ברכת רצ"ה רעג

לדעת הרשב"א ז"ל

אולם באמת גוף סברת הרשב"א דפסח חשוב היתר כיון שמותר לבני החבורה שנמנו עליו לא זכיתי להבין דמ"מ לבני החבורה השני' איסור הוא והרי תרומה בחולין חשוב איסור בהיתר אף שמותר לכהנים דמ"מ לישראלים הוא איסור בהיתר. ויותר מזה הנה גם בנדר מדבר אחד ונתערב אנו דנין מענין ביטול איסור בהיתר אף דלכל העולם היתר הוא ומ"ש הך דפסח דאף דלבני החבורה שנמנו עליו היתר הוא מ"מ להחבורה השני' איסור בהיתר הוא וצע"ג. ויען כי לא אוכל לבנות על יסוד שלא נתברר לי אשר ע"כ אמינא ליישב דברי הפוסקים ז"ל הנ"ל שלא יקשה עליהם בהתוס' ז"ל הנ"ל באופן אחר. דהנה אנכי הקשיתי ואח"כ הוגד לי שכבר הרגיש בזה הצל"ח ז"ל דמאי פריך בש"ס לרב דמ"ל גדי וגדי מ"ל גדי וטלה הרי רב ס"ל כר"י דמין במינו במשהו וא"כ י"ל דאשמעינן דלא דוקא גדי וגדי דהו"ל מב"מ דגם אי ע"י ריחא נבלע משהו אסור אלא אף גדי וטלה דהו"ל מין בשאינו מינו אסור דריחא מבליע בנותן טעם. אולם הדבר נכון דכיון דמתני' מיירי לענין לצלות לכתחלה א"כ שפיר פריך מאי לי גדי וגדי ומ"ל גדי וטלה דאף אי נימא דל"ה רק משהו מ"מ ממילא ידענו דגם גדי וטלה אסור לכתחלה דאין מבטלין איסור לכתחלה. אולם באמת אין כוונתו לבטל ורק דמ"מ אסור לכתחל' וכאשר האריכו בזה האחרונים ז"ל וטעם הדבר דאף דהוי דבר שאינו מתכוין מ"מ אסור דהוי לי' פסיק רישא. והנה ידוע דעת הערוך ודעמי' ז"ל דפ"ר דלא ניחא לי' מותר דכל שאינו נהנה כלל לא איכפת לן מה שהוא פ"ר ומעתה י"ל דקושיות התוס' ז"ל הוא כך דהומ"ל בשניהם כחושים דכיון דלא מפטמי אהדדי אינו נהנה כלל בהביטול וכיון שכן אי לא הוי רק משהו הי' מותר במין בשא"מ לכ"ע גם לכתחל' דכיון שאין כוונתו לבטל הו"ל דבר שאינו מתכוין ואף דהוי פ"ר מותר כיון שאינו נהנה ופ"ר דלא ניחא מותר וכנ"ל וא"כ שפיר אשמעינן מתניתין לרב דלא מבעי' גדי וגדי דהוי מב"מ דלא בטיל אלא אף גדי וטלה אסור דריחא מבליע בנו"ט ואין ראי' מדברי התוס' ז"ל א"כ דבשניהם כחושים מודה רב דמותר וצ"ל לפ"ז דהא דנקט רב בשר שחיט' שמן ומשום דמפטמי אהדדי היינו משום דבשביל זה אסור כולו דבשניהם כחושים גם אם צלאם יחד אינו אסור רק כדי נטילה וגם צ"ל לדעת הפוסקים ז"ל אלו דהא דאסרינן לכתחיל' היינו משום דלכתחל' חיישינן לדרב דאמר ריחא מלתא היא ומבליע בנו"ט ורק בדיעבד סמכינן אדלוי דריחא לאו מילתא היא ולאו משום דמשהו מיהו איכא ואסור לבטל לכתחל' דבכה"ג שאין כוונתו לבטל וגם אינו נהנה כיון ששניהם כחושים מותר אף דהוי פ"ר ובל"ז עכצ"ל כן לפי הנ"ל דהך דשני פסחים הו"ל איסור בהיתר דללוי גם לכתחל' מותר וכמובן ודו"ק

ועדיין צריך לבאר דהרי רב ס"ל כר"י דדבר שאינו מתכוין אסור וא"כ מה בכך ששניהם כחושים וה"ל פ"ר דלא ניחא לי' מ"מ הרי לדידי' דשא"מ גם בלי פ"ר אסור. אולם באמת כבר כתבו האחרונים ז"ל דלמ"ד מב"מ לא בטיל טע"כ לאו דאורייתא דאין ללמוד מגיעולי נכרים די"ל דחיישינן שמא ישתמש בו במינו. ונודע דעת התוס' ז"ל בבכורות דף כ"ד ועוד מהקדמונים דבדרבנן גם ר"י מודה דדשא"מ מותר וכל היכי דאין לאסור משום פ"ר מותר כן עלה לכאור' על לבי אמנם אחר העיון מלבד דגוף הדבר שכתבו דלמ"ד מב"מ במשהו טע"כ לאו דאורייתא אינו נכון לדעתי דאף דליכא למילף מגע"נ י"ל דילפינן ממשרת וגם מגע"נ נוכל ללמוד לפמ"ש התוס' לישב מה שהקשו דאיך ילפינן טע"כ בנזיר מגע"נ דנזיר קיל משאר איסורים דהי' ג"כ כלי יין שהצריכה התורה הכשר משום נזיר ובנזיר אין לחוש שישתמש בו ממינו. הנה עיקר ביאור דברי האחרונים ז"ל אלו היא עפ"י דברי הרשב"א והר"ן ז"ל דלענין שיאמר הטעם לא צריך לימוד דהטמאים לאסור צירן ורוטבן וקופה שלהם ורק דאי לאו דילפינן טע"כ מגע"נ הוי אמינא דבטל ברוב וזה ילפינן מגע"נ דכל שנרגש הטעם אסור וזה לא נוכל ללמוד למ"ד מב"מ במשהו דבמינו בל"ז דטע"כ אסור מקרא דהטמאים כו' וכיון שכן שפיר צריך לבוא לידי ביטול מה"ת גם אי מה"ת לא הוי טעכ"ע. אמנם אחר ההתבוננות א"צ לכ"ז דעיקר איסור ביטול איסור לכתחל' אינו רק מדרבנן וכל דאין לדון משום פ"ר מותר גם למ"ד דדשא"מ אסור וכנ"ל בשם התוס' ודעמם ז"ל והבן זה: ולפי הנ"ל אמינא להוסיף ולומר דאף לדעת החולקים על הערוך ז"ל דגם פ"ר דלא ניחא לי' אסור ז"א רק באיסור תורה אבל באיסור דרבנן גם הם יודו דפ"ר דלא ניחא לי' מותר. דעיקר סברת מחלוקתם ז"ל הוא לדעתי דעיקר ענין פסיק רישא היא דכיון דאי אפשר לזה בלא זה הכוונה האחת עלתה לשניהם ולכך ס"ל להערוך ז"ל דהיכא דלא ניחא לי' שאינו נהנה כלל מהדבר עיקר הכוונה היא ע"כ להדבר שעושה בשבילו ולא לזה שנעשה ממילא דאחרי שאינו נהנה כלל בלי ספק שלולי תכלית הדבר שעושה ומכוין לה לא הי' עושה. והחולקים ז"ל דעתם דמ"מ שכיון ששניהם תלוים זה בזה הו"ל גם בכה"ג כוונה במקצת להאיסור וכעין סתמא וזה ל"ש א"כ רק באיסור תורה משא"כ באיסור דרבנן דגם לר"י דס"ל דדשא"מ אסור מותר בדרבנן וע"כ היינו משום דלא אסרו חז"ל כלל כשאינו מכוין להאיסור גם בפ"ר דלא ניחא לי' אין לאסור דנרא' בעליל שאינו מכוין לזה ולא אסרו חז"ל א"כ וכנ"ל ונכונים איפוא דברינו בביאור דברי התוס' הנ"ל לכ"ע ודו"ק בזה

והנה אנכי בחידושי הקשיתי על הר"ן ז"ל בנדרים דף נ"ב שכתב דעיקר הטעם דדשיל"מ מב"מ לא בטל היא משום דכיון שיש לו מתירין הו"ל כעין היתר והיתר בהיתר במב"מ דגם לרבנן לא בטיל כיון ששוה במין וגם בעצם עיי"ש והקשיתי דכיון דע"כ גם הוא ז"ל סובר סברת דעד שתאכלנו באיסור כו' דמה"ט בדשיל"מ גם בספיקא דרבנן מחמירינן ועכצ"ל דהא דהוצרך הר"ן ז"ל לבוא לענין ביטול מטעם אחר הוא משום דלדעתו ביטול חשוב היתר ולא שייך לומר עד שתאכלנו כו' דגם עתה אוכל בהיתר וא"כ יפלא לפ"ז דאמאי אסור לבטל איסור לכתחל' דאחרי דהביטול הוא היתר גמור למה יאסר לכתחילה. ואמרתי דזה אינו דאם תאמר שיהי' מותר לבטל האיסור הדר הו"ל כעין היתר דיש לו מתירין ע"י ביטול ולא יועיל כלל הביטול ועיין בר"ן ז"ל בנדרים שם דהיכא דיש לו מתירין לע"ע ולא רק לאח"ז כיון דדמי יותר להתיר גם דבר שאינו מתכוין לא בטיל עיי"ש. ואמנם לפ"ז היכי שאין כוונתו להביטול הו"ל למימר דמותר לכתחלה דכיון דהביטול מצד עצמותו לא הי' לנו לאסור לכתחלה דביטול היתר גמור וכנ"ל ורק דאנו אומרים דאם יהי' מותר לבטל הדר הו"ל כהיתר בהיתר וכנ"ל ואין לנו לאסור א"כ רק היכא שכוונתו לבטל דכל שאסור לבטל בכוונה תו לא חשוב יש לו היתר וכמובן. ולפ"ז הדק"ל דמאי פריך מ"ל גדי וגדי מ"ל גדי וטלה דבגדי וגדי גם אי ריחא מבליע רק משהו אסור לרב במב"מ במשהו משא"כ בגדי וטלה דהוי מבשא"מ אי לא חשיב רק משהו מותר ואף לכתחלה אין לאסור דכיון דאין כוונתו לבטל מותר לכתחל' אף בשמן דהו"ל פ"ר דניחא לי' כיון דהביטול בעצם היתר גמור היא וכנ"ל: והנראה בזה דהנה בש"ס דמנחות דף כ"ג מסיק דכי קאמר ר' יהודה מין במינו לא בטיל ה"מ היכי דאפשר למיהוי כוותי' ור' חסדא ס"ל דבתר מבטל אזלינן דכל שאי אפשר למבטל להיות כבטול בטיל ור'