ברכת רצ"ה רנט

אמרינן שפיר דע"ת הראשון השכיר עצמו אלא אף בשכירות הראשונה ג"ח הנ"ל י"ל דאחרי שהבטיח לו שכירות כנ"ל מהנאמן הראשון והוא היה רואה שלא חשבו לו הטפות וחסרון המילוי ע"ת זה השכיר עצמו דאין סברא לחלק לענין זה בין התנאי של עצמו לשל הראשון. אחרי שהי' המדובר שיהי' שכרו כמוהו. אמנם באמת כבר כתב השיך ז"ל על דברי הרמ"א ז"ל שם דזה דוקא כשהשכיר עצמו בסתם להיות אצלם עוד שנה דכיון שלא התנה ודאי ע"ת הראשון השכיר א"ע. אבל אם השכיר א"ע וקצב סך השכירות ולא הזכיר התנאי שפיר אמרי' דמדקצבו השכירות ולא התנאי לא ע"ת זה שכרוהו ודלא כע"ש שכ' היפך עיין בדבריו ז"ל שהביא סמיכות לזה מדברי הריב"ש ז"ל מקור דינו של הרמ"א ז"ל הנ"ל ומראיותיו ז"ל עייש"ה כי דבריו נכונים וברורים וכן ראוי להורות וא"כ בנ"ד כיון שהזכירו קצב השכירות עשרה זהובים לשבוע ולא דברו כלל מתנאי הטפות וחסרון המילוי שפיר י"ל דלא ע"ת זה שכרוהו. אמנם כאשר נצעיד צעד להלא' ונרד לעומק הדין יש מקום לחלק בין הך דש"ץ שהשכיר עצמו שנית וקצב השכירות ולא הזכירו כל מאום מתנאי הראשון לנ"ד דהתם בראשונ' היינו בשנת השכירות הראשון קצבו לו שכירות וגם התנו התנאי בפירוש מה שיהי' עוד הטבה להש"ץ מלבד דמי השכירות. ולכך כאשר נשכר שנית ולא הזכירו מאומה מהתנאי רק מקצב השכירות שפיר אמרינן דמדקצבו השכירות ולא דברו מהתנאי לא ע"ת זה שכרוהו משא"כ בנ"ד דגם בראשונ' היינו עם הנאמן הראשון לא דברו בשעת השכירות רק מדמי השכירות היינו יו"ד זהובים לשבוע ולא נזכר כל מאום שיהי' לו הטפות הנשארים וחסרון המלוי ורק שאח"כ כאשר באו חשבון לא נחשב מאתו הריוח הנ"ל וא"כ אין הוכחה כלל מזה שבשעת השכירות השניה מראובן לא דברו מהטפות וחסרון מילוי הנ"ל שלא ע"ת זה שכרוהו דהרי גם מעיקרא לא הי' מדובר מזה ואעפ"כ ניתן לו להראשון וא"כ שפיר מצי ראובן לומר שגם הוא נשכר ע"ת זה ורק שלא הי' מהצורך לדבר מזה אחרי שראה שאין מקפידין ע"ז דגם עם הראשון לא דברו ואפ"ה לא חשבו את הריוח הזה ואף דמ"מ ל"ד להך דינא דהריב"ש והרמ"א ז"ל דמיירי שהשכיר עצמו בסתם על שנה האחרת ולא נדבר כלל לא מהשכירות היינו דמי השכירות ולא מהתנאי דהתם יש הוכח' שע"ד שכירות הראשונ' נשכר גם עתה דהרי לא דברו כלל משום ענין ע"ד שכירות החדש' לא מדמים ולא משום ענין ואי הי' בדעתם א"כ לעשות חדשות הי' להם לדבר עכ"פ ממה שרוצים ליתן לו משא"כ בנ"ד דדברו מדמי השכירות ורק שאנו אומרים שאין ראיה מדלא דברו מהטפות הנשארים וחסרון המילוי שלא ע"ד הראשון שכרוהו אבל מ"מ אין ראיה להיפוך וכמובן. מ"מ יש לומר בזה דהדמים מודיעים דדמי השכירות בלי ההטב' הנזכרת הוא מצער מאד לא יעלה חצי שויו וכאשר נתברר ע"י השמאים ויש ראיה מזה שע"ד הראשון נעשה השכירות דאף דגבי מכר לו את הצמד קיי"ל דלא מכר לו את הבקר ולא אמרינן הדמים מודיעים וכרבנן דפליגי עלי' דר"י מ"מ ז"א רק התם שסותר עיקר הלשון דרק מקצת קורין לבקר צמד אבל היכי שאין הכחש' בשביל זה לעיקר הלשון כ"ע מודו דאמרי' דהדמים מוכיחין ועיין בקדמונים ז"ל שכתבו לחלק בהכי בין הך דצמד דל"א לרבנן הדמים מודיעים ובין הך דמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן בב"ב דף צ"ב דפריך דליחזי דמי היכי נינהו דהתם כיון שהשם שוה דשור לחריש' ושור לטביח' בשם אחד יקראו לכ"ע הדמים ראיה עיין בדבריהם ז"ל וה"ה א"כ לנדון שלפנינו וכנ"ל והבן זה. והנה עלה על לבי לומר דל"ש לומר הדמים מודיעים רק היכי שא"י לתבוע ממנו שנתאנ' וכגון בהך דצמד דהו"ל כדי שאין הדעת טועה. אבל היכי שיכול לתבעו אח"כ ל"א כלל הדמים מודיעים די"ל דסמך ע"ז שיתבענו אח"כ. וא"כ בנדון שלפנינו שיוכל לתבעו שנתאנ' וכאשר בארתי למעל' לא שייך כלל לומר דהדמים מודיעים אלא דלפ"ז כל שהדעת טועה ל"א הדמים מודיעים ולא אשתמיט לשום אחד מהפוסקים שיחלקו בזה. ולכאור' אמרתי דלפ"ז ל"ש הדמים מודיעים רק היכי שאין הדעת טועה דאל"ה אין ראיה מהדמים דשמא טעה. ואין ראיה א"כ מהא דלא חילקו הפוסקים לענין הך דהדמים מודיעים וכגון שאין סותר הלשון בין היכי שיכול לתבוע אח"כ לא"י לתבוע ממנו דלא אמרי' וכנ"ל דל"ש הדמים מוכיחים בכה"ג שי"ל שסמך עצמו שיתבענו אח"כ דעיקר הודעת דמים ע"כ מיירי בשאין הדעת טועה וכל שאין הדעת טועה אמרי' במכיר' דידע ומתנ' יהיב ליה ומ"מ נ"מ בסברא זו בשכירות וכנ''ד דאף היכי שאין הדעת טועה ל"א דמחל ומשום דיוכל לתבוע אחרי שכבר נשלם השכירות וכמש"ל. ושפיר יש לדון עפ"ז ולומר דל"ש ג"כ לומר הדמים מודיעים משום די"ל דסמך ע"ז שיתבענו אח"כ וכנ"ל. ועיין בש"ס דב"מ דף מ"ם ר"י לטעמיה דל"ל מחיל' דתנן מכר לו את הצמד כו' ר"י אומר הדמים מודיעים דמשמע דרק משום שלא נצטרך לומר שמחל לו ס"ל לר"י דהדמים מודיעים עיש"ה ובפירש"י ז"ל שם. אולם אם כה נאמר דרק היכי שנא' דהוי מחילה שייך לומר הדמים מודיעים יקשה דהרי בש"ס דב"ב דף ע"ח שם פריך לרבנן דפליגי אדר"י דל"א בהך דצמד הדמים מודיעים דאי אין הדמים ראיה ליהוי ביטול מקח וקאמר ללישנא קמא מאי אין הדמים ראיה דקתני דהוי ביטול מקח ואב"א כי אמרו אונא' וביטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בשאין הדעת טועה לא דמתנ' יהיב ליה ע"ש. ולפי הנ"ל יקשה דאיך ס"ד מעיקרא ללישנא קמא דבאמת הוי ביטול מקח דא"כ מ"ט דר' יהודה דאמר דהדמים מוכיחים כיון דגם אם אין הדמים ראיה לא הוי מחילה מה ראיה א"כ מהדמים דלמא באמת לא קנה רק הצמד ורק דסבר שאח"כ יתבענו לדין. אמנם נרא' דמ"מ נכונים דברי לענין הנדון שלפנינו דל"ש לומר הדמים מודיעים דדוקא היכי דנצטרך לבא למחיל' או היכי דיהי' עכ"פ ביטול מקח שייך לומר דהדמים מודיעים ומשום דגם בביטול מקח יש ראיה דאל"כ הפוכי מטרתא למ"ל למעבד וכמש"ל לענין אונא' היכי דידע עמש"ל. אבל היכי דיכול לתבוע אונאתו והמקח יהי' קיים וכגון בנ"ד שיכול לתבעו אחרי שיושלם השכירות דל"ש ביטול מקח ורק החזרת האונאה פשיטא וברור לדעתי דל"ש לומר הדמים מודיעים דסמך שיתבענו אח"כ דמי אונאתו וכנ"ל וז"ב. וצ"ל לפי הנ"ל דהא דקאמר בש"ס דב"מ דף מ"ם שם ר' יהודה לטעמי' דל"ל מחילה היינו דהסוגיא שם אזלא לפי המסקנא לל"ב בב"ב שם דבהך דצמד דהו"ל כדי שאין הדעת טועה א"נ דאין הדמים ראי' הו"ל מחילה דמתנה יהיב לי' אבל מ"מ גם אי ל"ה מחילה ורק ביטול מקח שייך לומר דהדמים מודיעים וכנ"ל ועיין בש"מ לב"ב שם שכתב דדעת הר"ח ז"ל לפסוק כלישנא קמא דגם בשאין הדעת טועה ל"ה מחילה ורק ביטול מקח [וצ"ע אחרי דסתמא דש"ס בב"מ שם אזדא כך לל"ב וכנ"ל וצ"ע] ודו"ק: ובגוף הדבר שכתבתי למעלה דל"ש כלל לומר הדמים מודיעים רק היכי שהוסיף יותר מכדי שהדעת טועה דאל"ה אין ראי' כלל מהדמים דיש לומר שטעה מצאתי שנחלקו בו אבות העולם דדעת הראב"ד ז"ל דל"א כל תוספת דמים מודיעים אלא עד דאיכא תוספת בכדי שאין הדעת טועה. אמנם הרשב"א ז"ל חולק עליו בזה והביא ראי' מדאקשי' גבי מוכר שור ונמצא נגחן ניחזי זוזי היכי נינהו והדבר ברור דאין כ"כ דמים יתירים בין שור לרדיא לשור לשחיטה ועיין בש"מ ב"ב שם. והנה מהך דמוכר שור ונמצא נגחן כו' מוכח לפ"ז ג"כ כנ"ל דגם היכי דלא יהי' מחילה אמרינן דהדמים