ברכת רצ"ה רנו

וא"ש ומהר"ן ז"ל אין ראי' שחולק בזה דבהך דשוחט כיון דנאסר באכילה מה"ת לכ"ע משום דלא שרי לה שפיר גזרו גם היכי דשייך לצעורי משום סרך ע"ז דיבאו להתיר גם היכי דל"ש לצעורי ויעברו על איסור תורה משום דל"ה שחיטה וכנ"ל ובזה יומתקו ביותר דברי הר"ן ז"ל דאי לאו הא דלא שרי לה לא הוי גזרינן לאסור משום סרך ע"ז וכנ"ל ודו"ק

ולפ"ז נסתר מש"ל להביא ראי' מדעת רש"י ז"ל דגם גורם להיזק שא"נ חייב לשלם מהא דחייב לשלם באית לי' שותפות דא"י לטעון שלצעורי כוון ולא אסרו כלל עמש"ל דלפ"ז בל"ז א"ש דכיון דבשותפות יכול לאסור מה"ת גם לדבריו שכוון לצעורי אסרו בשתי' משום סרך ע"ז וכנ"ל והבן. אחרי אשר התבוננתי ראיתי דעפ"ז אין צ"ל לרש"י ז"ל דהך דלצעורי ל"ה רק ספיקא וכנ"ל ורק דכיון דבאית לי' שותפות יכול לאסור מה"ת שפיר נאסר בשתיי' גם בכוון לצעורי משום סרך ע"ז וא"כ לא שייך לומר בשותף לצעורי דגם הוא מפסיד דבין כך ובין כך נאסר הכל בשתי' משום סרך ע"ז ושפיר הוי אמינא דקלבד"מ והבן זה ויש לי בכל זה הרהורי דברים הרבה וליראת האריכות בשגם לא בחנתים עוד וצרפתים בכור הבחינה אשים מחסום לעטי ופה תהי' שביתת קולמסי בזה ישמע חכם ויוסיף לקח: ד' אשר שאל כת"ה כהוגן על פרש"י ז"ל שכתב אהך דאוונכרי דסתם עכו"ם גזלי ארעא מישראל נינהו אשר המפורשים האריכו בזה וכ"ת הקשה לשאול דהרי מרא דהך שמעתתא הוא ר"ה ור"ה ס"ל בב"ק דף קי"ג דגזל עכו"ם אסור מה"ת ושאלה גדולה שאל. ואשר אנכי אחזה בזה דהנה התוס' ז"ל בפרק מרובה כתבו דיאוש ל"ה הפקר גמור דא"כ הי' מועיל גם היכי דבאיסורא אתי לידי' ורק דהוא מטעם סילוק וכבר נתחבטו בבאור דבריהם האחרונים ז"ל דמ"ל הפקר ומ"ל סילוק. אולם אנכי בארתי דענין סילוק שכתבו התוס' ז"ל היינו דכיון שמתיאש שאמר וי לחסרון כיס אין זה לשון הפקר ורק ששוב אינו מקפיד עליו וכל שאין הבעלים מקפידים בו יוכל כל אדם לזכות בו ומה"ט ביאוש אין הבעלים צריכים לזכות בו וכמו שהוכיח הגאון מליסא ז"ל מהך דהלכה חמורו מאליו דע"י היאוש לא יצא מרשות הבעלים וכל שמקפיד שוב עליו אין עוד ביד אחר עוד לזכות בו ולכך ל"מ יאוש בגזילה דבאיסורא אתי לידי' דדמי לגזל פרוטה והוזלה דחייב להחזיר משום דכבר נתחייב בהשבה ומעתה בגזל עכו"ם אף דאסור מה"ת כמו גזל ישראל מ"מ מהני' בי' יאוש דכיון ששוב אינו מקפיד עליו יוכל כל אדם לזכות בו דבגזל עכו"ם אין לומר כנ"ל דמחויב להחזיר משום שכבר נתחייב בהשבה דחיוב השבה דאינו רק חיוב בעלמא לא שייך גבי עכו"ם דדמי להפקעת הלואתו דמותר והבן זה

ועדיין יש לעורר לשיטת רש"י ז"ל שכ' לקמן שם וסבר יאוש כדי ל"ק וא"נ קני מה"ב הוא אולם באמת דברי רש"י ז"ל א"א להולמן דא"כ דאף היכי דקני הוי מהב"ע א"כ מה פריך דליקני בשינוי מעשה דמ"מ הו"ל מה"ב וכאשר תמהו ע"ז רבותינו בעלי התוס' ז"ל. ואשר ע"כ אמינא דאין כוונת רש"י ז"ל לאסור בכה"ג בהך דאוונכרי דאף דקני מ"מ הוי מה"ב דכיון דהכא אינו רק ספק גזל אין לאסור משום. מה"ב דמה"ב אינו רק מדרבנן וכיון דספיקא הוא אי גזלי כלל ספק דרבנן להקל ורק דכונה אחרת יש בדברים ז"ל דבאמת קשה הא דקאמר ליגזזינהו אינהו דליהוי יאוש וש"ר הרי קיי"ל דסתם גזילה לא הוי יאוש. ומ"ש הה"מ ז"ל דכיון דל"ה רק ספק גזל תלינן דהוי יאוש לא יתכן דנהי דנחשיב זה לס"ס שמא לא גזלי ושמא נתיאש מ"מ הא הוי משם אחד ולישב זה כ' רש"י ז"ל דס"ל יאוש כדי ל"ק וגם קנין לא מועיל לענין מה"ב ול"מ א"כ היאוש וש"ר דמ"מ הוי מה"ב דע"י נגמר הקנין לקנות הדבר הגזול והתוס' ז"ל שהקשו ע"ז רק משינוי מעשה ולא מש"ר היינו משום דע"ז הי' יכולים לומר דס"ל דיאוש קני וכיון שקנאו הראשון ל"ה אצל השני עבירה וכמובן ורק משום דל"ה רק ספק אזלינן להקל וכנ"ל והו"ל א"כ ס"ס בדאורייתא וספק אחד לענין דרבנן דל"ח משם אחד וכמ"ש האחרונים ז"ל דספק אחד מתיר יותר ודו"ק כי קצרתי ואין להאריך יותר. ידידו: סימן צב יום ג' כ"א שבט לסדר ואלה המשפטים שנת תרכ"ו לפ"ק פה בריסק: אשיב ואומר שלום לכבוד הרב המאה"ג זקן שקנה חכמה כבוד שמו מוה' משה ני' ראב"ד ומ"ץ לעדתו ב"ק יעסקלויז

זה כירח ימים נמסר לי מאת כבוד בנו הרב וכו' מו"ה אייזיק ני' מכתב כ"ת מיום כ"ה תשרי אשר מסבה לא נודע לי נתאחר עלי דרך ויען חשבתי למשפט כי מסיבת האיחור ההיא אינו נוגע עוד הדבר למעש' נתתי משפט הבכור' לענינים אחרים הנחוצים ואך עתה באתי להשיב לכ"ת למען הכבוד כמשפט וז"ל השאל'. רעגירערס שכרו אורענדא והחזיקו נאמן א' שימכור היי"ש ליהודים ולערלים ונתנו לו ש"ט יו"ד זהובים לשבוע אח"כ נשתתפו עם ראובן בהאורנדא וכי ראובן יהי' הנאמן ויקבל ש"ט כנ"ל אח"כ כשלש' ירחים השכירו כל האורנדא לשמעון וכאשר ראובן הלך לקבול ע"ז להאדונים נשתתף שמעון עם ראובן וכי ראובן יהי' הנאמן כמקדם ויקבל שכרו כנ"ל ובכל שנה עשו חשבון ביניהם כן היו שתי שנים ועתה שכר ראובן בעצמו האורנדא על שנה השלישית כי שמעון לא רצה להיות שותף עוד בהעסק והזמין כעת שמעון את ראובן לד"ת ותבע אותו שבכל החשבונות לא חשב המעט אשר ישאר אחרי השותים ומה שאינם ממלאים המדה שעולה לסך מסוים במשך שתי שנים וגם שהמדה חצי שטאף שמכר עלי' היא חסירה ועלה ג"כ לסך רב וראובן השיב שעל הטפות הנ"ל אין מקפידים כלל ונגד זה נצרך פעם להשלים מה שנחסר מהחביתין כשעומדים ומה שנשפך לפעמים. ועוד כי גם עם הנאמן הראשון לא נחשב זה מאומה וע"ד כן השכיר א"ע פעם ראשונ' ושני' ושמעון לא דבר עמו בהיפוך ואדרב' בכל החשבונות אשר עשו שתק ג"כ וכן נחשב אתו אחרי הג"ח שהי' נאמן בראשונ' ובל"ס כי אם הי' מדבר עמי לא הייתי מתרצ' להיות עוסק עם אשתי יום ולילה בעד שכירות מצער כזה ושמעון השיב שעם הנאמן הראשון לא נחשב כזאת יען שנעש' אתו שלא כמשפט לדחותו באמצע הזמן ובעת עשיית החשבונות גילה להדיין דשם שיתבע ממנו בעת גמר השותפות כי א"י להתקוטט עמו עכת"ד וטענותיהם וכאשר נשאל לבקיאים עלה ביד כ"ת אחרי חליפות דברים שונים כי הטפות הללו היינו הנשאר בהכלי ומה שנחסר למילוי המדה עולה חמשה פריצענט ואך כאשר יחשב כזאת עם הנאמן משכורתו לא פחות משלש' רו"כ לשבוע עכ"ת השאל' בקיצור וכ"ת בקש מאתי להגיד לו דבר המשפט הזה. וזה החלי בעזר צור גואלי. ותחל' נבוא לדון האם נאמר דאף שהשכיר עצמו ביו"ד זהובים מ"מ הרי קיי"ל דשכירות יש להם אונא' ואף לאחר זמן מרובה. דלא קצבו זמן דכפי שיראה לתגר וכו' רק במכר אבל לא בשכירות ועיין בהה"מ פי"ג מה' מכירה ובסמ"ע בחו"מ סי' רכ"ז ע"ש וכיון ששמו בקיאים דאם לא ינתן לנאמן כזה שום הטבה אחרת שוה השכירות עכ"פ כפלים ג' רו"כ לשבוע א"כ צריך להחזיר לו האונאה עכ"פ ואף דאנן קיי"ל דבשוכר חברו לזמן אין לו אונאה דהוי כקונה אותו לזמן ועבדים אין להם אונאה מ"מ הרי גם בעבדים דעת