ברכת רצ"ה רעא

דר"י משום דא"ל פרתי גבך שהשואל שילם לך דהרי איבעי' ליה לרמב"ח בבעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי ונ"מ באגרה פרה מעלמא ואינסבא אליבא דר"י דאי שואל הוי חייב במתה כדרכה והתם לדידה ל"ה משלם דהוי בבעלים ורק דעיקר הטעם לר"י משום דא"ל דל אנת ודל שבועתך דס"ל דבשבוע' היא דקני להך פרה עיין בדבריהם ז"ל. והקשיתי דכיון דרמב"ח ס"ל דבעינן כפירה והודא' במקצת ואל"ה ליכא שבועת השומרין כלל א"כ נהי דנאמר דמיירי שתובע ג' פרות והיא כפרה בא' כו' מ"מ איך נוכל לומר דבזה יהי' שייך תשלומין דבעלה להמשכיר בעלים הראשונים משום דא"ל דל אנת ודל שבועתך דהא לפי טענתה אין כאן שבוע' כלל שהרי היא אומרת שלא נתן לה רק ב' פרות וכי בשביל שהיא טוען שקר ומגלגל עלי' שבועת השומרין ירויח עי"ז התשלומין דאי לא הוי השבוע' הי' התשלומין של השוכר ואף אי נימא דכיון שאצלינו בספק מוקמינן הפרה בחזקת מרא קמא מה שיש לגמגם עוד מ"מ הרי גם לפי דברי הבעלים קנה משעת מיתה דהכפיר' של השוכר נולד אח"כ ואם הי' מודה לו לא הוי שבועה עליו שנאנס' וזה דבר שראוי לעורר עליו ולפי הנ"ל ניחא דמ"מ הי' צריך לישבע גם לרמב"ח מתקנת חכז"ל וא"ל שפיר דל שבועתך. ועדיין לא נייח לי דכיון דבשבוע' דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם וגם לא נחתי' לנכסי' איך נימא דלא קני רק אחר השבוע' וכ"ז כתבתי ע"ד פלפול לפי דברי כת"ה אולם אחר ההתבוננות לדעתי קושיא מעיקרא ליתא דהרשב"א ז"ל לא כתב כן רק כשיש עדים שאנו יודעין בבירור שפטור וליכא חיוב בשום פנים אבל היכא דליכא עדים אף שא"צ לישבע שפיר קנה הכפל שאולי יודע בעצמו שחייב וראי' מהך דנשבע ואח"כ שילם דקיי"ל כרבא בב"ק דף ק"ז דהכפל של השומר וה"ה וכ"ש בזה וז"ב. ועכצ"ל לפ"ז דהא דנקט הרשב"א ז"ל ויש עדים שנאנס' לאו בדוקא נקט ולא פירש יפה דבאמת בעינן לזה שיהי' עדים ששמרו כראוי וכאורחי' ג"כ שלא הי' פשיעה ושלא שלח בו יד דאל"כ אף אי נימא כדעת הקדמונים אלו ז"ל דהיכא שיש עדים שנאנס' אין צריך לישבע כלל דשלא פשע ושלא שלח יד אינם רק מטעם אגב. עיין ברא"ש ז"ל בסוגיא שומר שמסר לשומר מ"מ קנה הכפל כיון שיש מקום חיוב וכנ"ל מהך דנשבע ואח"כ שילם ודוק: סימן צח ב"ה רישא תרל"ד. אשיב ואומר שלום לכבוד הרב וכו' כ"ש מ' מנחם מענדיל ני' יושב על מדין ומורה בצדק לעדתה בק' דוקלא

מכתב יקרתו עם שאלתו שאלת חכם בדבר המשפט אשר הקריבו לפניו השיגה ידי

תוכן השאלה באחד שפסק לו חמיו בהתנאים שטר שלם זכר ועתה בעת חלוקת העזבון בא חתנו ותובע באמרו שחותנו ז"ל קיים הבטחתו ונתן לו שטר שלם זכר ולא ידע היכן הוא והביא עדים שהעידו שראו אצלו השש"ז מחמיו וגם ע"א אשר הי' חתום עליו זכר היטב אלא שאינם יודעין סך החוב שהי' כתוב בהשטר עכ"ת דברי השאל'

תשובה הנה אם לא הי' לדון רק על סך החוב הי' לדעתי ראוי שינתן לו כפי המנהג דמסתמא חייב עצמו לכתוב שטש"ז כפי המנהג ואדעתא דמנהגא חייב עצמו לכתוב השטר ומסתמא כן עשה וכתב השטר לא פחות ולא יותר. ובגוף המנהג ראיתי מנהגים חלורים דבהרבה מקומות כותבין החוב בשח"ז מחצה מסך הנדה שנתן לבתו ובמקומות אחרים ראיתי שכותבין מחצה מהתוספת כתובה ומסתמא בשטש"ז כותבין כפלים נהרא נהרא ופשטי' ובכ"מ אשר נודעתי כותבין שיוכלו ליתן לה בחלק ח"ז או ש"ז חוץ מספרים וקרקעות ועיין בתשו' ב"י שכתב דהך חוץ מקרקעות הוא רק מוסב על בית דירה ולא על בתים שעומדין רק לשכירות והכנס' ומטעם זה ראיתי ושמעתי כי הרבה ב"ד נהגו בזה לפשר בין הבת והבנים ובמקום שאין מנהג יש לומר מסתמא יד בעל השטר על התחתונ' ומנהג המקום שם בסביבות מקום משכן כבודו לא אדע. ומהצורך הי' איפוא לחקור ולדעת בבירור מנהג המקום שם לדון ע"פ אחרי שעינינו ראות שינוי המנהגים וכנ"ל. אמנם באמת הנדון שלפנינו מצד אחר, יש לדון דכיון שאבד השטר יש לחוש לפרעון ואף שהוא בתוך זמנו דהזמן הוא לאחר מיתה פסקינן בחו"מ סי' מ"א סעיף ד' דאם הי' לו חוב על חברו בשטר ואבד השטר והרי העדים קיימין אם טען שפרע הר"ז נשבע היסת אף שהיא תוך זמנו דכיון דנפל איתרע. האמנם כי בש"ך ז"ל הביא דהראב"ד ז"ל חולק וס"ל דכיון דהעדים קיימים אמרינן דל שטרא מהכא וגובה בהעדים אחרי שהוא ת"ז אך מ"מ פשיטא דאינו יכול להוציא בנ"ד מיד היורשים אחרי דהוי פלוגתא דרבוותא ורק דנ"מ היכא שהוא מוחזק או שיתפוס כל חד כדיני' המבואר בכללי תפיסה עיי"ש. חולם גם בכה"ג שהי' הבת מוחזקת יש לדון בנדון השאל' שלפנינו גם לדעת הראב"ד ז"ל מצד העדות בעצמותו דהעדים אינם מעידים רק שראו בידו פעם השטר שלם זכר דזה העד שאומר שהוא הי' מעידי החתימ' ל"ה רק ע"א ואין זה עדות מספקת דאחרי שלא נתכוונו בשעת ראיית השטר להעיד אף שיאמרו שהכירו החתימות יש לומר ולחוש דשמא מזויף הוא והי' נדמה להם שהוא חת"י אחרי שלא נתכוונו להעיד ומלתא דלא רמיא על אינש לאו אדעתא לראות ולהבין היטב בט"ע גמור. ועי' בת"י ז"ל כריתות דף י"ב שכתבו דבכל עדות כל שנתכוונו בשעת ראי' להעיד ל"מ עדותן עיי"ש אלא שמדברי הפוסקים ז"ל יראה שלא תפסו כן להלכ' וכמבואר בחו"מ סי' ל"ו ע"ש ומדברי הש"ס בב"ק דאמרינן אי דידעי עדים מה כתיב בי' נכתב לי' שטרא אחרינא אין ראי' דהתם נתכוונו לראות להעיד עכ"פ לחייב את השורף וכמובן. אולם מלבד שיש לומר דאין כאן מחלוקת רק שיש חילוק בין שבאים להעיד לאלתר ובין שבאים להעיד לאחר זמן וכדמחלקינן הכי בשטר שיכול להזדייף לר"א דאחר זמן חיישינן שהי' כתוב בו תנאי ושכחו וה"ה דיש לחלק היכא דלא נתכוונו בשעת מעשה כלל והת"י ז"ל מיירי לאחר זמן עיין בדבריהם ז"ל. הנה גם אם נאמר דגם לאח"ז יכולין להעיד מ"מ פשיטא לי דבכה"ג שצריך עיון והתבוננות לקיים ולהכיר בט"ע החתימות שאינם מזויף א"י להעיד אח"כ אם בשעת מעשה לא נתכוונו כלל לכ"ע. ומהגם דכיון דנפל איתרע וחיישינן יותר ועי' בתוס' ז"ל ב"מ בסוגי' דמצא שט"ח שכתבו דכיון דנפל חיישינן לזיופא כהך דמנח ידי' אזרנקא דפרק גט פשוט ולא מהני קיום ואף שרוב הקדמונים חלקו עליהם בזה וביחוד אנן להראב"ד ז"ל קיימינן דס"ל דנפל לא מרעי רק חזקת השטר וע"כ דלא ס"ל כהתוס' ז"ל בזה דא"נ דנפיל' הוי ריעותא כ"כ דלא מהני קיום כלל כ"ש דהו"ל לומר דמרע לחזקת א"א פורע תוך זמנו וכמובן. מ"מ זה אינו רק כשבאים לפנינו ומקיימים חת"י בתורת עדות משא"כ כשלא נתכוונו להעיד כלל בשעת מעשה דבזה גם החולקים ז"ל יודו דחיישינן לזיופא והי' דומה קצת והמה שלא נתכוונו לא עיינו ודקדקו היטב וכנ"ל ודוק

אולם אחר ההתבוננות יש ליתן מקום לתביעת וטענת הבת לדעת הראב"ד ז"ל דכיון דלדעתו ז"ל מה שנאבד אינו מרע רק חזקת השטר וכל היכי שיכול לגבות בלי השטר שפיר גובה א"כ בנ"ד כיון שיש שטרות התנאים שבו נאמר שאבי הבת חייב לתת לבתו שטר שלם זכר וקנו