ברכת רצ"ה רסו

לידה ורק שהוא מכחיש'] פשיטא דעליו לברר שלא הפילה ועברה על שבועתה וכמו דאינו נאמן לומר שזינתה וז"פ וא"צ לפנים. ונדבר מטעם הראשון דכיון דרגמ"ה ז"ל תיקן לטובתה והרי נתרצית ומחלה. ובאמת בראשית ההשקפ' עמדתי משתאה דמה מועיל מחילה לחדרגמ"ה ז"ל ועיין בר"נ ז"ל ובד"מ ז"ל לענין ח' דב' נשים והב"ש ז"ל בעצמו הביא זה להלכה. אולם אחר בינותי אמינא לדעתו ז"ל דס"ל לחלק בין חרם דגט בע"כ ובין חרם דשתי נשים וסמך עצמו על מה שמבואר בהתקנה דאם נתן לה גט ברצונ' ונמצא פסול דיכול לגרשה שנית בע"כ הרי דרגמ"ה ז"ל הוציא מכלל חרמו זה היכי שנתרצה ואף דמבואר דז"א רק כשכבר קבלה הגט דעת הב"ש ז"ל דז"א רק דבעינן שתתחזק הריצוי ע"י מעשה קבלת הגט. ואשר ע"כ דעתו להעלות את המדומה דגם כשנתחזק הריצוי ע"י שבועה דינא הכי כנ"ל בישוב דעתו ז"ל

אולם עכ"ז לדינא מלבד דמי ירום ראש להתיר חרם מאור הגולה בסברת הלב ודמיון הנה לפמ"ש דבנ"ד אין כאן שבועה כשל עוזר כו' וכמובן. ויש לדבר עוד כיון שהי' ע"ת דאם. עליו לברר. וליראת האריכות בשגם אסתגר בקמייתא קצרתי. וחלילה להקל ולהתיר ח' דרגמ"ה ז"ל דב' נשים ואף לא ח' דגט בע"כ והנלפענ"ד כתבתי ואומר שלום על ישראל ועל רבנן מצפה לתשועת ד' משמי מרומו לבל יהרס גדר כרמו: סימן צו ב"ה רישא יום א' ך"ג אדר ראשון תרל"ה לפ"ק. אשיב ואומר שלום לכבוד הרב וכו' מו"ה זאב וואלף הערציג נ"י מ"צ דק"ק אולינאב

והנה זה תוכן דבר המשפט אשר הקריב לפני. ראובן תובע משמעון שלוה אצלו סך 3000 פל. על צד היתר עיסקא על חמשה חדשים ותמור העיסקא 250 פל. ונתן לו אקצעפט של אחיו שהוא בטוח גדול. ושמעון נתן לי אז רק 2750 פל. כדי שיבא לו שט"ע מאחיו ואח"כ השוו שראובן יתן לו שט"ע וגם לקח מאתו טראטע ע"ס העולה 250 פל. ועתה טוען שלא הרויח ומוכן לישבע ותובע איפוא שיחזור לו שמעון הטראטע ושמעון השיב כי לא כן הי' ורק שמכר לו הטראטע של אחיו בעד 2750 פל. ואח"כ הלוה לו על טראטע הסך 250 פל. על חמשה חדשים בלי עיסקא והשט"ע שהוא ע"ס 3000 פל. הי' רק שאם יתמשך יותר יתן לו עסקא לפי ערך הנ"ל ותובע מלבד המגיע לו על הטראטי עוד עסקא 125 פל. בעד שני חדשים וחצי שנמשך יותר וראובן השיב שזה שקר שהכל הי' הלואה על צד היתר עיסקא ובעת שבאו לקמן הי' הטראטי ת"י שמעון ואח"כ הלך ומכר לאחר עכת"ד השאלה וזה החלי בעזהש"י ואבא ע"ס קנטריסיו ששלח אלי כ"ת

ראשון תחלה כ' לדון דאף אם לא נחזיק טענת שמעון לטענה מלומדת הי' בדין שאינו יכול ליטול בלי שבועה. והביא דברי הב"ח והט"ז ז"ל דאף דפסקינן דהיכי שטוען הלוה שבשטר רבית היא והמלוה טוען שבהיתר נעשה המלוה נאמן מ"מ בדורות אלו דקול בעיני העולם איסור ריבית יש להשביע את המלוה. ולדעתי אם נדמ' זאת כאשר חשב כ"ת להך דבהיתר הלויתי לא הי' צריך לכל זה דבזמנינו קיל להעולם איסור רבית דבלא"ה לא שייך לומר דלא שבק התירא רק היכי שיכול הי' המלוה לעשות דבר זה בהיתר כמו באיסור משא"כ בנ"ד דאחר שרצה להיות בטוח על חלק הריוח והעסקא ע"כ הי' צריך ליטול ולא הי' באפשר זה רק באיסור וגם דבנ"ד גם לפי טעות המלוה עבר על איסור רבית בקניית השטר של אחיו בפחות דהרי נתן לו עיסקא אם יתמשך וערב הי' א"כ לו בעד השט"ח שמכר. והוי רבית וכמבואר בטוש"ע סימן קע"ג ואף שלא ערב רק בעד הקרן לפי טענתו דהשט"ע היא רק 3000 פל. היינו הקרן שלקח בעד שט"ח של אחיו והסך 250 פל. שנתן לו בעצמו מ"מ חשוב רבית וכמבואר בש"ך ז"ל ובפוסקים ז"ל [ובראשית ההשקפ' עלה על לבי דזה חשוב רבית קציצה אחרי דאמרינן דלא הי' מכר רק הלואה ואף שכבר שילם לו זה מציאין ממנו המותר אולם אחר בינותי ראיתי דכיון דמ"מ הי' דרך מכר לא חשיב רק אבק רבית ועיין בהה"מ ז"ל שכ"כ להדיא ע"ש] ולא שייך א"כ לומר לא שביק התירא ואכיל איסורא דחזינן לפנינו שאינו יודע או אינו חושש לאיסור רבית. אולם באמת אין זה דומה כלל להך דבהיתר הלויתי שהתם מודה שהוא רבית רק שאומר שהי' בהיתר ומגרע לי' לשטרא וכמ"ש הסמ"ע ז"ל משא"כ הכא המלוה טוען ששטר זה הוא של המעות מזומן שנתן לו אח"כ 250 פל. והרי זה דומה להך דטוען רבית הוא והמלוה טוען להד"מ דפסקינן דאינו יכול להשביע את המלוה ובזה אין לחלק בין זמן לזמן וכמ"ש הב"ח ז"ל לענין הך דבהיתר הלויתי וכמבואר ואף דבנ"ד עוד גרע דחזינן שאין המלוה חושש לאיסור רבית וכנ"ל שקנה לפי טענתו השט"ח מאחיו והמוכר נתערב לו בעד הקרן מ"מ אינו יכול להשביע המלוה דאף הטעם באמנה ורבית כמ"ש כ"ת משום שלפי טענתו העדים חתמו על עולה דגם בכת"י אינו נאמן אמנה רק במגו וגם לא משום דהוי טענה גרועה דלא שכיח שיתן לו שטר אמנה וכ"כ שיקח רבית שנאמר דהיכי דחזינן שאינו חושש לרבית יכול לטעון דהרי כשטוען תנאי הי' בינינו שלא נכתב יכול להשביעהו ולא אמרינן דדמי לאמנה דהוי טענה גרועה שהאמין לו וגם בתנאי הוא האמינו שלא כתב התנאי בפי' ורק דעיקר הטעם דכל שלפי טענתו נתבטל השטר מעיקרו ואינו שטר כלל הוי טענה גרועה ואינו נאמן רק במגו. ולענין להשביע המלוה גם שיש לו מגו שהי' טוען פרוע דהי' יכול להשביע ל"מ אי משום דלא אמרינן מגו להשביע או משום דמדינא גם בטוען פרוע הי' המלוה נוטל בלא שבוע ורק דחכז"ל הטילו עליו שבועה בטוען אישתבע לי ובכה"ג לא תקנו שיוכל להשביעו בטענה שאינו טענה בעצמותה ורק ע"י המגו והבו דלא להוסיף. ולכך בטוען תנאי הי' בינינו יכול להשביע דתנאי מילתא אחריתא היא שהשטר היא שטר גמור ורק שנתבטל ע"י התנאי וכל שטוען א"כ שהוא רבית א"י להשביעו דלפי טענתו אינו שטר כלל וכנ"ל. אמנם בנ"ד יש לדון דבאמת דין זה דבכלל אי נתן שטר על הריוח דאסור ליקח ממנו הריוח לאו דברי הכל הוא דלדעת הרמב"ם והנ"י ז"ל יראה למעיין דאינו רק איסור לכתחל' מחשש דשמא יפול קמי יתמי אבל בדיעבד מוציאין ביש ריוח גם מלוה למלוה דלא חשיב אבק רבית. ולדעתם ז"ל א"כ שפיר חשיב רק כטוען תנאי הי' בינינו שאם לא יהי' ריוח לא אשלם דיכול להשביעו כשהמלוה מכחישו ואף א"כ אם נחשב זו לספק פלוגתא צריך לישבע וכמבואר ויש לצרף בזה דעת הגאון מהר"ח כהן ז"ל דבממר"ם יכול להוציא ממנו הא"ר. ובנ"ד לפ"מ שמבואר בהשאל' דהי' ממר"ם לא נתבטל השטר בטענתו לדעתו ז"ל כן עלה על לבי

אולם אחר ההתבוננות ראיתי דכל זה ליתא דל"ד נ"ד להך דספיקא דדינא שכתבו הפוסקים ז"ל דצריך לישבע וליטול וכמ"ש להוכיח מהך דפוגם בעדים דסלקא בתיקו ופסקינן דצריך לישבע דהתם הספק הוא אם תקנו חכז"ל גם בכה"ג ואמרינן דכיון דספיקא הוא אינו יכול