ברכת רצ"ה רע

שהוא קשה לברר אמרינן לדעת הנותן כשהתנאי תלוי בדבר שהוא אצלו כג"ד שלא יצטרך בירור עדים ויהי' נאמן בשבועה עכ"פ. הנה בנ"ד שהי' השט"ע הנהוג כתיקון מהר"ם ז"ל הנה התקנה מפורשת שיהי' נאמן בשבועה ודוק בכ"ז כי קצרתי

סיומא דהך פסקא לדעתי אחרי שבררתי דלענין שנוציא א"ר מיד הלוה פשיטא דלא אמרינן דממר"ם כג"ד וכנ"ל הנה אם לא נתקיים חת"י הלוה דהלוה נאמן במגו דמזויף א"צ לישבע לא הרוחתי על זמן שנתן שטר דאף אם הי' ריוח א"צ ליתן לו לדעת הרא"ש ז"ל דזה הוי כשאר א"ר דאין מוציאין מיד הלוה. אמנם אם יקיים המלוה חת"י הלוה אף אם ע"י דימוי וכנ"ל דאין על המלוה שכבר מכר וקיבל הדמים רק ש"ה א"צ שבועה רק כשישבע הלוה לא הרוחתי מקודם דאחר שמוחזק בשבועתו יכול לומר קי"ל כדעת הרמב"ם והנ"י ז"ל וכנ"ל. ומובן דגם אם לא נתקיים חת"י הלוה אין הלוה נאמן במגו רק היכי שלא הודה שכתבו מקודם שטען טענתו אבל לא כשהודה מקודם ולאחר כ"ד טען דהו"ל מגו למפרע דל"א וכמבואר. זו"ז מ"ש כ"ת דהתומים והנה"מ ז"ל כתבו דשט"ע שלנו הוי כיש בו נאמנות וליכא שבועה כלל לא אדע אנא מצא כן בדבריהם ז"ל שהם לא אמרו רק דשט"ע שלנו דינו כמו שטר גמור כזה כל אחד נזהר שלא להניח ודינו א"כ דאי טען אשתבע לי צריך לשבע ואי לא טען לא טענינן לי' וכמדומה שהשומע מפי הגאון מצאנז נ"י טעה והרב נ"י לא אמר רק שיוכל להשביעו אי טען אשתבע לי שלא נאמר הטעם משום דדינא דמלכותא דינא. וכאשר דחה זה באמת התומים ז"ל ואם הרב נ"י אמר שהב"ד משביעין אותו לא אוכל להלום כוונתו דאם מניחים שטר כזה גם שבועה ל"מ וכמו בכת"י דיכול לטעון פרעתי בדבר הגביית חוב קודם שבועת לא הרוחתי כבר נהגו כל ב"ד שבישראל שאין מטילים קב"ח בשבועה זו כנראה שכן הי' התקנה של מהר"ם ז"ל ואנא מנהגא ידענא

ולענין שיהי' להלוה דינא דבר מצרא לענין קנית שט"ח בפחות הנה מדינא נ"ל דהעיקר כהש"ך ז"ל החולק על המבי"ט ז"ל דאין להלוה דדב"מ. אולם גם לו נחזיק זה לספק פלוגתא דרבוותא הנה בספק מצרן מוקמינן בחזקת הלוקח ואין הטעם דהלוקח חשיב מוחזק דהרי ע"ז דנין אם הוא קנאו או המצרן ורק שהלוקח ודאי והוא ספק וכמו שביאר המהרי"ט ז"ל ואנכי המתקתי דבריו דכיון דנגד כ"ע היא ודאי קנאו ע"ז שטען מצרנתו לברר שהוא מצרן ויצא מכלל שאר אנשים שהלוקח ודאי נגדם ואין לדין א"כ אם בעל הטראטע נקרא מוחזק דמ"מ הוא ודאי והלוה ספק. ובלא זה גם לדעת המבי"ט ז"ל יראה דזה לא שייך בממר"ם שהלוקח נעשה מלוה הראשון ולא אתי מחמתי' דמוכר שזה התחייב עצמו מתחלה לכל מי שיוציאנו. וגם התקנה אני מסתפק אם הי' בכה"ג ויען כי גוף התקנה אינה אצלי לא אוכל להחליט אם כה ואם כה את כל זה ראיתי להשיב לכ"ת הנלפע"ד והנני חותם בברכה ידידו: סימן צז ב"ה יום י"ד אלול מאסף לחדשי תרל"ג לפ"ק. לכבוד הרב המאור ומנהיר עיני חכמים בהלכה מפורסם בתורה בחסידות בקודש נאדר לכל חסידים הדר אבד"ק דזיקוב נ"י

ע"ד אשר שאל מר ממנו לרמב"ח דס"ל דד' שומרין צריכין כפירה והודאה במקצת. דאיך יפרנס משנתינו דריש המפקיד שילם ולא רצה לישבע ונמצא הגנב דקנה הכפל דהרי היכי דליכא שבועה לא מקני לי' כפילא וכמ"ש הנ"י בשם הרשב"א ז"ל דלא אסיק אדעתי' שישלם לו בכה"ג וא"כ לפי דברי השומר שלא הי' רק ב' הכפל של המפקיד והו"ל א"כ הודאת בע"ד וכמו דקיי"ל בהך דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. ועלה על לבי דבאמת לא חשיב הודאה רק כשטען דבר לחובתו אבל כשטען טענה לפטור עצמו לא מקרי הודאה גם אם יוצא מזה חוב לו מצד אחר שלא כוון רק לפטור א"ע ולא נתכוין א"כ להודאת חוב. והך דאמר לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע דחשבינן לי' הודאה שלא פרע היינו טעמא דכיון דאנן מהימנינן להעדים שלוה ופרע הי' לו לפטור עצמו בטענה אמיתית שפרע משא"כ בהך דשומר לרמב"ח דעל הך דכפיר' לא מבעי' שלא הי' יכול לפטור א"ע בטענה אחרת שידוע לנו שהיא אמיתית אלא שגם בטענת שקר אחרת לא הי' יכול לפטור א"ע כיון דמיירי שהי' זו דכפירה קמן וכמ"ש התוס' ז"ל בב"ק דף צ"ז דהיכא דליתא קמן פטור לרמב"ח דאית לי' מגו שהי' יכול לטעון על הך דכפירה ג"כ שנאנסה וכדומה. ולפ"ז מ"מ צ"ל לרמב"ח דס"ל דבעינן כפירה והודאה במקצת דלענין שקנה הכפל לא בעינן ששילם גם הכפירה ורק זו שנגנבה והיינו דס"ל כצד האבעיא בשאל שתי פירות ושילם אחת דקני כפילא אף דאטריחוהו לב"ד מהשני' או דס"ל דמ"מ לא בעינן רק שישלם ולא אטריחוהו לב"ד בטענת הגנבה ולא איכפת לן במה שהוצרך לבא אתו לב"ד על דבר הכפירה שזה ענין אחר לגמרי (ובראשית ההשקפ' עלה על דעתי להביא סעד לזה דהרי אנן קיי"ל דמשביעין אותו שבועה שאינו ברשותו וא"כ ע"כ צריך לבוא לב"ד. הרי דאף שצריך לב"ד מענין דבר זה בעצמו מ"מ כיון שאינו מענין התשלומין קנה הכפל וכ"ש כשהטורח אינו רק מצד וענין אחר לגמרי. אולם זה אינו דהתם אינו ביד השומר ליטול ממנו הטורח הזה משא"כ בהך דכפירה וכמובן) דאל"כ יקשה דממ"נ אי לא שילם בעד זו שכפר לא קנה הכפל דאטריחוהו לב"ד ואי שילם ליכא שבוע' גם אם לא הי' משלם עבור שטוען שנגנבה דלרמב"ח עיקר שבועת שומרין היא רק מטעם גלגול שבועה ובגלגול בטענת ספק אם רוצה לשלם העיקר אין לחייבו על הגלגולים וכמבואר בסימן צ"ד

עוד אמינא דאף לרמב"ח נהי דליכא שבועת השומרין מה"ת בלי כפירה והודאה במקצת מ"מ חייב לשבע שבועה בנק"ח מדרבנן דהרי חזינן דגם בשילם משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו הרי דמצד התקנה חייבהו לשבע אף שאינו רק טענת ספק וה"ה א"כ לרמב"ח לענין כל שבועות השומרין היכא דליכא כפירה והודא'. ואין לומר ולחלק דבשבוע' שאינו ברשותו מטעם אחר תקנו דאדרבה כיון שמשלם אף שהוא שומר חנם דפטור בגניב' חשו שבאמת היא ברשותו ועיניו נתן בה דז"א דהרי הש"ס שם פריך מהך דמלוה על המשכון שמצד הדין חייב לשלם עייש"ה וע"כ דעיקר הטעם מהתקנ' היתה משום דהיא דבר שאין המפקיד יכול לידע וה"ה א"כ לשאר השבועות וכנ"ל ועיין בפוסקים ז"ל שכתבו בהנך דברים שאין נשבעין עליהן דמ"מ צריך לשבע שבוע' שאינו ברשותו שהיא מתקנת חז"ל ואף להחולקים היינו משום דלא תקנו בדברים שפטרה תורה וז"א רק לדידן דבכל הדברים חייבה התורה שבועת השומרין ובהנך פטרה משא"כ לרמב"ח דלא חייבה התור' כלל בלי כפירה והודא' דרק מטעם גלגול היא פשיטא די"ל דחכמים תקנו שישבע אחר שלא פטרתו תורה ורק שלא חייבו וכמובן. ודו"ק

ועפ"ז אמינא ליישב מה שנתקשיתי לפמ"ש התוס' ב"מ דף ל"ה בפלוגתיהו דר"י ורבנן בהך דשוכר פרה מחבירו והשאיל' לאחר ומתה כדרכה דלרבנן שואל ישלם לשוכר ולר"י משלם לבעלים הראשונים ואין לומר דטעמא