ברכת רצ"ה רסח

ובלא"ה בנ"ד לפי מה דפסקינן כהרא"ש ז"ל דבנתן שטר על הריוח אינו יכול ליקח גם אם יהי' ריוח ע"כ צריך שבוע' ליטול דלפי טענת הלוה א"צ בזה שבוע' שלא הרויח כלל. אמנם באמת בנדון שלפנינו ליכא שבועת הנוטלים דמלבד דכפי הנרא' מלשון השאל' לא טוען הלוה אשתבע לי וכל דלא טען אנן לא טענינן לי' וכמבואר הנה אחר שזה מכר הטראטי וקיבל דמים אף דהוי כתפס בעדים הנה גם בתפס בעדים קיי"ל בחו"מ סי' פ"ז דלא מפקינין מיני' ועיין ש"ך ז"ל שם ורק דצריך לישבע היסת לפטור עצמו וכמבואר כ"ז בטו"ז ז"ל שם. ואחר דאינו רק נשבע ונפטר שפיר דמי להך דחנוני דאין עליו רק שבוע' כיון דהחנוני עדיין גם לפי טענתו צריך שבוע' ואף דלדעת הרא"ש ז"ל הנ"ל אינו יכול ליקח ריוח כלל דהוי א"ר מ"מ דזה הוא פלוגתא דרבוותא וכמש"ל אין בידינו להשביע היסת דיכול לומר קים לי כדעת הרמב"ם ונ"י ז"ל דבדיעבד צריך ליתן לו הריוח. אחרי שהוא מוחזק בשבועתו ורק היכי שישבע הלזה מעצמו מקודם שבועת לא הרוחתי יכול אח"כ להשביעו היסת לכ"ע וכמ"ש הגאון מליסא ז"ל ודבריו ברורים באין ספק ודו"ק בזה

אמנם כל זה אינו רק כשמקיים המלוה חת"י הלוה נאמן לטעון הכל במגו דמזויף ואף שהמלוה מכר השטר אח"כ וקיבל דמיו צריך להחזירם דרק תפיסה שלא בעדים מהני בזה וכמבואר וכ"ת שגה בזה במח"כ שדן לומר דלא חשוב מגו דירא לומר מזויף שמא יקימנו ואשתמיטתי' דין מפורש דגם בשטר גמור שאינו מקיום מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דכל שלא קיימו נאמן לומר פרעתי במגו דמזויף ואף אמנה ורבית נאמן לטעון במגו עיין בטוש"ע חו"מ סי' פ"ב שם ורק כשמקיימו יכול לגבות שטרו עייש"ה הרי דקודם שמקיימו נאמן במגו דמזויף ועיין בתומים ז"ל שמיישב באמת דאיך הוי מגו דנימא דירא שמא יקיימנו המלוה ויתגלה שקרותו [וביחוד דיקשה זאת לדעת הסוברים דאם טען מזויף ונתקיים דאינו יכול לטעון שוב פרוע דהוחזק כפרן] ועיי"ש שכתב דהמגו הוא אינו שיטעון מזויף בבירור ורק שהי' יכול לטעון לא ידעתי אם שטר זה אמת ומספק ג"כ לא גבינן בי' ולכך קודם שמקיים שטרו הלוה נאמן ואך כשמקיים המלוה אח"כ הרי הוא כשאר שטרות וכמבואר. ואופן הקיום לדעתי העיקר דמהני על ידי דימוי אף בחת"י הלוה ומ"ש מן האחרונים ז"ל דלא מהני דימוי בחת"י אחר דבש"ס אמרינן דלכך מן התורה לא בעי קיום משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד מה דלא שייך בחתימת יד הלוה כאשר נרד לעומק הדברים אין מזה ראי' לחלק כדבריהם ז"ל דבאמת גוף דברי הש"ס הנ"ל צריך ביאור דמה ענין הך דדים החתומים הוי כמו נחקרה עדותן בב"ד להך דלא בעי קיום מה"ת דעיקר הטעם דמה"ת לא חיישינן לזיופא דלא חציף אינש לזייף והך דכנחקר' עדותן בב"ד דאמר ר"ל הוא לענין אחר דהוי כעדות בב"ד וא"י לחזור בהם ומה ענין זה לזה וכבר נתחבטו בזה אחרוני האחרונים ז"ל ולא מצאו ביאור מספיק המתיישב על הלב. אולם אנכי בחידושי אמרתי בביאור הדבר והוא דהך דלא חשיד אינש לזייף הוא ענין רוב והוכח' ואלו לא הי' חשוב נחקרה עדותן בב"ד ואינו ידוע שחתמו ורק דהוי אמרינן דעתה בחתימתם מעידים בב"ד לא היו מועיל בלי קיום מה"ת דחשיב רק כאילו יש לנו הוכחה שהעדים מעידים וזה לא מהני עבודת להוציא ממון דבהעדאת עדים בעינן דוקא שיעידו העדים לפני הב"ד ולא מהני הוכחה ורוב שהעדים מעידים דגם מפי כתבם לא הוי עדות אף שע"י הכתב יודעין הב"ד בבירור שהם מעידים. דלא מהני רק כשהב"ד שומעין מפי העדים ורק דכיון דהוי כמו שנחקר' עדותן בב"ד וחשיב כאילו כבר העידו אז בשעה שחתמו ואנו דנין כעת רק אם השטר אמת והעדים א"כ העידו אז לזה מהני מה"ת הרוב דל"ח לזייף דזה לא חשוב עדות גוף הממון ורק אם העדים העידו ולזה די הוכח' ורוב שאין זה עדות גוף הממון ועיין בתשו' הרמב"ן ז"ל שכ' דע"א נאמן לקיים המחקים דגם עד אחד אינו חשיד למשקר ורק שהתור' פסלתו ע"ע. ולכאור' מה בכך מ"מ למה נאמן הרי התור' פוסלתו. אמנם ביאור דבריו הוא ג"כ על דרך זה דהתור' לא פסלה עדות ע"א רק לעדות ממון והיינו לעדות גוף הממון ועדות קיום המחקים לא חשוב עדות גוף ועצם הממון ורק שעי"ז נבא אח"כ לדון על גוף הממון ולזה לא פסלה תורה ע"א מגזה"כ ומצד הסברא גם עד אחד אינו חשיד למשקר ויש לנו להאמינו וכ"כ ה"ה לענין הידוע' שהעדים כבר העידו לא בעי שני עדים דוקא דזה לא חשיב עדות גוף הממון וכנ"ל בשם הרמב"ן ז"ל והוספתי לומר דאף לדעת החולקים על הרמב"ן ז"ל וס"ל דאין ע"א נאמן לקיים המחקים עיין בחו"מ סי' מ"ד מ"מ זה אינו רק משום דס"ל דע"א חשיד למשקר אבל ענין רוב והוכח' ברורה שפיר מהני בכה"ג דל"ח עדות גוף ועצם הממון ולכך מה"ת לא בעי קיום וכנ"ל ודו"ק

ומעתה לפ"ז בכת"י הלוה שפיר לא בעי קיום מה"ת דכל שיש לנו הוכח' ורוב שזה חת"י די ואין זה ענין להעדאת עדים דאי לא דחשיב כאילו נחקרה עדותן לא הי' מועיל דהתם בעינן שיעידו לפנינו ולא מהני שום הוכח' ע"ז וכנ"ל והבן זה וכיון דלא בעינן קיום מה"ת שפיר די בקיום ע"י דימוי והבן. ואני מוסיף לומר דאף לדעת הר"ח כהן ז"ל דבטוען מזויף בעי קיום מה"ת ול"מ א"כ בזה הקיום ע"י דימוי מ"מ אינו נאמן שוב במגו דמזויף דברי שהוא מזויף ירא לטעון שמא יתקיים ויהי' נתפס בשקרו והמגו הוא רק שהי' טוען ספק וכנ"ל בשם התומים ז"ל ובזה לכ"ע לא בעי קיום מה"ת ומהני שפיר הקיום ע"י דימוי ודוק בזה: ועתה אבוא לבאר דעתי על מה דחידש הגאון מהר"ח כהן ז"ל דאבק רבית שנתן עליו ממר"ם מוציאין מיד הלוה להמלוה דממר"ם הוא כגבוי וא"ר אינה יוצאה בדיינים ומטי לה מדין נדונית חתנים שהעלה הט"ז ז"ל דאף דבמתה הבת פסקינן דלא יתן אף בנתן שטר לחתנו מ"מ בממר"ם חשוב מוחזק הרי דהוי כגבוי אף לדידן דקיי"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והאחרונים חלקו עליו וכתבו דמנדונית חתנים אין ראי' דממר"ם הוי כגבוי דהתם עיקר מה שאנו דנין הוא אם הי' רצון האב להחזיק לחתנו ולכך בממר"ם שנתחייב לכל מי שמוציאו חזינן שדעתו הי' להחזיק לו מעות הנדוניא. ואמינא להביא ראי' לדברי החולקים ז"ל דאין ראי' מהך דנדוניא לענין אבק רבית מדברי הטוש"ע יו"ד סי' קע"ג שהבאתי דאם מכר לו שט"ח בפחות והמוכר נתערב לו ללוקח בעד החוב דתנאו קיים ואם יהי' ריוח הוא של המוכר הרי דאף דלא הי' רק א"ר מ"מ לא חשיב אפוקי אף שמכר לו השט"ח בכו"מ ואלו בנדוניא פשיטא **(מלחמות אריה משום דחשדינן שמשקר מחמת הנגיע' א"כ הכא דאיכא שני עדים כשרים שיודע העדות שוב אין לחוש למשקר ולפ"ז ליכא למימר שהמה קרובין להתובע או להנתבע דא"כ איך יכולים לחייבו קרבן שבועה דלמא משקרי הני עדים כדי שיהי' מוכרח להעיד וכל דאיכא איזה חשש שמעידים מחמת קורבה פסולים כמו דאמרינן בש"ס ופוסקים דעדים הקרובים לערב פסולין ללוה כיון דזה נוגע לקרובו ולדעתי זהו קושיא אלימתא וצע"ג:)**