ברכת רצ"ה רסט

דאם מכר ונתן לו לחתנו בעד הנדוניא שט"ח של אחר בכתיבה ומסירה דאם מתה הבת אינו חוזר דאין לך החזיק לו יותר מזה דגם במסר ליד שליש להרויח לטובתם אינה חוזרת ובנתן לו שט"ח של אחר בכו"מ הרי זה כאילו מצוה לזה ליתן המעות לחתנו ודו"ק. ועיין בבעה"ת ז"ל שכ' לענין אבק ריבית בשטר דלא מגבינן בי' דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכ"ש האי דאיסורא הוא ולא ניתן לכתוב ועיין במל"מ ז"ל פ"ד מהל' מלוה ולוה שנתעורר ע"ז מפ' איזהו נשך דף ס"ב דאמרי' מאי קסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי והא עבדי איסורייהו ואי לאו כגבוי לא עביד ולא כלום אף דהוי באיסורא ונדחק לישב הדבר. אולם לדעתי אין כאן קושיא לזה דהתם מיירי לענין לאו דלא תשימון דלפי המסקנא באמת עובר תיכף משעת שימה לדידן וא"כ גם לפי הס"ד דאי לאו כגבוי דמי לא עביד ולא כלום היינו דבעינן ענין בהשימ' ואי נימא א"כ דשטר העומד לגבות בכ"מ כגבוי דמי עשיית השטר חשוב ענין שימה דלחפצם ורצונם ללות ולהלות ברבית זה חשוב שימה וכמו אם כבר נתן לו הרבית דפשיטא דגם לפי הס"ד נגמר השימה אף דע"כ יצטרך להחזיר לו הרבית למ"ד יוצאה בדיינים כיון דנתינ' הוא גמר המדובר בכ"מ וכמו כן עשיית השטר דבכ"מ כגבוי הוא

שוב ראיתי דעכצ"ל כן דאף לא נימא לחלק לענין שטר העומד לגבות אי כגבוי דמי בין ניתן לכתוב ללא ניתן לכתוב מ"מ הרי לא שמעינן להו גם לב"ש דס"ל דכגבוי דמי רק שטר העומד לגבות וברבית הרי אין השטר עומד לגבות כלל ול"מ לפי' התוס' דהך אוקימתא אזלא אליבא דר"א דר"ק יוצאה בדיינים אלא אף לפירש"י ז"ל דאזלא אליבא דר"י דאינה יוצא בדיינים ואי הוי כגבוי היינו א"כ מוציאין ג"כ מיד לוה למלוה אמר דחשיב כאילו כבר נתן וכמו בא"ר לפ"ז לדידן מ"מ איך תוכל לומר דהוי כגבוי משום דעומד לגבות אחרי דאינו עומד לגבות רק אם יהי' כגבוי והא בהא תליא זה ודאי בורכא הוא וכמובן אלא ודאי כנ"ל דהתם לענין לא תשימון לפי הס"ד אין נין רק דכיון דשטר כגבוי בכ"מ חשיב עשיית שטר שפיר ענין שימה וכנ"ל והבן זה

ובזה אמינא ליישב דעת ר' ישעי' ז"ל שכ' דאף דמחיל' אין צריך קנין מ"מ היכא דתפס שטרא צריך קנין דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ואף דאנן קיי"ל בשטר העומד לגבות דלאו כגבוי דמי זה אינו רק במתו בעליהן עד שלא שתו דאנו מסופקים אי זנתה ונתבטל השטר כתובה משא"כ כשלא נולד ספק בתוקפו של שטר והקשו עליו מסוגיא זו דא"נ דמסיק לענין רבית דכ"ע שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ולפי הנ"ל ניחא והתבונן. דהנה צריך לכאור' להבין החילוק של הר"י ז"ל דהרי עיקר פלוגתייהו דב"ש וב"ה דב"ש ס"ל דכגבוי דמי היינו דעד עתה הי' אצלינו כגבוי דעתה הרי נולד הספק אולי נתבטל ורק דכיון דעד עתה הי' כגבוי אינו יכול להוציא השט"ח מחזקותו שהי' גבוי אם לא בדבר ברור וע"כ דלב"ה גם קודם שנולד הספק ל"ח כגבוי וצ"ל בביאור דבריו ז"ל דלב"ה היינו רק דכל שלא בא עדיין לידי גביה לא חשיב כגבוי אבל אח"כ כשבא לידי גוביינא באמת חשוב כגבוי משעה שנתן לו השטר ולכך לענין המחיל' שפיר צריך קנין דכיון דלא נולד הספק בהשטר כשבא לידי גבי' נעשה גבוי למפרע ולא מהני מחילה שלא בקנין. ומעתה לענין לאו דשימה לפי הס"ד דבאמת אין השטר עומד לגבות ורק דאמרינן דכיון דענין שטר הוי גבוי בכ"מ חשיב שימה וזה א"כ לא שייך רק למ"ד ש"ה לגבות כנ"ד דעתה הוא חשוב גבוי אבל אי לאו כגבוי דמי עתה ורק דאמרינן דאחר שבא לידי גביה הוי גבוי למפרע ל"ח ענין שימה שעתה אינו. חשוב גבוי ולא יבא לידי גבי' לעולם ודוק כי זה נכון בביאור הענין. ולפי הנ"ל אף אי נימא מצד הסברא דממר"ם עדיף יותר דחשיב כגבוי לכ"ע מ"מ א"א להעמיד דברי הגאון מהרח"כ ז"ל הנ"ל רק א"נ דממר"ם חשוב כגבוי אף שאינו עומד לגבות דאל"כ ל"ש דכגבוי דמי בא"ר דהא בהא תליא וכנ"ל וזו לא ידעתי מנין לו אחרי דגם לב"ש בעינן עומד לגבות [ויש לי הרהורי דברים לבוא ע"ז מצד אחר דלכאור' מה עדיפותא דממר"ם שיוחשב כגבוי יותר אי משום שיכול למכור לאחר הרי מ"מ צריך מסירה וכמבואר בפוסקים ז"ל והרי כל שטר יכול למכור ומה לי אם בידו למכור במסירה או בכו"מ לענין שיוחשב כגבוי ואין מקום איפוא לחלק רק דבמכירת שט"ח הלוקח אינו בא רק מחמתי' דמלוה המוכר והוא כמו המלוה עצמו דמה מכר כו' משא"כ בממר"ם הלוה התחייב עצמו לכל מי שיוציאנו והמסיר' אינו רק דבלי מסירה לא נתחייב ואף שהמסיר' אינו מהמתחייב מ"מ המסיר' והחיוב אינו בא להלוקח מחמת המלוה ורק שבזה שמסר הלוה הממר"ם הוי כאילו עשאו שליח למסור עבורו של לוה לכל מי שירצה ומש"ה חשוב כגבוי יותר וא"כ בא"ר דהוי איסורא לא מהני מתורת שליחות דאין שליח לדבר עבירה והשליחות בטל לדעת רוב הפוסקים ז"ל ול"מ המכיר' רק מחמתי' דמלוה ש הוא נתחייב להמלוה ומכחו הוא מוסר ומוכר ללוקח וזה דמי לשאר שטר דלאו כג"ד לדידן דקיי"ל כב"ה כן עלה על לבי. אולם לא הובא עוד אצלי בכור הבחינה

] והנה בנ"ד אם יקיים חת"י הלוה דאין על המלוה רק ש"ה על טענתו אחר שכבר מכר וקיבל הדמים אין נ"מ אי כגבוי דמי לענין הא"ר אם אין דבלא"ה א"צ שבועה רק כשזה נשבע מקודם לא הרוחתי דאל"כ יכול לומר קי"ל דזה ל"ח א"ר שאין מוציאין מלוה וכדעת הרמב"ם והנ"י ז"ל אחרי שהוא מוחזק בשבועתו ואך אם לא יקיים הנה לענין נאמנות הלוה במגו דמזויף ברור בעיני דאף אי הוי כגבוי נאמן במגו ול"ח מגו להוציא אחרי שמ"מ המעות אצלו ולא גרע ממגו להעמיד קרקע בחזקת המחזיק נגד חזקת מרא קמא דל"ח מגו להוציא כיון שזה מ"מ מוחזק בה. אמנם מ"מ יש נ"מ לענין שיצטרך לישבע גם בכה"ג שבועת לא הרוחתי דאם הרויח צריך ליתן לו הריוח א"נ דכגבוי דמי וכמובן. ולכאורה עלה על לבי לעורר עוד דאי נימא דהוי כגבוי ל"מ לי' שבועה שלא הרויח ורק דצריך לברר זאת דאף דבתנאי דקו"ע על המקבל לברר מ"מ לפמ"ש הסמ"ע ז"ל בסי' רמ"א הטעם דמוקמינן הענין על חזקתו שלא נשתנה וזה לא שייך בתנאי אם יהי' ריוח דריוח אינו שינוי דיוכל להיות ריוח ממקום למקום או מקני' בפעם אחת למכור על יד שלא נשתנה הדבר והרי הוא כמו שהי'. ולפ"ז היכי שנתקיים חת"י דאין על המלוה רק שבועת היסת אף אי נימא כמ"ש בפן הב' דלענין שיהי' מוציאין אבק רבית מיד הלוה בודאי לא הוי כגבוי דכל שאינו עומד לגבות ל"ה כגבוי והא א"כ בהא תליא וכנ"ל מ"מ כיון שהמלוה מוחזק בשבועתו יכול לומר קי"ל כדעת הרמב"ם והנ"י ז"ל והוא א"כ עומד לגבות וכגבוי דמי ועליך לברר שלא הי' ריוח. אבל היכי שלא נתקיים גם לדעת הרח"כ ז"ל נאמן בשבועה שלא הרויח במגו דמזויף ולכאורה י"ל דכיון דצריך לברר בעדים דוקא הו"ל א"ר לכ"ע דקרוב לשכר שאם לא יהי' לו בירור יצטרך לשלם אף אם באמת לא יהי' ריוח ול"מ דלענין שמוציאין מיד הלוקח לא אמרינן דכגבוי דמי. אולם מלבד שיש לדבר בזה הנה לפי הקי"ל של המלוה דלא חשיב א"ר רק משום דצריך לברר בעדים שפיר אמרי' דכג"ד לענין הא"ר ג"כ דעיקר זה דהוי א"ר הוא משום דכג"ד ואי כג"ד הו"ל אפיקי וא"ר אינו יכול להוציאו בדיינים והבן זה] אולם מלבד דז"א רק לטעמו של הסמ"ע ז"ל משא"כ לטעמו של המהרי"ט ז"ל דתלוי הכל בדעת הנותן וכל שצריך בירור בעדים א"כ