ברכת רצ"ה כז

כו' אבל בילדה אח"כ דליכא חזקת איסור י"ל מכח חזקת הגוף דבן ז' הוא. ואשמעינן רש"י ז"ל דגם בכה"ג באשת ישראל חולצת דהחמירו באיסור יבמה לשוק שתהי' באיסור כל ימי' שלא לסמוך על החזקה וכמש"ל בפן הב' עיי"ל. או אפשר דס"ל לרבינו דבילדה מקודם דאיכא חזקת איסור גם באשת כהן חולצת כיון שהוא מדינא ולא רק חומרא בעלמא. אולם י"ל לפ"ז דהו"ל ס"ס דשמא לט' ושמא לז' דסמוך מיעוטא לחזקה לא גרע מספק ואדרבא קיי"ל דאינו רק ספק של דבריהם וספק ז' ספק ח' הו"ל גם בכה"ג ספק השקול וכנ"ל ואין להחמיר א"כ באשת כהן שתאסר על בעלה ולקמן נבאר עוד והבן: והנה בבהמה נרא' מבואר מהך דרשב"ג דג"כ שייך יולדת לשבעה דעיקר הך מילתא דרשב"ג בבן ח' ודאי מיירי ורק מהא דאמר כל ששהה דייק הש"ס דמיירי גם בסתם וולדות וכמ"ש התוס' ז"ל בשמעתין בשבת שם. והנה עיקר הא דמהני בבן ח' שהה מבואר בש"ס דיבמות דף פ' שם דאינו רק משום דאמרינן דבר ז' הוא ואשתהי דבן ח' דהיינו שנגמר צורתו לח' א"א לחיות והוא ודאי נפל עייש"ה וכיון דרשב"ג בחדא מחתא כייל לה להך דשהה ל' יום באדם וח' ימים בבהמה מוכח א"כ דגם בבהמה שייך יולדת לז' ושייך א"כ גם בבן ח' ודאי לומר דכיון ששהה ח' ימים בר ז' הוא ואישתהי וכדאמרינן הכי באדם. ומוכח א"כ דאף דאיכא גם ספק שילד' לשבעה אעפ"כ אסרינן גם בדיעבד. אולם באמת זה אבעי' דלא איפשטא בש"ס דנדה דף כ"ד אי בהמה גסה יולדת לשבע'. וצ"ל דאף דנימא דאינה יולדת לז' בן קיימא מ"מ היכי דאישתהי אחרי כן חודש ימים במעי אמו יכול לחיות. ורק היכי שלא נגמר עד חודש השמיני א"י לחיות דכל שנגמר בחודש הח' נפל הוא אבל כשנגמר לז' אדרבה מהני לי' מה שלא נולד ואשתהי עד ח' במעי אמו וכנ"ל. וא"כ לענין הספק דז' וח' איכא לאוקמי אחזקת איסור דליכא חזקת הגוף כנגדו דבין כך ובין כך נתהוה העיבור בזמן אחד וכמובן ודו"ק

ואחר כל הדברים האלה והחזיון הזה נבוא לדבר בענין ספק בן ח' ימים. הנה הרשב"א ז"ל בתשובותיו הובאו דבריו בש"ע סי' ט"ו פסק להדיא דאין לסמוך על עכו"ם בגדיים קטנים הנקחים ממנו ואומר שהם בני ח' ימים. והקשו דהרי הו"ל ס"ס דגם בתוך ח' ימים ל"ה רק ספיקא דשמא נפל הוא. וע"ז תירץ הט"ז ז"ל שם דהטעם משום דהו"ל דשיל"מ דלא מהני ס"ס לדעת הרבה פוסקים והנקדה"כ ז"ל דחה זה דהרי אין המתיר עתיד לבוא בודאי ולא חשוב דשיל"מ כמבואר בסי' ק"ב לענין ביטול. אמנם נהי דלא חשוב דשיל"מ מ"מ מצד אחר יש לדון דמ"מ חשוב איכא לברורי אך זה אינו רק אי נימא דענין איכא לברורי מפאת בירור ההיתר קאתינן עלה דהאיסור א"א להתברר בנ"ד עמש"ל וגם לדעת רוב הפוסקים ז"ל אשר כבר הכריע כמותם הרמ"א ז"ל א"צ לברר בס"ס עיין סי' ק"י ס"ט. וביחוד בנ"ד דספק האחד קל ביותר דאינו רק מדרבנן דמה"ת אזלינן בתר רובא ורק דרבנן משוי' לה ספיקא. יש לומר דכ"ע מודים דלא חיישי' לברר. ומלבד זה יש מקום בראש לומר דבנ"ד גם ההיתר אינו יכול להתברר בודאי ול"ח איכא לברורי. ומשום די"ל דגם לרשב"ג ולדידן דקיי"ל כוותי' לא מהני שהי' ח' ימים רק משום דבשהה הוי נפל מיעוטא דמיעוטא שאינו מצוי כלל ואמרי' מה"ט גם בבן ח' ודאי דאישתהי משום דזה שכיח יותר עכ"פ מזה שיחי' נפל יותר מח' ימים אבל מ"מ אין זה בירור ודאי לומר שזה אינו באפשרי כלל שישהה דמהכ"ת נעשה כ"כ פלוגתא רחוק' דחזינן דרבנן ס"ל דל"מ שהה גם שנאמר בשביל זה דאישתהי. ולפ"ז אף אם נאמר כמ"ש מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל לדחות דברי נקה"כ ז"ל דל"ח אין המתיר עתיד לבוא בודאי שלא יחשב דשיל"מ רק כשיש סיבה שבעבור' י"ל שלא יבא ההיתר וכגון בביצה ספק טריפ' לענין ביטול דכיון דהיא ספק טריפ' חשוב אין המתיר עתיד לבוא בודאי דדלמא טרפה היא ולא תחי' א"כ אבל היכי שאין עולה ל"ש לומר כן דא"כ בטלה כל ענין דשיל"מ דשמא יאבד ובבהמ' שמא תמות ורק דע"כ שבלי סיבה לא חיישי' שתהי' ענין חדש וא"כ בהך דהכא ל"ח אין המתיר עתיד לבוא דבלי סיבה ל"ח למיתה. ואם תמות מחמת שהוא נפל א"כ פשיטא שהיא אסור' עיין בדבריו הנחמדים ז"ל מ"מ ל"ש לדון בנ"ד להחמיר מחמת דשיל"מ כיון שגם אחר ששהה לא יהי' היתר ברור וכנ"ל ול"ח לפ"ז א"כ לא דשיל"מ ולא איכא לברורי ושפיר יש להקל לכ"ע מטעם ס"ס אולם עדיין יש מקום לומר דכיון דהיכא דהוה רוב גמור שלא הי' המיעוט רק מיעוטא דמיעוטא א"צ לברר כלל חזינן א"כ דרוב כזה חשוב לנו בבירור גמור דמה"ט א"צ לברר יותר א"כ ה"ה דנוכל לומר להיפך דהיינו שצריך לברר כגון ברוב שאינו חזק כל כך או בס"ס לדעת הפוסקים אלו חשוב איכא לברורי גם היכי שלא יהי' בירור בודאי ורק שיהי' אח"כ רק בגדר מיעוטא דמיעוטא דגם זה חשוב כבירור גמור. אמנם נראה דאף אם נאמר כן מ"מ ז"א רק לענין איכא לברורי אבל מ"מ ל"ח בכה"ג דשיל"מ כיון שמ"מ אינו היתר גמור וברור. ואין לדון א"כ להחמיר בשביל זה בנ"ד רק להמחמירים בס"ס באיכא לברורי אבל לא להמחמירים בס"ס בדשיל"מ וכמובן: ואחרי כל אלה דברי הצ"צ ז"ל בעצמן שהבאתי אינם ברורים כ"כ עיין כו"פ ומדברי הרשב"א ז"ל שרצה לדון בספק טריפה דל"ח משום דשיל"מ לפרשם כדברי החכם השואל בצ"צ דמיירי בביצת ספק טרפה שנולדה ביו"ט עיי"ש ול"ש א"כ לדון מתורת דשיל"מ רק היכי שעכשיו הוא איסור ואח"כ יותר אבל לא היכי דכשיותר הי' ההיתר למפרע ובנ"ד. וגם מטעם איכא לברורי אין לדון לפ"ז בנ"ד דלפ"ז ענין איכא לברורי הוא רק משום בירור צד האיסור וכמובן ובנ"ד אין האיסור יכול להתברר בודאי וכנ"ל. ואין לחוכך איפוא להחמיר בספק תוך ח' ימים רק משום דהו"ל ס"ס במקום חזקה. ואין לדחות דכבר הוצרכנו להחזקה לדחות הרוב להשוותו כספק דזה אינו דהכא איכא חזקה אחרת נגד הספק הזה אם הוא תוך ח' ימים או לאחר ח' ימים והיינו החזקה דהשתא היא דילדה ועיין בספרו של מ"ז רשכ"י זצ"ל יו"ד סי' ק"י שהעלה שיש מקום להחמיר יותר היכא שהחזקה מנגד רק לספק בחד מהיכי שמנגד לשני הספיקות דבספק אחד החזקה המנגד מסלק להספק הזה ונשאר רק ספק אחד. אולם כבר נודע דבענין ס"ס במקום חזקה רבו החולקים וסוברים דמהני הס"ס וגם בסברת מ"ז רשכ"י זצ"ל הנ"ל יש לדון הרבה לפמש"ל ובארתי דחזקה דמעיקרא אינה מכריע את הספק ורק שהוא מחוקי התורה שאינו יכול להוציא דבר מחזקתו ונשאר א"כ גם במקום חזקה הספק במקומו שלא נסתלק בעבור החזקה וחזי א"כ לאצטרופי עם ספק אחר להיות ס"ס ואין מדברי התוס' כתובות דף ט' שהביא מ"ז רשכ"י זצ"ל ראי' נגד זה דהתם רובא הוא שמכריע את הספק עייש"ה. וביחוד היכי שיש סימנים הנזכרים בדברי הפוסקים ואומדן גדלות אף א"נ דל"מ לגמרי מ"מ י"ל דמרעי לה להחזקה ודו"ק

עוד כתב הט"ז ז"ל דל"ש כאן ס"ס דהספק הוא אם הוא נפל או לא ומ"ז רשכ"י זצ"ל ביאר הדבר ביותר דזה גרע מס"ס משם אחד שכתבו הפוסקים דלא חשוב ס"ס דהכא הוא ספק אחד ממש דח' ימים אינו רק הוכחה שכלו לו חדשיו והרי הוא כאילו אתה אומר שמא כלו לו חדשיו ושמא יש עוד הוכח' לזה שכלו לו חדשיו דזה פשיטא דלא חשוב ס"ס רק ספק אחד עכת"ד. אולם לפמ"ש והוכחתי למעל' דהיכי דשהה ח' ימים גם בודאי בן ח'