ברכת רצ"ה רסז

ליטול בלי שבוע' משא"כ כאן דעיקר מה שאנו דנין אם על ידי טענתו מבטל השטר וכיון דמספיקא אינו יכול ליטול בהשטר הרי ע"י טענתו מבטל השטר ומה לי אם מבטל השטר ע"י ודאי או ע"י ספק מ"מ הרי לפי טענתו נתבטל השטר ואינו יכול א"כ להשביעו וכנ"ל וגם מטעם השני אין לדון שיהי' יכול להשביעו דמלבד שזה אינו רק סניף בעלמא דהעיקר כדעת החולקים ז"ל דגם ממר"ם לא מהני שיהי' יכול להוציא מהמלוה א"ר וכאשר יבואר בדברינו להלן ברצות ה' הנה אף אם נתפוס כדברי הגאון מהר"ח כהן ז"ל מצד אחר אני מסתפק הרבה אם יכול להשביעו כלל דלדעתי י"ל וכן הדעת נוטה דלב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי או לדידן בממר"ם דהוי לפ"ז כגבוי לכ"ע אינו יכול להשביעו באשתבעי לי דלא פרעתיך וכדומה אחרי דג"ז בנולד ספק גמור גובה בשטרו או כגבוי דמי וכדס"ל לב"ש מה"ט דגובות כתובתן במתו בעליהן עד שלא שתו דכיון דכגבוי דמי אין בידינו לבטל השטר מספיקא וכמובן

ומלבד כ"ז יש לעורר בזה לפמ"ש במק"א לישב מה שתמה הש"ך ז"ל ביו"ד סי' קס"ט שם דבהך דבהיתר הלויתי על הב"י והרמ"א ז"ל דאמאי דחקו לפרש דברי המרדכי ז"ל דבכה"ג המלוה נאמן בשטר או במשכון דגם במלוה ע"פ בכה"ג י"ל דהמלוה נאמן אף להוציא משום דהלוה בטענתו משים עצמו רשע. ואמרתי דכיון דעדיין לא נתן לו הרבית א"כ אף דמ"מ אף דאין הלוה עבר עוד בלאו דלא תשימון בלוה ליכא משים עצמו רשע דעבר על לפני עור מ"מ טענתו טענה ולא שייך אין אדם משים עצמו רשע כיון די"ל דאין רוצה ליתן הרבית להמלוה ולעבור על לא תשיך דהיכי די"ל דרצונו לעשות תשוב' ל"ש אאמע"ר וכמבואר בקדמונים ז"ל. ומעתה בנ"ד אי נימא דהוי כגבוי ומוציאין הא"ר מהלוה כבר עבד הלוה לאיסורא ובטענתו א"כ משים עצמו רשע דאף באבק רבית אין הלוה עובר מ"מ עבר על לפני עור לדעת רוב הפוסקים הקדמונים ז"ל ובראשם ר"ת ז"ל מובא דבריו בתוס' ז"ל ע"ז דף כ"ב דאף באיסור דרבנן שייך לפני עור ואינו נאמן להשביע למלוה המכחישו. אולם שזה האחרון יש לדחות ולומר דבזה הזמן דקילי להו איסור אבק רבית ולא ידעו ולא יבינו ובחשכ' יתהלכון לא שייך אין אדם מע"ר וכדפסקינן לענין פסול עדות דכל דלא משמע לאינשי איסורא אינו נפסל. אולם באמת א"צ לזה בקמייתא וכנ"ל ודו"ק

אחר כתבי זאת מצאתי להראב"ד ז"ל בהשגותיו פ"ד מהל' מלוה ולוה שכ' על מה שכ' הרמב"ם ז"ל שם דבטען שטר זה רבית הוא וכדומה דיש מהגאונים ז"ל שכתבו דצריך המלוה לישבע בנ"ח וז"ל הרב ז"ל כתב זה בתשו' והיתה השאל' שטען הלוה לזמן ואפשר שלא אמר הרב ז"ל אלא על אותה הטענ' בלבד לפי שב"א מתפרצים בזה וסומכין כו' מדברי אלה ז"ל נרא' בעליל דס"ל דעיקר הטעם שא"י להשביע להמלוה בטענות אלו הוא רק משום דהמה טענות גרועות דלא שכיחי שהאמין ונתן לו שטר אמנה או שלקח רבית ולכך כתב דבדבר שב"א מתפרצים יכול להשביעו דלא הוי טענה דלא שכיח ודלא כמ"ש דהטעם הוא משום דבטענתו מבטל השטר מתחילתו וכמובן ולפ"ז בנ"ד אף אי נימא דלדידן גם ברבית דקילי לי' לאינשי אינו יכול להשביעו וכדמשמע מסתימת הפוסקים ז"ל שלא חילקו בזה מ"מ זה אינו ע"כ לפ"ז רק משום דס"ל דאף שיש ב"א מתפרצים עדיין חשוב טענה דלא שכיח שזה הי' מאנשים אלו דסומכין להקל נגד הדין משא"כ בנ"ד דחזינן בעינינו שזה אינו יודע ומקיל לעצמו באבק רבית דחמור מזה שלקח לפי דבריו שטר בפחות בערבות המוכר וכנ"ל דחזינן שזה שכיח אצלו ופשיטא א"כ דיכול להשביע ודלא כמש"ל וצ"ל לפ"ז דהא דבטוען תנאי יכול להשביע הוא משום דכיון דהפטור תלוי בספק לא חשוב לא שכיח כ"כ מה שהאמינו ולא כתב התנאי בפירוש ול"ד לאמנה שמאמינו שודאי לא נתחייב לו וכמובן

והנה כ"ת הביא דברי המערער דבנ"ד אינו יכול להשביעו את המלוה אחרי שגם לפי טענתו הי' צריך שבועה שלא הרויח וכדפסקינן בסי' צ"א במכחישו בעה"ב לחנוני שלא צוה לו דא"צ לישבע היסת כיון דגם אם יודה עדיין אין החנוני יכול ליטול בלי שבועה וכ"ת כתב דיש חילוק בין שבוע' לפטור ובין שבוע' ליטול ובאמת דברי כ"ת נכונים אלא שלא ביאר כל הצריך דיש לבע"ד לחלוק ולומר דכמו דל"ח כפירת ממון בטוי כשיש עוד שבוע' על שכנגדו וא"צ לישבע לפטור כ"כ ל"ח נוטל ממון היכא שיצטרך לשבע ליטול. אמנם אנכי בארתי דהנה עיקר הטעם שאין מחיובים שבועת היסת בכה"ג הוא משום דל"ח רק כפירת גורם לממון דמי יימר דמשתבע וגורם לממון לאו כממון דמי משא"כ בשבועת הנוטלים אמרינן להיפך דצריך לישבע כיון שנוטל ממון ואף דגם לפי טענות שכנגדו הי' הוא צריך שבועה מ"מ זה לא חשוב רק גורם לממון נגד המלו' דכמו דאמרינן מי יימר דמשתבע כמו כן אמרינן להיפך מי יימר דלא משתבע וכיון דגורם לממון לאו כממון דמי החילוק שבין ממון לגורם לממון חשוב שנוטל ממון דעתה נוטל ממון ובלא זה לא הוי רק גורם לממון דלאו כממון דמי ושפיר צריך לישבע שיטול הממון ואם כי זה ברור מאוד בסברא אמינא להביא ראי' ברורה לזה מהא דאמרי' בש"ס דשבועות דף ל"ה במשביע עד אחד בשכנגדו חשיד דפטור דא"ל מי יימר דמשתבע ואפ"ה תנן לעיל שם כפר אחד והודה אחד הכופר חייב ולא מצי אמר לי' בלא עדות חייב שכנגדך שבוע' ומי יימר דמשתבע וע"כ כנ"ל דכיון דע"י עדותו הי' נוטל ממון ועתה אין על זה רק שבוע' דהוי רק גורם לממון חשוב כפירת ממון וכ"כ בכה"ג בנוטלים חשוב נוטל ממון וצריך לישבע וכנ"ל וזה ראי' ברורה לדעתי ודו"ק: **(מלחמות אריה ראיית מו"ח ז"ל הוא דהיכי דאיכא עדים אחרים הראשון פטור מקרבן שבועה כיון שאין מפסיד כלל ע"י כבישת עדותו כמו דאיתא בהדי' בשבועות ל"ג דפריך התם הש"ס ראשונ' אמאי חייב הא קיימי שניה קמן ומשני כגון שהי' קרובין בנשותיהן כו' ע"ש והנה כאן אני צריך לחזור מהראשונות מה שכתבתי לעיל סי' נ"ט בהגה"ה מל"א על מה שהקשיתי בהא דאמרינן בפ' אמרו לו ומודה ר"מ לחכמים שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות ע"ש דתיפוק לי' דבלא"ה פטור דהא איכא הני עדים דע"כ יודעים המה מהעדות שהי' שם בשעת מעשה וע"ז כתבתי דצ"ל לשיטת התוס' דמיירי דבשעה שתבעו אותו להעיד עדיין לא העידו ובכה"ג חייב ע"ש ועתה התבוננתי דזה ליתא דהא בהדי' אמרינן התם בשבועות דכל היכי דאיכא עדים אחרים פטור א"כ הקושיא במקומ' עומדת וכאן אין לתרץ דמיירי שהעדים הללו קרובין עתה בנשותיהן דאי אפשר להעיד על גוף המעש' דבכה"ג נרא' לי דאין בידם ע"י עדותן לחייבו קרבן שבוע' כלל. דהנה לכאור' יש להקשות דכיון דכשאומר לא ידעתי חייב קרבן שבועה א"כ הא הוי נוגע בהגדת עדותו דמוכרח הוא להעיד דירא שיתחייב ק"ש וביחוד לפמ"ש התוס' בכריתות שם דאע"ג דקיי"ל דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן מ"מ כשעדים מחייבין אותו אשם לר"מ ממשכנין אותו ע"ש בודאי קשה דהוי נוגע ועכצ"ל דכל עיקר הטעם דנוגע פסול לעדות)**