ברכת רצ"ה רנה

דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו מ"מ שניהם יחד יכולים להקדיש. מדבריהם ז"ל למדנו דענין רשות הוא יד וזכות ולא רק מניעה להנגזל דאל"כ לא הי' מועיל מה שגם הגזלן הסכים לההקדש אחרי שאין לו שום יד בהדבר. ומעתה י"ל דרש"י ז"ל דעתו כדעת המפורשים ז"ל דבאית לי' שותפות דנאסר אין הטעם משום דחלק חברו מעורב בשלו ורק דכיון דיש לו יד בהיין יכול לאסור הכל ולפיכך גם בהגבהה יכול לאסור דעי"ז חשיב יש לו יד וזכות זכות הרשות וכנ"ל וכל זה א"כ לפי המסקנא דבאית לי' שותפות יכול לאסור אבל לפי הס"ד דלא נחית לזה שפיר פריך מהמנסך והבן זה. ולפ"ז שפיר שייך גם הכא כדי שיודיע והיינו שיודיע שאחר ניסכו בהגבהה דיכול לאסור מה"ת כיון שיש לו יד וזכות בהיין ולא תלינן א"כ בלצעורי וכנ"ל ודו"ק. ועדיין יש לעורר דמ"מ לא נוכל לאוקמי אליבא דחזקי' הך דהמנסך באית לי' שותפות דכיון דשותפין שומרי' זה לזה ל"ש כדי שיודיע דשומר אינו נאמן לומר שלא עשה המוטל עליו לשמור שלא יתנסך. אולם אפשר לומר דמ"ש רש"י ז"ל דה"מ לאוקמי באית לי' שותפות היינו דכיון דבשותפות שיכול לאסור מה"ת לא אמרינן לצעורי גם בהגבהה ל"ש לצעורי ולא מיירי כלל בשותפי' ושפיר שייך לומר דפטור בשוגג כדי שיודיע וכנ"ל ודו"ק כן עלה לכאור' על לבי. אולם באמת ז"א דעדיין יקשה לדידן דקיי"ל כר"י דהיזק שא"נ ל"ש היזק וס"ל סברת לצעורי ואפ"ה פסקינן דהיכי דלא שייך לצעורי חייב לשלם משום שלא יהא כאו"א הולך כו' ואמאי הרי הוי מלתא דל"ש שינסך אדם מישראל לע"ז ומשום מלתא דל"ש לא גזרו ותקנו חז"ל וכנ"ל. אמנם אחר העיון כ"ז נכון דכיון דקנסא מקנסא ילפינן עמש"ל דלפי המסקנא י"ל דלכ"ע ילפינן קנסא מקנסא י"ל דבאמת תקנת חז"ל היתה תקנה כוללת דבכל היזק שא"נ יתחייב משום שלא יהא כאו"א הולך. ופרט הנך השנוים במשנה דלא נימא דזה או זה ל"ה בכלל התקנה וכהצריכתא האמור בש"ס וכיון שכן לא שייך לומר דהוי מלתא דלא שכיחא דלא תקנו רבנן דזה לא שייך רק לתקן על הפרט אבל בתקנה כוללת פשיטא דאין להוציא מהכלל היכי שיתרמי זה במלתא דלא שכיח וז"ב ודו"ק. ולפ"ז אמינא להוכיח דאף גורם להיזק שאינו ניכר חייב לשלם אף דדינא דגרמי ל"ה רק מדרבנן ל"א דבהיזק שא"נ דמזיק להדי' ל"ה רק קנסא כל כה"ג פטור. דאל"כ יקשה לפ"ז לדעת רש"י ז"ל דהך דלצעורי ספיקא הוא ולכך באית לי' שותפות דיכול לאסור דשא"ש מה"ת נאסר דהוי ספק תורה דהרי המנסך סתמא תנן דחייב אף היכי דהמנסך טוען עתה שלא כוון רק לצעורי ואמאי יהי' חייב הרי הוא טוען שלא אסרו כלל ובשלמא למ"ד היזק שא"נ שמי' היזק ניחא דמ"מ מגיע לחברו היזק על ידו מ"ל אם הוא ודאי או ספק הרי אנן אסרינן עליו וכמ"ש הפוסקים ז"ל אולם פשיטא דז"א רק מתורת דינא דגרמי דלו יהא כדבריך שלא עשית לו היזק מ"מ גרמת לו היזק דנאסר עליו מספק. ובזה ניחא הא דפסקינן בטבח שאינו אומן שקלקל במיעוט בתרא דפטור דאמר לי' אייתי ראי' דזה אסור ולא אמרינן נ"ל דמ"מ הרי הבעלים נאסרו בו מספק. דהתם כיון דמיירי בשוגג פטור דלא חייבו חז"ל בד"ג רק במזיד וא"כ אי נימא דבהיזק שא"נ למ"ד ל"ש היזק גורם להיזק שא"נ פטור הדק"ל לדידן דקיי"ל כר"י דלא שמי' היזק דאמאי יתחייב בכה"ג במנסך א"ו כנ"ל דגם גורם להיזק שא"נ חייב דגם בכה"ג קנסוהו חז"ל וכנ"ל ודו"ק בזה

ג' דברי הר"ן ז"ל שפלפל בהם כ"ת בהשכל שכתב לאסור בשחט בהמת חברו באכילה משום סרך ע"ז ונהי דלא אסר לה אלא דלא שרי לה לדעתי כוונתו ז"ל דאיהו מפרש דר"נ ס"ל דאינו יכול לאסור כלל דשא"ש ואף אי הי' יכול לאסור אמרינן בישראל דלצעורי קמכוין וע"ז כתב דלענין לצעורי אסרינן מ"מ באכילה משום סרך ע"ז דיבאו להתיר גם במקום דל"ש לצעורי דלא יעלה. ע"ד שאנו מתירין בשביל לצעורי אחרי ששמעו שאמר בפירוש לע"ז. ולענין הטעם דא"י לאסור כלל דשא"ש כתב דמ"מ אסור באכילה משום דלא שרי לה ואף דאנן קיי"ל דיכול לאסור דשא"ש וכרבנן דריב"ב וכרב אשי בע"ז שם מ"מ נ"מ בהטעם דלא שרי לה גם לדידן דהא דאדם אוסר דשא"ש הוא רק מדרבנן וכנ"ל בשם התוס' והקדמונים ז"ל דבשחט בהמת חברו היכי דל"ש לצעורי אסור באכילה מה"ת דנהי דלא אסר לה לא שרי לה או משום דהשחיטה המתועבת אינה מועלת להתיר או כמ"ש מ"ז רשכ"י זצ"ל דאף דשחיטה לא בעי כוונה היכי שהוא מתכוין בהיפך לע"ז ל"ה שחיטה עיין בדבריו ה' ז"ל. וצריך לבאר אמנם לדעת הר"ן ז"ל דאף דאמרינן דלצעורי קמכוין מ"מ אסור משום סרך ע"ז בשתי' דמה פריך א"כ מהמנסך דחייב לשלם משום שאסרו עכ"פ בשתי'. אולם י"ל דקושית הש"ס הוא דלמה נקט מנסך דתיתי מאינך דאין לומר דהוי אמינא דמנסך קלבד"מ דכיון דאתה אומר דלצעורי כוון ליכא חיוב מיתה כלל וכמובן. ועדיין יש לעורר לפי זה לדעת רש"י ז"ל דהך דלצעורי ספיקא הוא ורק דכיון דהא דאוסר דשא"ש הוא רק מדרבנן ספיקא להקל דהדק"ל דמה פריך מהמנסך דמ"מ אסרו בשתי' משום סרך ע"ז ומ"מ הא דבמנסך פטור דקלבד"מ והיינו דהיכי שהוא עומד ואומר שכוון לע"ז אין בידינו לחייבו דכיון דהך דלצעורי ספיקא הוא וי"ל ג"כ שכוון לע"ז יוכל לומר ולטעון שלא כוון לצעורי וקלבד"מ. ולישב זה אמינא דדעת רש"י ז"ל דכיון דהא דאוסר דשא"ש הוא מדרבנן לא גזרו משום סרך ע"ז לאסרו בשתי' דגם אם יבאו להתיר גם היכי דל"ש לצעורי לא יעשו רק איסור דרבנן דמה"ת א"י לאסור כלל **(מלחמות אריה אז אמרינן דנתחייב משעה שהגביה לעשות הפעולה. אבל אם הגביהה ע"מ לעשות פעולה שאין בידו לעשות כלל. ועל הפעולה בעצמה לא הי' מחויב לשלם דלא מהני ולא מידי איך יתחייב על הגבהה יותר מעל הפעולה וכבר כתבתי סברא זו בהגהה מל"ח לעיל סי' הקודם וז"ב לדעתי וא"כ שפיר פריך הש"ס מההיא דמנסך. דאם בלא הגבהה אינו יכול לנסך גם הגבהה לא מהני. וארוחנא בזה לישב קושי' התוס' בהא דמשני דאית לי' שותפות בגווה דכיון דלא נאסר חלק חבירו אלא משום שמערב בשלו א"כ היינו מדמע. ולפי האמור שפיר ניחא דכיון דאפילו אי נימא דאינו יכול לאסור של חבירו משום עצם הניסוך נאסר עכ"פ מחמת תערובתו וא"כ נעשה גזלן בהגבהתו ומתחייב למפרע וכיון דנתחייב למפרע שוב יכול לאסור חלק של חבירו מתורת עצם הניסוך דדמי לשוחט בהמת חבירו לע"ז כיון דבין כך ובין כך חשיב גזלן. לכן לא קשה היינו מדמע דנ"מ רבה איכא דמדמע אינו נאסר רק משום תערובתו והכא נאסר מחמת עצם הניסוך. ולפ"ז ג"כ ניחא הא דאמרינן התם לקמן אפילו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ כותי אבל ישראל לצעורי' קא מכוין ופריך מהך דמנסך ומשני בישראל מומר והקשו בתוס' דאמאי לא משני באית לי' שותפת בגוה. ולפי הנ"ל שפיר ניחא דכיון דלצעורי' קא מכוין ולא נתכוין כלל לאסור היין א"כ לא נעשה גזלן בהגבהתו כיון שלא נתכוין לגזול או לאסור. אע"ג דנאסר מחמת תערובתו וחייב מדין מזיק מ"מ כיון דלא מיחשב גזלן למחייבו למפרע אינו נאסר חלק של חבירו מחמת עצמו רק מחמת התערובות. ושוב קשה היינו מדמע ודו"ק:)**