ברכת רצ"ה רנז

גדולי המורים דהא דאין להם אונאה הוא דוקא עד פלגא אבל ביותר מפלגא יש להם אונאה וכפי הנרא' מלשון השאל' שוה השכירות עוד יותר מעט עכ"פ מכפלים וכיון שראובן מוחזק פשיטא דאינו יכול להוציא ממנו ועיין ש"ך סי' רכ"ז ס"ק י"ז שהעלה דהעיקר כהרי"ף וסייעתו דאין אונא' כלל בעבדים וקרקעות ולדינא מסיק דהוי ספיקא דדינא ופשיטא דא"י להוציא ממנו דאולי הלכה כדעת הסוברים דיש אונאה ביתר מפלגא. ועיין סמ"ע דאף בפלגא גופא יש אונאה ע"ש ופשיטא דיכול לומר קים לי ויכול א"כ להחזיק לעצמו האונאה. וענין ביטול מקח ל"ש בכאן שכבר עשה מלאכתו ואנו דנין שישלם עכ"פ פחות שבשכירות כמה שוה וכמבואר. ועדיין יש לעורר דכיון שראובן טוען שידע בעצמו. שהשכירות שוה יותר שאומר שלא היה מתרצה אם הי' מדבר עמו שלא יהי' לו חסרון מילוי המדות ומה שנשאר אחרי השותים בשכירות מצער כזה א"כ אם נאמר שאינו יכול להחזיק מהמילוי ומהנשאר לעצמו אחרי שלא דברו מזה רק משכירות קצוב יו"ד זהובים לשבוע גם האונא' א"י לתבוע דהרי מודה שידע בהאונאה ודמי להך דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי דחייב אף שיש עדים שלוה ופרע דמהני הודאתו למה שהוא לחובתו וכיון שמודה שידע בהאונא' יש לומר א"כ דידע ומחיל. וכאשר התבוננתי בזה ראיתי להרמ"א ז"ל בחו"מ סי' רכ"ז סעיף ז' דאם הי' הלוקח יודע בשעה שלקחו שנתאנה ושתיק ומיד אחר הלקיחה בתוך זמן כדי שיראה כו' תובע אונאתו לא אמרינן דמחיל בשביל דידע עייש"ה שהביא כן בשם המרדכי ז"ל ב"מ ע"ש. אמנם הב"ח ז"ל תמה ע"ז דכיון דלא נתברר שדעתו הי' לתובעו אח"כ וזה נתברר שידע שיש בו אונאה הי' לנו לומר דמתנה יהיב לי' דהרי אף בטועה בכדי שאין הדעת טועה פסקינן דאמרינן דודאי ידע ומחיל עיין לעיל סי' ר"כ ס"ח וכ"ש א"כ היכי שנתברר שבודאי ידע. ולכאור' עלה על לבי דהנה במקדש אחותו פליגי רב ושמואל דרב ס"ל דמעות חוזרין דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון ושמואל ס"ל דמעות מתנה דאדם יודע וכו' וגמר ונתן לשם מתנה עיין בש"ס קידושין דף מ"ו וכיוצא בזה פליגי בהך דהכיר בה שאינו שלו בב"מ דף ט"ו. והנה לענין פסק הלכה דעת קצת פוסקים דהלכתא כרב בשניהם והרא"ש כתב לחלק בין מקדש אחותו להכיר בה שאינו שלו דוקא בהכיר בה שאינה שלו הלכה כרב דלא יהיב אינש מתנה לנוכראה עיין כ"ז בפוסקים. ולכאור' צריך להבין לפ"ז דאמאי בהך דשאין הדעת טועה אמרינן דמתנה יהיב לי' ולמה לא אמרינן דנתן היותר לשום פקדון דלא יהיב איניש מתנה לאיש נכרי וכנ"ל בהך דהכיר בה שאינו שלו דקיי"ל דמעות יש לו וכרב. [א"ה עיין לעיל סימן פ"ג שהביא קושיא זו בשם התוס'] ואשר אחזה בחילוק הענינים דשאני הך דשאין הדעת טועה מהך דהכיר בה שאינו שלו דהתם אין אנו דנין רק מצד נותן המעות היינו הלוקח דכיון דידע שאינו שלו למה נתן ושילם דמים וע"כ או שנתן לו מתנה או לשום פקדון ובזה ס"ל לרב דיותר יש לתלות שבפקדון נתן לו והא דלא אמר לו היינו משום דסבר לא מקבל מנאי ולא תלינן במתנה והכי קיי"ל משום דלא יהיב איניש מתנה לנוכרא' וכנ"ל בשם הרא"ש ז"ל. משא"כ בהך דשאין הדעת טועה שיש לדון בין מצד המוכר ובין מצד הלוקח דכיון שאין הדעת טועה בזה איך עלה על דעת המוכר לשאול סך כזה בעד חפץ שהכל יודעים שאינו שוה כ"כ וכ"כ מצד הלוקח שאיך נתן סך רב כזה ועל המוכר ל"ש לומר ששאל מאתו המותר לשום פקדון שיפקד אצלו המותר וע"כ שכוונתו הי' שיתן לו המותר במתנה וכשנתן לו א"כ הלוקח כרצונו הנה הסכים לדעתו שמוחל לו המותר לשום מתנה. אבל בהך ב דהכיר בו שאינו שלו מצד המוכר אין שום ראי' דפשיטא די"ל דרצונו הי' להטעותו שסבר שאין הלוקח יודע מאומה מזה שאינו שלו ורק מצד הלוקח אנו דנין דכיון שידע שאינו שלו למה קנה מאתו ונתן לו הדמים ובזה שפיר יש לומר דלשום פקדון נתן לו דסבר דלא יקבל ממנו והבן זה. ומעתה כ"ז בהך דכדי שאין הדעת טועה אבל בהך דאונאה דאין ראי' מצד המוכר שרצה שימחול לו המותר דיש לומר יותר שבא להטעות אותו בהמקח דהטעות מצויה בזה שהוא בכדי שהדעת טועה ורק שאנו דנין מצד הלוקח דאחרי שידע שיש בו אונאה למה שילם לו יותר וזה דמי שפיר להך דהכיר בה שאינו שלו דקיי"ל דלא תלינן במתנה ורק דלשום פקדון נתן לו דלא יהיב איניש מתנה לנוכרא' ודברי המרדכי ז"ל והרמ"א ז"ל שהביא דבריו להלכה א"כ נכונים ונסתלק תמיהת הב"ח ז"ל ודו"ק

והנה כמה יקרא שאין הדעת טועה מצאתי בש"מ ב"ב ד' ע"ח דהיינו יותר מכדי דמיהם דבזה ודאי אין הדעת טועה ולפ"ז בנדון דידן שהאונא' כפי הנראה מלשון השאל' היא יותר מפלגא דמלבד מה שמודה שידע בהאונא' היא כדי שאין הדעת טועה ואם דנין א"כ מצד הפועל וגם מצד מי ששכרו שפיר הו"ל לומר לפי הנ"ל דמתנה הוא דיהיב ליה שאנו אומרים דכיון שאין הדעת טועה בזה הבעה"ב ששכרו בפחות כ"כ היינו שרצה שימחול לו המותר והפועל שנתרצה בשכירות כזה הסכים לדעתו ומחיל לו המותר וכנ"ל. אמנם בגוף הדבר דכל שהוא יותר מכדי דמיהם הו"ל כדי שאין הדעת טועה וכנ"ל בשם הש"מ יש לעורר הרבה דאם כה נאמר יקשה בהך דקרקעות דדעת התוס' ואתם להקת הקדמונים ז"ל דיותר מפלגא יש להם אונא' וכדאיתא בירושלמי דאין ראי' מש"ס דילן שחולק בזה דכיון שהוא יותר מפלגא [עמש"ל בשם הש"ך ז"ל והסכימו אתו האחרונים דפלגא גופא אין להם אונאה] א"כ הו"ל כדי שאין הדעת טועה דגם במטלטלין אמרינן דמתנה יהיב לי'. אמנם אחר העיון הדבר נכון. דהנה בהא דאין אונאה לקרקעות כתבו הפוסקים ז"ל דאין הטעם דדרך ב"א ליתן בעד קרקע יותר משוי' ורק דגזה"כ היא וכדיליף לה בש"ס דב"מ דף נ"ז מקראי עיין עליהם. אמנם אנכי העליתי דאף דאמת הוא כדבריהם ז"ל דגזה"כ הוא מ"מ גם טעם הראשון אמת דלא שייך כ"כ אונאה בקרקעות דדרך ליקח קרקע אף ביותר משויה דהרי גם בשליח רצה בש"ס בכתובות דף צ"ט לומר דל"ה שינוי בשליחות היכי שטעה השליח משום דאין אונאה לקרקעות וא"נ דהא דאין אונאה לקרקעות הוא רק משום זה לבד דגזירת הכתוב הוא שלא יהיה דין אונאה בקרקעות פשיטא דזהו ל"ש רק כשקנה לעצמו דמטעם אונאה אנו באים לדון אבל בשליח דאנו באים משום שינוי בשליחות הדבר פשוט דהוי עיוות גמור ורק דע"כ דס"ד דל"ח עיוות ושינוי בשליחות משום דדרך ב"א שלא לדקדק בשיווי המקח מקרקעות ורק דהש"ס מסיק דאף דדרך ב"א שלא לדקדק כ"כ בשיווי המקח מקרקעות מ"מ ז"א רק בבעה"ב בעצמו אבל השליח מוטל עליו לדקדק וכשלא דקדק הוי שינוי ומדברי הש"ס כתובות שם מוכח לפ"ז דכמו שדרך הלוקח שלא לדקדק וקונה לפעמים ביותר משויה כ"כ להיפך המוכר אינו מדקדק בקרקע למכרה בפחות דהתם בשליח דמוכר מיירי עייש"ה] ומעתה בקרקעות אף שטעה ונתן יותר מכפלים ל"ח כדי שאין הדעת טועה דאף דאין אדם טועה ביותר מכדי דמיהם ליתן יותר מכפל בשויה מ"מ יש לומר בקרקעות דבאמת לא טעה כ"כ בקרקע שוה מנה ששוה יותר ממאתים דאין אדם טועה כל כך ורק שחשב שבאמת שוה פחות ממאתים ורק יותר הרבה ממאה ומ"מ נתן יותר ממאתים דלא דקדק כ"כ בהמקח דדרך ב"א ליתן בעד קרקע גם יותר מהשיווי וכיון דלדעת