ברכת רצ"ה רעב

מידו א"כ י"ל דל שטרא דש"ז והעדים מהכא והרי הוא גובה בשטר התנאים ואף דהוי קנין דברים שקנו ממנו שיתחייב עצמו בשטר דמבואר דלא מהני מ"מ כיון דתנאים שלנו נכתב בלשון חיוב מהני וכדקיי"ל לענין קנין אתן לדעת רוב הפוסקים דלא מהני דהחליטו האחרונים ז"ל דהיכי שהי' בלשון חיוב מהני שמשעבד גופו ואם מת גובה גם מהיורשים עיין עליהם ובמק"א העליתי דבתנאים לענין קנין אתן או קנין דברים גם היכא דלא נכתב בלשון חיוב דלא מהני ויכול לחזור בו זה אינו רק כשחזר בו קודם הנשואין אבל היכי שנשאת חייב לקיים הבטחתו מטעם שכירות דשכר פעולה אין צריך קנין ונתחייב כשזה עשה פעולתו וכמ"ש הרא"ש ז"ל בע"ז לענין אתנן עיי"ש

ולכאורה עלה על לבי לומר לפ"ז דגם להחולקים ז"ל דס"ל דבאבד השטר אף שהעדים קיימים ואומרים שהוא בתוך זמנו ל"מ דכיון דנפל איתרע לגמרי שפיר גובה בנ"ד דעיקר הא דאמרינן דנפל איתרע הוא משום דכיון דלא נזהר לשמרו יש הוכח' דפרעו וכדומ' ואף דהעדים קיימים ויודעין שהוא תוך זמנו מ"מ הי' לו לשמור שטרו אולי ימותו העדים או ילכו למדה"י ומדלא שומרו איתרע מה דלא שייך בנ"ד שיש בידו שטר התנאים שיוכל לגבות בו וכנ"ל וליכא א"כ ריעותא במה שאבד ולא נזהר לשמור השטרות ש"ז. אמנם אחר העיון ראיתי דז"א דזה ברור אצלי דאם לא נתן שטש"ז כפי שהתחייב את עצמו וזה בא לגבות בשטר התנאים א"י לגבות כל החוב רק כפי שהי' שוה השטר אז בעת שהי' חייב לכתוב לו שלא הי' שוה כ"כ שהי' זמנו אחר מיתה וגם הי' בו תנאי שאם יתנו לו הבנים כחלק שלם זכר לא יוכל לתבוע יותר והי' אפשר שלא יבוא כ"כ על חלקו. ואף שעתה הוא שוה כל דמי החוב מ"מ אין לנו לדון רק כפי שהי' שוה בשעת חיובו וכאלו שרף אחר השטר הזה אז דאמדינן להשטר אז בעת ההיזק כמה הוא שוה למכור בשוק וא"כ כיון שיש נ"מ שפיר הי' לו להזהר בשמירת השטר ש"ז ומדלא נזהר יש הוכח' שפרעו אף שלא הגיע זמנו לדעת החולקים אלו ז"ל דאיתרע לגמרי ואינו גובה כלל. ומעתה סיומא דהך פסקא דאם היורשים מוחזקין א"י לגבות מאומה ומשום דהוי פלוגתא דרבוותא וכנ"ל אולם היכי שהוא מוחזק מכבר או שיתפוס ויטעון קי"ל כדעת הראב"ד ז"ל א"י לגבות מ"מ רק מה שהי' שוה השטש"ז אז בעת החיוב למכור בשוק דזה יכול לגבות ע"י שטר התנאים ואמרינן א"כ לדעת הראב"ד ז"ל דל שטרא מהכא והרי הוא גובה בהתנאים אבל אינו יכול לגבות כל החוב דעל זה שהי' בידו שטר ש"ז ליכא עדות מספקת וכאשר מלתי אמורה למעל' ראש והנלפע"ד כתבתי: סימן צט

בש"ס דפסחים דף ע"ו אמר רב בשר שחיטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור מ"ט מפטמי אהדדי ולוי אמר אפי' בשר שחיטה שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר מ"ט ריחא בעלמא וריחא לאו מלתא הוא כו' מיתיבי אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות מאי לאו תערובת טעמים קשיא ללוי לא מפני תערובת גופין ה"נ מסתברא מדתני סיפא אפי' גדי וטלה אי אמרת בשלמא כו' אא"א מפני תערובת טעמים מה לי גדי וטלה מה לי גדי וגדי כו' לימא תיהוי תיובתא דרב כו' כגון שצלאו בשתי קדירות שתי קדירות ס"ד אלא אימא כעין שתי קדרות כו' ע"ש. והנה אנן פסקינן בטוש"ע יו"ד סי' ק"ח להלכה דבדיעבד בצלה נבילה עם שחיטה מותר דריחא לאו מילתא כלוי ומ"מ לכתחיל' אסור לצלות ודעת רבים מהפוסקים ז"ל דגם בשניהם כחושים אסור לכתחל' והקשו עליהם מדברי התוס' שכתבו אהא דמקשה לימא תיהוי תיובתא מהך דאין צולין שני פסחים כאחד אדרב דהומ"ל בשניהם כחושים והתם מיירי דאין צולין לכתחל' ומוכח מדבריהם ז"ל א"כ דגם לרב מותר בשניהם כחושים אף לכתחל' וכ"ש לדידן דפסקינן כלוי. והנה לכאור' עלה על לבי לומר לפמ"ש הרשב"א ז"ל דאף אי נימא דגם ללוי לכתחיל' אסור מ"מ א"ש לדידי' הך דאין צולין דאין אסור משום חשש תערובות גופין ולא משום תערובת טעמים דאף דלדידי' דריחא לאו מילתא הוא אסור מ"מ לכתחל' דפסח היתר היא לבני החבורה שנמנו עליו וכיון שאין בו רק טעם משהו מותר אף לכתחל' עכת"ד. והנה דבריו ז"ל אינם מובנים דהרי אנן קיי"ל דהיתר בהיתר לא בטיל וא"כ אי הך דפסח חשוב היתר אדרבה גרע טפי דלא בטיל כלל דהו"ל היתר בהיתר וגם בדיעבד הי' לן לאסור וכמדומה לי שמצאתי אח"כ למ"ז רשכ"י זצ"ל שהרגיש בזה

והנראה בזה דהנה אנן קיי"ל דגרם כיבוי בשבת וכמו כן גם גרם מחיקת השם שרי עיין ש"ס דשבת דף ק"ך ואנכי אמרתי דלאו דוקא בהני תרתי אלא בכל האסורים גרמא שרי. וראי' ברורה לזה מהא דצריך קרא לענין הטלת מום בבכור דגם גרמא אסור וכדילפינן מנין שלא יתן דבלה ע"ג אזנו כדי שיבא הכלב ויטלנו שנאמר כל מום לא יהי' בו ומוכח דאי לאו רובא הי' מותר דגרמא שרי בכל איסורין והא דבשבת ובמוחק השם מצריכינן קרא להתיר גרמא בשבת דכתיב לא תעשה עשי' היא דאסור הא גרמא שרי ובמחיקת השם דכתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם עיין בש"ס בשבת שם דנרא' דאי לאו קרא היינו אוסרים גרמא צ"ל דדוקא בהנך תרתי מחיקת השם ומלאכת שבת אי לאו מיעוטא היו גרמא אסור במחיקת השם משום דכתיב אבד תאבדון לא תעשון כן לה' אלהיכם וכיון שכן י"ל דכל שחשוב קיום מצות איבוד בע"ז אסור לעשות בשם ופשיטא דבע"ז אין חילוק אם מאבד בידים או ע"י גרמא. ובשבת ג"כ הו"א דכיון דהשבית' מלאכ' בשבת הוא זכר למעשה בראשית דביום השבת שבת וינפש גם גרמא אסור דכל מעשה בראשית נעשו ע"י גרמא דבדבר ה' שמים נעשו אבל בשאר איסורים גרמא שרי ומשו"ה צריך קרא בהטלת מום לאיסורא והנה קיי"ל דהמוציא פסח מחבור' לחבור' נפסל מטעם יוצא וכמבואר בש"ס דפסחים דף פ"ה וברמב"ם ז"ל פ"ט מהק"פ ומעתה י"ל כיון דבשעת הצלי' עדיין חשוב היתר דהיתר היא לבני החבורה שנמנו עליו ול"ש א"כ ביטול דהיתר בהיתר לא בטיל שפיר ללוי אף א"נ דגם לדידי' אסור לצלות איסור והיתר יחד לכתחל' דאף דריחא לאו מילתא הוא מ"מ משהו מיהו הוי ואסור לבטל איסור לכתחל' מותר בהך דשני פסחים אף לכתחל' דבשעת הצלוי' אין כאן איסור ביטול לכתחל' דהיתר בהיתר לא בטיל כלל ורק דאח"כ בשעה שלוקח לחבורה שלו דהבליע' נעשה יוצא נעשה איסור דנאסר לכל גם לבני החבורה שנמנו עליו שנפסל ביוצא ואז א"כ הוי עיקר הביטול וזה לא חשוב רק גרמא דכל שנעש' אח"כ ממילא אחר שכבר סילק ידיו ל"ח רק גרמא ואין לאסור א"כ משום מבטל איסור לכתחל' דבכל איסורים גרמא שרי וכנ"ל והבן כי זה עצה עמוקה. ולפ"ז י"ל דדעת הפוסקים ז"ל הנ"ל דלענין לכתחיל' אין נ"מ בין אחד שמן לשניהם כחושים דגם בשניהם כחושים משהו איכא והא דנקט בשר שמן דמפטמי אהדדי היינו דבזה גם בדיעבד אסור דאיכא טעם גמור משא"כ בשניהם כחושים דלא הוי רק משהו מותר בדיעבד ולדידן דאסור רק לכתחל' וכלוי אין חילוק דגם בשניהם כחושים משהו איכא ואסור לכתחל' ומ"מ שפיר הקשו התוס' דנוקי הך דאין צולין שני פסחים בשניהם כחושים דכיון דלא הוי רק משהו מותר בפסחים אף לכתחל' דלא שייך אין מבטלין איסור לכתחלה וכנ"ל