ברכת רצ"ה רנח

הפוסקים הנ"ל יש דין אונאה בקרקעות ביותר מפלגא שפיר יכול לבטל המקח דכיון דא"צ לומר שטעה בכדי שאין הדעת טועה וכנ"ל ל"ש לומר דודאי מחיל ומתנה היא דיהיב ליה וכנ"ל משא"כ במטלטלין דדרך ב"א לדקדק שלא ליתן יותר משוויהם כשנתן יותר מכפלים חשוב אין הדעת טועה וא"י לטעון אונאה דמחיל לו וכנ"ל ודו"ק. ועפ"י הדברים האלה אמרתי ליישב מה שנתקשו המפורשים ז"ל בש"ס דב"מ דף ק"ח לענין דינא דבר מצרא זבן במאתין ושויא מאה סבור מינה מצי אמר לי' לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"ל כו' הכי אמרי נהרדעי משמי' דר"נ אין אונאה לקרקעות דמה נ"מ בזה הרי בל"ז פשיטא שאם המצרן אין ברצונו לקנות שאין כופין אותו ועיין בדבריהם ז"ל שנדחקו לפרש דמיירי שגם הלוקח רצונו לבטל המקח וטוען שכיון שהוא שליח המצרן כשהמצרן אין ברצונו לקנות גם הוא רצונו לבטל המקח. וכ"ז דוחק גדול דכפי משמעות לישנא דהש"ס אין אנו דנין רק מצד המצרן ואי לא הוי ידעו לפי הס"ד כלל מהך דאין אונאה לקרקעות הרי גם לוקח דעלמא יכול לבטל המקח כשיש בו אונאה כזו. ואי מבעיא להו מצד דהוי שליח גם זה פשיטא דכיון שאמר שקונה בשביל עצמו דאינו יכול לבטל המקח בשביל זה שאין המצרן חפץ בו וגם דהעיקר חסר מהספר דקאמר אין אונאה לקרקעות דהרי זה ידע גם לפי הס"ד ורק דמספקא לי' דאולי יכול לבטל מתורת דהוי כשליח והי' לו לומר דכיון דקנה בשביל עצמו א"י לבטל המקח מטעם שהמצרן אינו חפץ לקנות במקח זה דע"ד זה קנה מאתו מתחלתו. אמנם לפי הנ"ל אתי שפיר דעיקר אבעיא דהש"ס היא בהך דזבין במאתין ושויא מנה הוא אי צריך המצרן לשלם לו מאתים או שיקחנה מהלוקח במנה. דאף א"נ כסברת הרא"ש ז"ל בב"מ שם דאין סברא שיפסיד הלוקח מנה ויתן להמצרן הקרקע בפחות דעיקר מצרנות הוא משום ועשית הישר והטוב ופשיטא שאין זה בכלל עשיית ישר וטוב. מ"מ אמינא דז"א רק היכי שטעה הלוקח אבל הכא מטעם אחר קאתינן עלה דכיון שהוא בכדי שאין הדעת טועה שאין דרך לטעות ביותר מכפלים [והיינו דנאמר דהך מנה ומאתים לאו דוקא ורק שהי' שוה פחות ממנה או שנתן יותר מעט ממאתים ועיין בפוסקים שכתבו לפי פירושם דהכא מצד אין דין אונאה בקרקעות קאתינן עלה דא"נ דגם בפלגא גופא יש אונא' בקרקעות דע"כ הך מנה ומאתים לאו דוקא או דמיירי שהי' שוה יותר ממנה או שנתן מעט פחות ממאתים דל"ה פלגא ולפי דרכינו נאמר בהיפוך וכנ"ל] ולא תלינן א"כ בטעות ורק דאמרינן דבמתנה יהיב לי' המותר שפיר יש לומר דלא ישלם לו המצרן רק דמי שיווי הקרקע דמה לו בהמעות היתרים שנתן הלוקח מתנה להמוכר וע"ז קאמרי נהרדעי משמיה דר"נ דאין אונאה לקרקעות ולא מיירי מדין אונא' כלל ורק דאין אונאה לקרקעות דדרך ב"א ליתן בעד קרקע יותר משויה וא"כ ל"ה גם ביתר מכפלים כדי שאין הדעת טועה די"ל שטעה וחשב דשוה יותר ממאה ופחות ממאתים ונתן יותר ממאתים שלא דקדק כלל דדרך ב"א שלא לדקדק כ"כ בקנית קרקע ונותנים יותר משויה וכנ"ל ול"ש א"כ לומר דמתנה יהיב לי' ואין להמצרן להחזיר לו מתנותיו ודו"ק. ובגוף קושית הב"ח הנ"ל נראה דבלא"ה דברי המרדכי ז"ל והרמ"א ז"ל בהמשכו אחריו נכונים ואין סתירה לדבריהם מהך דכדי שאין הדעת טועה דא"י לתבוע ממנו דמחיל דעיקר מקור דבריהם ז"ל מהך דהזהב דהוי מזבין ורשכי וקרי שותא ול"ה שווין רק חמשא אתא ההוא גברא אמר אי יהיבנא לי' חמשא ופלגא הויא מחילה אתן לו ששה ואתבעי' לדינא וא"כ י"ל דעיקר הטעם דל"א דמחיל כיון דידע משום דאין ראי' שמחל דחשב שיתבענו לדין ויצטרך להחזיר אונאתו וא"כ כ"ז אינו רק היכי דאין בו אונאה רק שתות אבל ביותר משתות דהוי ביטול מקח דלכ"ע כשהלוקח תובע אונאתו גם השני יכול לבטל המקח לא מצינן למימר הכי דאפוכי מטרתא למה לי' וע"כ דיודע מזה וגמר המקח דמחיל דאל"כ למה נתן לו יותר ולא אמר לו תיכף שאין ברצונו ליתן לו יותר משווי' וא"ש א"כ הך דכדי שאין הדעת טועה דפשיטא דידע ומחיל וכנ"ל דכיון שאין יכול לתבוע אונאתו רק שיבוטל המקח למה נתן יותר וע"כ דמתנה בעלמא יהיב ליה. שוב מצאתי להסמ"ע ז"ל בסי' רכ"ז שם שכתב דגם היכי דהוי ביטול מקח ל"א דכיון דידע מחל לדעת המרדכי והרמ"א ז"ל. אמנם לפע"ד כיון דעיקר יסוד דברי המרדכי ז"ל מהך דורשכי שפיר יש לחלק בין היכי דל"ה רק כדי אונאה דיוכל לתבוע אונאתו והמקח יהיה קיים ובין היכי דיהי' ע"כ ביטול מקח וכמ"ש וז"ב אצלי

והנה לפ"ז בנ"ד אף שנתאנה כ"כ עד כדי שאין הדעת טועה וגם ידע באונאתו מ"מ שפיר י"ל דל"א דמחל ומתנה בעלמא יהיב לי' דדוקא במכירה אמרינן בכה"ג דידע ומחיל דכיון דע"כ יהי' ביטול מקח כשיתבע אונאתו ע"כ דמחיל דאל"כ למה נתן יותר דאפוכי מטרתא למ"ל למעבד וכנ"ל אבל בשכירות ל"ש זה דכיון דבשכירות ליכא זמן ויוכל לתבוע אונאתו לעולם אף אחר שנשלם זמן השכירות א"כ ל"מ כשנתאנה השוכר דאין ראי' שמחל לו משום דידע אף ביותר משתות דיש לומר דחשב שיתבע האונא' אחר תשלום השכירות ואי שיבוטל השכירות מ"ל בכך הרי כבר נשלם הכל ומה שעבר אין וא"ת שנתבטל השכירות למפרע ירויח עוד שלא ישלם לו רק הפחות שבשכירות דאם היה בא אתו לעמק השוה בשעתו אפשר שהי' משלם יותר. אלא אף כשנתאנה המשכיר מ"מ אין ראיה שמחל לו לגמרי ורק שנתרצה בפחות שבשכירות דהיינו שיתבע האונאה אחר שיעבור ויושלם השכירות דאז אף אם נאמר שנתבטל השכירות למפרע ויהי' א"כ כאילו לא שכרו כלל מ"מ יצטרך לשלם לו כפי פחות שבשכירות והבן זה. אמנם עכ"ז יצא לנו דבר חדש בנ"ד דכיון דהוי באמת שוכר פועל לזמן דהו"ל לענין אונאה כעבדים דאין להם אונאה ורק שאנו אומרים דכיון דהוי פלוגתא דרבוותא אי בנתאנה יותר מפלגא או אף פלגא גופא לכל מר כדאית לי' יש אונאה לעבדים. וקרקעות וכיון דבנידון דידן הפועל מוחזק יוכל להחזיק בעד אונאתו וא"י להוציא ממנו מספק וכנ"ל א"כ כיון דידע באונאתו בשעת השכירות ורק דאמרינן דאין ראי' שמחל לו המותר דחשב שיכול לתבוע אונאתו אח"כ היכי שלא הי' ידוע לו בבירור שיהי' מוחזק אח"כ בשעת התביעה אף שעתה הוא מוחזק אמרינן דמידע ע"כ שמחל לו. דאין לומר שסמך שבכ"ע יוכל לתבוע אונאתו דאולי לא יהי' מוחזק ולא יהי' ביכלתו א"כ להוציא האונאה בנ"ד דהו"ל ספיקא דדינא דשמא הלכה כדעת הרי"ף ז"ל וסייעתו דאין אונאה כלל לעבדים אף ביותר מפלגא וכיון ששכרו לזמן דין עבד יש לו לענין אונאה וכנ"ל ודו"ק בזה

ועתה נבוא לדבר מגוף טענת ראובן דאחרי שעם הנאמן הראשון לא נחשב לו מה שהיה לו ריוח מחסרון מילוי המדה ומעט הנשאר אחרי השותים גם מה שהשכיר א"ע בשכירות יו"ד זהובים לשבוע היה ע"ד זה ובל"ס כי אם הי' מדבר עמו שמעון בהיפוך לא הי' מתרצה בשכירות כזה. והנה הרמ"א ז"ל בסי' של"ג סעיף ח' כתב בשליח צבור שהשכיר א"ע עם מנהיגי העיר בתנאי כך וכך ואח"כ השכיר עצמו לבני העיר הזאת עם מנהיגים שניים [וכ"ש עם מנהיגים הראשונים עיין סמ"ע שם] ולא התנה ודאי ע"ת הראשון השכיר עצמו וזה דמי שפיר לנ"ד ל"מ בהשכירות השניה שנה ומחצה שאחרי שבג' חדשים הקודמים לא נחשב עמו הטפות וחסרון המילוי