ברכת רצ"ה רסא

יחזיר והמותר נימא דנתן לשום פקדון ויחזיר. אולם מלבד דגוף הסברא קשה ודחוק לא זכיתי להבין דבריהם דאמאי לא נימא דלא מחל ול"ה ברצונו לקיים המקח כלל ורק דדעתו הי' לתבעו אח"כ ולבטל המקח והא דקנה מתחלה הי' רק דרצונו הי' שיהי' המעות אצלו לשום פקדון וסבר שלא יקבל ממנו וכמו בהך דהכיר בה שאינו שלו. והעיקר נראה א"כ כמש"ל דבאין הדעת טועה שיש לדון גם מצד המוכר דע"כ שרצונו הי' שיתן לו המותר במתנה כשהלוקח נתן לו לדעתו ע"כ גמר ונתן לשום מתנה וכנ"ל. ובזה יש להמתיק דברי הסמ"ע ז"ל שהבאתי למעל' שכתב בהא דכתב המרדכי ז"ל דגם בידע הלוקח בשעת המקח באונאתו לא אמרינן דידע ומחיל דאף היכי שיש כדי ביטול מקח דינא הכי. דהקשיתי דאי לא מחיל הפוכי מטרתא למ"ל למעבד דיש לומר דגם מעיקרא לא הי' ברצונו בקיום המקח ורק שהי' ברצונו ליתן לו המעות לשום פקדון דהתם כיון שאין לדון רק מצד הלוקח דהמוכר יש לומר שדעתו הי' להטעותו כיון שהוא בכדי שהדעת טועה שפיר דמי להך דהכיר בה שאינו שלו וכמש"ל והבן זה]

ובגוף הנדון שלפנינו עדיין יש לחקור אם הי' השכירות ענין בפ"ע שכבר נגמר ענין השותפות שהי' בין שמעון וראובן והשכירות הי' דבר בפ"ע ולא הי' תלויים זה בזה דבזה שפיר יש לדון כנ"ל מענין אונא' ומענין הודעת הדמים וכאשר בררנו למעלה כל פרטי הענינים ביאור היטב. אמנם אם הי' עסק השותפות והשכירות כאחד שיהיו שותפים יחד וראובן יהי' המתעסק ויקח מלבד חלקו עשרה זהובים לשבוע אין מקים לאונא' בהשכירות וגם אין הדמים ראי' דיש לומר שזה הי' מתנאי השותפות וענין השכירות איפוא ענין בפ"ע וכמובן. וע"ד המדה החסירה פשיטא דדמי לשותף שגנב דהוי שלו כיון דהסכנה מגיע לו לבדו וכמ"ש הפוסקים ז"ל. אמנם אחרי שמכר היי"ש שהרויח ע"י זה בהוארנדא פשיטא דצריך להשלים מה שנחסר עי"ז ריוח להשותפות דבמקום שמכר היי"ש שהרוויח לא מכר היי"ש שלהם. וראיתי לכ"ת שכתב דאין לחייבו בשביל זה לשלם דהו"ל רק מבטל כיסו של חבירו: זה ליתא לדעתי דכ"ז לא שייך רק גבי אינש דעלמא שביטל כיסו של חבירו שגרם לו שלא הי' יכול להרויח משא"כ בפועל שהשכירו לזה שימכור הי"ש שלו דאם גרם לו היזק שמכר יי"ש אחר לא השלים החלק שמוטל עליו והפסיד שכרו דניהו דשלומי לא משלם אגרי' מיהו מפסיד וז"ב מאד. והנה לא ידעתי אם המדה החסירה חצי שטאף הוא מדה קטנה ששותים אותה או מדה גדולה שקונים לשתות ממנה לאט לאט דאם היא מדה ששותים אותה פשיטא שיש מניעת ריוח במה שהמדה חסיר' והוא חושב להשוכר אותו במדה שלימ' דידוע שהשות' אין לו נ"מ אם המדה חסרה מעט אם לא ולא ישתו יותר בשביל חסרון המדה אבל אם היא מדה גדול' שקונים לשתות או למכור לאט לאט אינו מגיע לדעתי בזה שחסרה המדה חסרון כ"כ לבעה"ב במשך רב כזה שע"י שנתן יי"ש פחות מהראוי נצטרך הקונ' לקנות פעמים רבות יותר מאילו נתן לו בכל פעם מדה יתיר' ושלימה וכנרא' בחוש. את זה ראיתי לדון בזה וכ"ת למראה עיניו ישפוט עפ"י הפרטים אשר בררתי וד' הטוב יצילנו משגיאות. ויראנו בתורתו נפלאות. כנפשו הנבחרה וכנפש הנוטה אליו כנפי שלום אוהב התורה וחכמיה: סימן צח ב"ה יום ב' כ"ד אדר הראשון תרמ"ו פה לבוב. אשיב שלום לכבוד הרב המאה"ג וכו' מו"ה חיים רוזינבערג נ"י אבד"ק קאראלופקא

מכתב כת"ר עם שאלתו שאלת חכם הגיעני זה כשבועים ויען עסקתי בענינים אחרים אשר למו משפט הבכור' לא יכולתי להשיב לכ"ת עד כה ועתה באתי להביע חוו"ד בעזה"י. הנה כבר הביא כ"ת דברי הרא"ש ז"ל הובאו להלכ' בש"ע אהע"ז סי' קי"ז דאשה שנולד' בה חולי הנכפה דכופין אותה לקבל גט ומ"ש הב"ש ז"ל דה"ה שיכול לזרוק לה גט. ודעת הנוב"י והפלא' ז"ל דרק זה התיר הרא"ש ז"ל שנכוף אותה עד שתאמר רוצה אני דזה חשוב רצון אבל א"י לזרוק לה גט והמעיין בתשובת הרא"ש ז"ל יראה בעליל שכביאורם כן הוא. אולם יש לעורר לכאור' ע"ז לפ"מ דפסקינן להלכה כדעת הקדמונים ז"ל דרק באנסוהו למכור זביניה זבינא אבל באנסוהו לקנות ל"מ. ובכפייה לדידה הו"ל כאונס לקנות. אמנם אחר ההתבוננות אין בזה כדאי לסתור פירושם ז"ל הנכון דהנה עיקר החילוק לדעתם בין אנסוהו למכור לאנסוהו לקנות הוא לדעתי אחת משתי אלה. הא' דאף דאמרינן דאגב אונסא דזוזי גמר ומקני מ"מ היינו דלא אכפת לי' עוד אבל מ"מ לא אכפת לי' בהיפוך שתתבטל המכיר' דהרי ידעינן שלא הי' ברצונו בתחל' למכור והא דזביניה זביני היינו משום דאחרי דלא אכפת לי' הו"ל דבר שאין הבעלים מקפידים בו דיכול כ"א לזכות בו וזה ל"ש רק באנסוהו למכור אבל לא באנסוהו לקנות דבעינן שיחפוץ לקנות דוקא ולא סגי במה דלא אכפת לי' לחוד וז"ב למבין. ואוסיף לומר דגם החולקים וסוברי' דגם אנסוהו לקנות קונה לא נחלקו על סברא ברורה הלזו ורק דהמה ז"ל מצד אחר קאתי עלה דכיון דזה שאנסו אנס ותקיף הוא אף דמ"מ לא מייאש דחושב דסוף בעל זרוע לפול מ"מ י"ל דגמר לקנותו דאם לא יקנה יצטרך אחרי כן להחזיר גם הפירות שאכל והאנס לא יחזיר לו רק המעות שלקח בלי שום ריוח ויבא איפוא לידי הפסד ותלינן א"כ שרצונו לקנותו משום זה. והב' י"ל דטעמם ונימוקם דחילוק גדול יש בין הך דאנסוהו למכור דנותן לו בעד החפץ דמים שיוכל לקנות בהם כל אשר יחפוץ ובין הך דאנסוהו לקנות שנותן לו בעד מעותיו שוה כסף. וסמוכים לחילוק זה ממ"ש התוס' ז"ל בב"ק דף י"א דבגזלן דכתיב אשר גזל ודרשינן כעין שגזל צריך להחזיר דמים דוקא ול"א שוה כסף ככסף עייש"ה. ושני הטעמים האלו ל"ש בענין הכפייה לדידה שתקבל גט דמהני משום דכיון דמצוה לשמוע דברי חכמים תלינן דאחר הכפייה ניחא לה וכמ"ש כ"ז רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל עיין דבריו הנחמדים והרי זה רצון חכמים שתקבל הגט וביחוד הנה אין תקנות וחדרגמ"ה ז"ל רק שלא לגרש בע"כ וא"צ רק שתתרצה ומשום דמצוה לשמוע דברי חכמים אמרינן שנתרצית והרצון הזה הוא עוד פחות מרצון דצריך גבי המוכר דבעינן שלא יקפיד עכ"פ דבגט פסקינן דאם קבלה פ"א גט מרצונה ונודע אח"כ שהוא פסול יכול לגרשה בע"כ ובמכירה כל שנתבטלה המכיר' יכול המוכר לחזור דהי' כלא הי'. הרי דבזה סגי ברצון כ"ד ודו"ק בזה. ואחרי שבררנו ופרקנו עול הקושיא הלזו מפירושם וביאורם של הגאונים הנוב"י ובעל הפלאה בדברי הרא"ש ז"ל אין לזוז ימין ושמאל מביאורם ז"ל הנכון והברור לעין כל. ולפ"ז אחרי שהרא"ש ז"ל שכל את ידיו וספוקי מספקא לי' אי גזר רגמ"ה ז"ל בכה"ג קשה להקל נגדו להתיר לזרוק גט ואף אם אמנם מדברי הגדולים ז"ל המסכימים בתשובת הרא"ש ז"ל שם יראה כי החליטו דבכה"ג לא גזר רגמ"ה ז"ל מי ירום ראש להקל בדבר שגדול המורים הרא"ש ז"ל לא הכריע והדבר נשאר בצ"ע אצלו. ומה גם דהמעיין בדברי הגדולים ז"ל הנ"ל יראה דהם מטעם חשש סכנה קאתי עלה ובזמנים אלו החליטו הרופאים דאין בזה סכנה. בהא סלקינן דאין להתיר לזרוק לה גט ואכן יש להתיר לו לישא עליה אשה אחרת ע"י מ"ר בלי פקפוק כלל. דבזה א"צ רק טעם מבורר להתיר ופשיטא