ברכת רצ"ה רס

מודיעים ומשום דכל שיהי' ביטול מקח עכ"פ הדמים ראי' דאל"כ אמרינן אפוכי מטרתא למ"ל למעבד וכו' וכנ"ל. וצריך לומר לפי"ז דסתמא יש חילוק בין דמי שור לרדיא לשור לשחיטה יותר משתות עכ"פ שיעור ביטול מקח דאל"כ מצי למימר דמיירי בשתות גופא דל"ש הדמים מודיעים דיש לומר שסמך א"ע שיתבענו אונאתו אח"כ וכנ"ל בהך דנ"ד. והא דקאמר ל"צ דאייקר בשרא וקם בדמי רדיא לאו דוקא דה"ה כשנתייקר עד שאין חילוק רק שתות וכמובן. ואין להקשות דאם נאמר דסתמא דמלתא ליכא דמים יתירים בין שור דחרישה לשור לשחיטה עד כדי שאין הדעת טועה וכנ"ל בשם הרשב"א ז"ל ומ"מ יש ביניהם יותר משתות דאל"ה ל"ש לומר הדמים מודיעים א"כ למה הוצרך למפרך מטעם הודעת הדמים ולא פריך בפשיטות דהרי הו"ל ביטול מקח בלא"ה שנתאנה יותר משתות. דיש לומר דל"מ להקשות הכי דמצינן לאוקמא שקנה בדמי שור לשחיטה דאם הוא כדברי הלוקח שקנה לרדיא באמת הוי ביטול מקח בלא"ה והרי נמצא נגחן וזהו טענת הלוקח וגם דאף בנתן דמי רדיא נוכל לאוקמי בשכבר עבר זמן כדי שיראה כו' ואין ביד הלוקח לבטל המקח רק מטעם מקח טעות שנמצא נגחן. וביחוד לפמש"ל דדברי המרדכי ז"ל דאף שידע באונאה ל"א דידע ומחיל אינם אמורים רק היכי שאין בו רק אונאת שתות די"ל דלא מחל באמת ורק שרצונו היה לתבעו אונאתו אבל בביטול מקח ל"ש זה דאפוכי מטרתא למ"ל ומדקנה ונתן יותר אף שידע ע"כ דמחל עמש"ל. וכיון שהלוקח מודה שידע בחילוק הדמים שבין שור לרדיא לשור לשחיטה א"כ הרי ידע ומחיל דלחובתו נאמן וכנ"ל. ויש לדבר בזה הרבה ואכמ"ל יותר

והנה כבר בררתי למעל' לענין תביעת האונאה בנ"ד דאם לא היה יודע בבירור שיהיה מוחזק אח"כ בשעת התביעה אינו יכול לתבוע אונאתו דכיון דהוי כדי שאין הדעת טועה ידע ומחל וא"י לומר שסמך עצמו שיתבענו אח"כ דאולי לא יהיה מוחזק ולא יהיה יוכל לתבוע אונאתו כיון דהוי שוכר פועל לזמן דדמי לעבדים דגם ביתר מפלגא הוי פלוגתא דרבוותא אי יש להם אונאה עמש"ל. ולפי הנ"ל לענין הדמים מוכיחים הוא בהיפוך דאם ידע שיהיה מוחזק שפיר לא אמרינן דהדמים מודיעים וכנ"ל דאין ראיה מהדמים די"ל דסמך א"ע שיצטרך להחזירם לו אח"כ כשיתבע אונאתו ואי לא ידע בבירור מקודם שיהיה מוחזק שפיר הדמים ראיה וכמובן ודו"ק בכ"ז כי קצרתי. והנה בהך דמכר לו את הצמד וכו' דס"ל לרבנן דאין הדמים ראיה כתב הר"ן ז"ל דאפי' משך הלוקח הצמד והבקר ולא נתן עדיין המעות מוציאין ממנו הבקר והמעות דהא דקתני לא מכר הבקר לאו משום ספק הוא אלא דינא פסיקא קתני עיין בדבריו ז"ל וכן הוא דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל. וכן פסק הטור ז"ל ועיין טח"מ סי' ר"ח ובב"י שם ועיין בש"מ בב"ב שם. אמנם הרשב"ם ז"ל פירש שם דכיון דרבים קרו לבקר בקר ולא קרי להו צמד ס"ל לרבנן דלא אמרינן הדמים מודיעים דיד הלוקח על התחתונה דאוקי ממונא בחזקת מארי' והמע"ה עייש"ה. מוכח דס"ל דהיכי שהלוקח מוחזק א"י המוכר להוציא ממנו. ובחי' אמרתי להביא ראי' לדעתו ז"ל מהא דפריך התם לרבנן דאי אין הדמים ראיה ליהוי ביטול מקח ולכאורה מאי קושיא נימא דמיירי שכבר עבר הזמן דכדי שיראה כו' דא"י לבטל המקח משום שנתאנה. אמנם אי נימא כדעת הרשב"ם ז"ל דגם לרבנן דס"ל דלא אמרינן הדמים מודיעים ספיקא הוי ורק דכיון שהמוכר מוחזק א"י להוציא מאתו בלי ראיה ברורה א"ש דכ"ז אינו רק היכי שבא לתבוע ממנו גם הבקר משא"כ כשבא לבטל המקח מתורת האונאה שפיר יכול לבטלו גם אחר כדי שיראה כו' ומשום דכיון דעיקר הטעם דכדי שיראה כו' הוא משום דאחר עבור הזמן ההיא אמרינן דמדלא תבעו בתוך זמן זה מחל וכמבואר כ"ז בש"ס ובפוסקים עיין עליהם א"כ בהך דצמד שפיר יכול לטעון הלוקח דלכך לא תבע שיבוטל המקח מטעם אונאה עד כה דהיה בדעתו שינתן לו הצמד עם הבקר דכיון דהוי ספק עכ"פ אם קנה הבקר ג"כ או רק הצמד לבדו הו"ל כא"י אם פרעתיך דא"י אם הי' בדעתו ליקח גם הבקר ולא שייך א"כ לומר שמחל זכותו בביטול המקח מטעם האונאה אחר כדי שיראה כו' או שבאמת קנה רק הצמד ומחל א"כ אחר עבור הזמן ההיא וכיון דהספק הוא אם מחל אח"כ שפיר דמי לא"י אם פרעתיך דחייב כיון שהחיוב ודאי והפרעון ספק והבן. ואין להקשות לפ"ז מהא דקאמר הש"ס שם במסקנא דכיון שהוא בכדי שאין הדעת טועה אמרינן דמחל דהתם אנו דנין שבשעת נתינת המעות מחל לו המותר ומתנה יהיב ליה ואין כאן חיוב כלל מתחלתו משא"כ לפי הס"ד דהוי ביטול מקח דעד כדי שיראה כו' הי' זכותו לבטל המקח וחיוב המוכר להחזיר לו הדמים ודאי וברור ועתה יש ספק דמחל לו אח"כ דפשיטא דהו"ל כא"י אם פרעתיך וכנ"ל ודוק בזה. ולפי הנ"ל בנ"ד כיון שראובן מוחזק שפיר אמרינן דהדמים מודיעים לענין שא"י להוציא מידו כיון דספיקא הוי גם לדידן וכנ"ל לשיטת הרשב"ם ז"ל. וליישב דעת רוב הפוסקים החולקים וס"ל דהך דלא מכר לו את הבקר דינא פסיקא הוא ומוציאין מהלוקח כשהוא מוחזק [וטעם הדבר נ"ל לדעתם ז"ל דאף דאיכא דקרו לבקר צמד מ"מ כיון שרבים לא קרו להו צמד הי' לו להלוקח לפרש שקונה גם הבקר ומדלא פירש יש הוכחה דצמד קנה ולא בקר] צ"ל דלכך לא משני דמיירי אחר כדי שיראה כו' משום דסתמא דמלתא טענתם היו תיכף כשנתן לו הצמד ולא הבקר ושיעור דכדי שיראה כו' חשבינן רק מעת שבא המקח ליד הלוקח שיוכל להראות וכמבואר בש"ס ופוסקי' ז"ל ולא משעת שקנה ויכול שפיר לבטל המקח מטעם אונא' ויש לי הרהורי דברי' הרבה אולם יען אינו נוגע כ"כ לענינו דבל"ז כבר כתבתי דבנ"ד לכ"ע הדמים מודיעים כיון שאינו סותר הלשון וכנ"ל אשים קנצי למילי בזה. והנה לא אוכל לברר מלשון השאלה כמה יעלה דמי השכירות אם יקח גם הטפות שנשאר אחרי השותים וחסרון המילוי האם יעלה יותר הרבה מכפי אשר נשום השכירות הנ"ל מהבקיאים ג' רו"כ לכה"פ לשבוע אם אין. ובאופן הראשון אף שאין לדון בזה בטעם אונאה והיינו שאף אם נתפוס שנתרצה שמעון לזה מ"מ כיון שנתאנה כ"כ צריך להחזיר אונאתו. וכנ"ל לגבי הפועל שנתאנה דאף אם נתאנה יותר מכדי דמי השכירות היינו יותר מכפליים מ"מ כיון דיש לזה דין עבדים א"י להוציא מיד ראובן שהוא מוחזק דהו"ל ספיקא דדינא אי יש בכה"ג שנתאנה יותר מפלגא אונאה לעבדים מ"מ נסתר בזה מ"ש לדון לענין הפועל מטעם הודעת הדמים וכנ"ל דכיון דבין כך ובין כך ע"כ יש תוספת או גרעון בהדמים דע"כ הוא אחת משתי אלה או שנתן לו ההטבה מהטפות הנשארים וחסרון המילוי וא"כ יש דמים יתירים מצד השוכר שזה עולה יותר הרבה משיווי השכירות או שנעשה השכירות בלי זה ויש גרעון מדמי השכירות יותר ממחצה אין אנו יכולין כלל לדון מחמת הודעת הדמים וכמובן. אולם באופן האחרון שלא יעלה עם ההטבה הזאת יותר משיווי שכירות כזה כפי שומת הבקיאים שפיר י"ל דהדמים מודיעים שע"ד הנאמן הראשון נגמר גם אתו וכנ"ל ודו"ק בזה: אחרי כותבי כ"ז ראיתי שבגוף הדבר שהעירותי למעלה ראש דאמאי אמרינן בטעה כדי שאין הדעת טועה דמתנה יהיב לי' ואמאי לא נימא דהמעות המותר נתן לשם פקדון וכמו בהכיר בה שאינה שלו ולקחה דקיי"ל כרב דגמר ונתן לשם פקדון כבר הרגישו התוס' ז"ל בב"ב שם וכתבו דהתם אין המעשה קיים כל עיקר אבל הבא אין סברא שיהי' המקח קיים לענין הצמד ומעות הצמד לא