ברכת רצ"ה רעה

הטעם וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו לחולין אבל הטעם הראשון בפני עצמו הוא גופו של איסור דהטמאים כו' ולכך גם טעם השני אף דהוא קלוש שאינו הרוטב ורק טעם יוצא ממנה אסור דטעכ"ע בכל איסורים משא"כ בבב"ח כיון שנעשים קלוש מקודם אין איסור בב"ח יכול לחול עליו דאין לנו רק בטעם הראשון דהוא הרוטב אבל לא שיחול שם איסור חדש על טעם הקלוש היינו טעם היוצא מן הרוטב ולפ"ז אמינא דדעת הרשב"א ז"ל דללוי מלבד דלא הוי רק משהו לא הוי רק טעם קלוש ומ"מ אסור לכתחל' דבאיסורא טעם קלוש אסור ובמשהו א"כ אסור לכתחל' ומפני זה דעתו ז"ל דבהך דפסחים כיון דמותר לבני החבור' שנמנו עליו מותר ללוי גם לכתחיל' ותוכן כוונתו לפ"ז דכיון שהותר מכללו לגבי אותן שנמנו עליו לא נלמד מהך דהטמאים כו' דטמאים אסורים לכל ואי נימא אף דהרוטב מ"מ אסור משום טעם כעיקר מ"מ הטעם הקלוש דהיינו היוצא מהרוטב מותר וכנ"ל דמה"ט נ"ט בר נ"ט בהתירא מותר ואף דמ"מ אסור להעלות דגים בכלי בשר לאכלם בכותח לכתחל' מ"מ מותר לבטל לכתחל' דגם איסור דרבנן שאין לו עיקר מן התור' מותר לבטל לכתחיל' וכ"ש איסור שאינו רק לכתחל' והבן זה

ועפ"י החזיון הזה עלה על לבי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שכ' בפט"ו מהמ"א ה' י"ב אחר שהביא דין דדשיל"מ ל"ב יראה לי שזה אינו אלא במינו כו' והשיג עליו הראב"ד ז"ל דהא משנה שלימה היא ופירשו דכוונתו למשנ' דהנודר מהדבר ונתערב בא"מ בנותן טעם אף דנדרים הוי דשיל"מ ולפי הנ"ל דברי רבינו ז"ל נכונים. עמוד והתבונן דהנה כבר הבאתי דברי הר"ן ז"ל דטעם דדשיל"מ הוא משום דהוי כהיתר בהיתר ובארתי דס"ל דל"ש לענין ביטול עד שתאכלנו באיסור דביטול לא חשיב איסור עמש"ל ובאמת דעכצ"ל כן דלענין הטעם עד שתאכלנו כו' אין לחלק בין מב"מ למבשא"מ ורק לטעם הר"ן ז"ל יש חילוק דמב"מ שוה ג"כ במין וכמבואר. אולם לכאור' יש מקום לומר ולחלק גם להטעם דעד שתאכלנו בין מב"מ למבשא"מ והיינו דנימא דכל שאנו צריכין לבוא לידי ביטול ברוב חב תאכלנו באיסור וא"כ יש חילוק בין מב"מ למבשא"מ דבשא"מ כל שיש ששים הטעם אינו נרגש כלל וא"צ לבוא לידי רוב דכיון שאינו נרגש טעם האיסור ל"ש טעכ"ע משא"כ במב"מ דהאחד מחזק את חבירו ונרגש טעם ורק שאתה אומר דכיון דרובו היתר הטעם שנרגש אינו חשוב הרגשת טעם האיסור א"כ כיון שאתה צריך לדון מטעם רוב שפיר י"ל עד שתאכלנו באיסור וכנ"ל. אולם זה אינו דגם בשא"מ צריך לבוא לידי ביטול ברוב דהטמאים לאסור צירן ורוטבן וכנ"ל ועכצ"ל כסברת וטעם הר"ן ז"ל. ומעתה נכונים דברי הרמב"ם ז"ל דאיהו סובר כדעת הרשב"א ז"ל הנ"ל דכל שאינו אסור לכל לא נלמד מהך דהטמאים כו' ואין ראי' א"כ מהך דנדר דהתם יש לחלק בין מב"מ לבשא"מ לענין הטעם עד שאת תאכלנו כו' כנ"ל משא"כ בשאר איסורים וכנ"ל ומפני זה כתב הרמב"ם ז"ל יראה לי דגם בכל איסורים דינא הכי וכסברת הר"ן ז"ל ודו"ק היטב: סימן ק

בש"ע יו"ד סי' ק"ב כתב המחבר בשם י"א דלא אמרו דבר שיש לו מתירין רק כשההיתר עתיד לבא עכ"פ כו' לפיכך ביצה של ספק טריפ' שנתערב' אינו בדין דשיל"מ לפי שאין ההיתר עתיד לבוא בודאי. ותמה הש"ך ז"ל דלמה כתב בשם יש מי שאומר דאין חולק ע"ז וכדמוכח בש"ס רפ"ק דביצה דפריך אמ"ד דביצה שנולדה ביו"ט אסורה משום גזירה דפירות הנושרין או משקין שזבו מהא דתניא וספיק' אסורה ומשני אתי' לספק טריפה ופריך מסיפא דנתערב' באלף כולם אסורות בשלמא ספק יו"ט ספק חול הוי דשיל"מ אא"א ספק טריפה דבר שאיל"מ היא ותיבטל ומבואר דספק טריפ' לא חשוב יש לו מתירין כיון שאין ההתיר עתיד לבוא בודאי

והנה לכאור' עלה על לבי דמהש"ס הנ"ל אין ראי' דהנה בענין הא דדבר שיל"מ לא בטיל יש שני טעמים דרוב הקדמונים ז"ל כתבו הטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. אולם הר"ן ז"ל חדת לן דהיתר בהיתר במב"מ לא בטיל מה"ת אף לרבנן כיון ששוים בעצם וגם במין ודשיל"מ אסרו חכז"ל דלא בטיל כיון ששוה גם קצת בעצם שיהי' היתר לאחר זמן ודמי קצת להיתר בהיתר. והנה לדעתי יראה דהא דאנן רוצין לדון דגם היכי שאין המתיר יבא בודאי יהי' חשוב דשיל"מ דלא בטיל הוא רק מטעם דעד שתאכלנו כו' דיש לומר כיון שאפשר שיהי' היתר אין לסמוך על הביטול דעד שתאכלנו כו'. אולם לטעם השני דדשיל"מ דמי קצת להיתר בהיתר פשיטא דהיכא שאל"מ בודאי בטל דכיון שעתה הוא איסור וגם לאח"ז לא יהי' ההיתר בודאי אין לו כלל שם היתר ולא חשוב כלל שוה בעצם והנה בש"ס דביצה שם מסיק ר"א לעולם ספק יו"ט ספק חול ורק דבדשיל"מ ספיקא דרבנן לחומרא וצ"ל ע"כ דלפי הס"ד ס"ל דאף בדשיל"מ ספיקא דרבנן לקולא ע"כ דלא ס"ל הך דעד שתאכלנו כו' דלפ"ז פשיטא דהי' לנו להחמיר בספק דרבנן דה"ה וכ"ש הוא מהא דלא מהני ביטול בדשיל"מ דהתם י"ל דלא חשוב איסור כלל דנתבטל ומ"מ אתה אומר דמוטב שיאכלנו בהיתר גמור ומכ"ש א"כ דאין לסמוך להקל בספק דרבנן דלצד אחד יש איסור וכמובן וע"כ דלא ס"ל להס"ד הך דעד שתאכלנו כו' כלל והא דקאמר דבספק יו"ט ספק חול א"ש דלא בטיל הוא רק משום הטעם השני דדמי היתר בהיתר וא"כ שפיר מקשה בספק טריפ' דיתבטל דלפי טעם זה לא חשיב דשיל"מ כשאין לו היתר בודאי וכנ"ל ודוק

אמנם אחר ההתבוננות יש לומר דגם הס"ד לא פליג אסברא דעד שתאכלנו באיסור כו' דסברה פשיטא וברור' הוא ורק דס"ל דהא דספיקא דרבנן לקולא אינו משום דלא הוי רק איסור דרבנן לא חשיב לספק ורק דעל הספק לא גזרו ואסרו חז"ל מתחיל' שלא אסרו רק הודאי ועיין בס' מג"א ז"ל שכ' כן ליישב דעת הרמב"ם ז"ל בספר המצות שלו דעל כל איסור דרבנן עובר על לאו דלא תסיר ותמה עליו הרמב"ן ז"ל דלמה א"כ ספק דרבנן להקל הא הוי ספק תורה דמצד הספק שהיא איסור איכא ל"ת ותירץ הוא ז"ל לדעתו כנ"ל דהספק לא אסרו חז"ל וליכא א"כ לא תסיר. ולפ"ז ספיקא דרבנן הוא היתר גמור ולא שייך לומר עד שתאכלנו כו' דגם עתה היתר גמור הוא דלא נאסר כלל. ולפ"ז ראיות הש"ך במקומה עומדת וכמובן. והנה הצ"צ ז"ל הקשה דלמה הוצרך לדון דביצה של ספק טריפה בטל משום דאין ההיתר עתיד לבא בודאי דבממ"נ מותר דאם לא תחי' או לא תטיל בצים שפיר מהני הביטול ואם יתברר שאינה טריפה הרי היתר הוא וא"צ לבוא כלל להביטול ותירץ בשם משכיל אחד דנ' בביצה ספק טרפה שנולדה ביו"ט דמכשרה לא בטיל דהוי דשיל"מ אחר יו"ט ואשמעינן דבספק טריפה בטיל דאין המתיר עתיד לבוא בודאי עיין בדבריו ז"ל ולפ"ז נסתר ראיית הש"ך ז"ל דגם אי נימא דגם היכא שלא יהי' לאח"ז היתר בודאי חשיב דשיל"מ מ"מ שפיר פריך דתיבטל דממ"נ מותר דאם הוא טריפה שפיר בטל ואי יתברר שהוא כשרה א"צ להביטול וכקושית הצ"צ ז"ל דאין לומר דמיירי שנולדה ודאי ביו"ט ואשמועינן דגם בכה"ג חשוב דשיל"מ אף שלא יהי' לה היתר בודאי דא"כ למה קתני דספיקא