסקים ז"ל שדעת התוס' והרא"ש ז"ל דגם ברכה שא"צ לא הוי רק איסור דרבנן וא"כ לכ"ע ובכל אנפי קיל איסורו מבזיון ס"ת ודוק ולהלכה בכיוצא באלה המחמיר ה"ז משובח ועכ"ז המקיל לא הפסיד ולדעתי איפוא לדינא יש להורות לו כפי מה שהוא אדם בחומר וגם בצורה והנלע"ד כתבתי. סימן קב לרב אחד

אחר הראות הגב"ע נתתי אל לבי לעיין בהתירא דאיתתא דא הנה אמר שבא מהדרעקציע של בית השוטים שמת הזה הוא האיש אשר הי' נקרא שמו שלמה שווארץ רעקטא פרייא העלד והי' מבוטשאן הנה יש שמו ושם עירו והכינוי חשיב כשם אביו וכמבואר בפוסקים ז"ל ואף אי נימא דזה לא הוי מסל"ת כיון ששאלו עליו בחיים וגם אשתו היתה אצלו ואולי הי' אח"כ ע"י שאלה מהמתעסקים הנה נודע מ"ש רבים מהאחרונים ז"ל דיש להאמין לערכאות גם בלי מסל"ת דערכאות לא מרעי נפשייהו לשקרי. האמנם כשאני לעצמי איננו סומך ע"ז ושדיתי בזה נרגא מלישנא דהש"ס גיטין דף כ"ח דפריך אהך דשמע מקומנטריסין של עכו"ם איש פלוני מת איש