ברכת רצ"ה רנד

בשוגג דפטור משום כדי שיודיע לפמ"ש בתש' הרא"ש ז"ל החדשות דהא דאשה שזנתה הפסיד' כתובת' ולא תקנו לה שתטול כתובה כדי שתודיע דרק לפטור מהני אבל לא ליטול וכיון שכן בהך דשומר את הפרה ומי חטאת דמסתמא נוטל שכר עבור השמירה ל"ש לפטרו משום שיודיע דכיון דשכרו בודאי יפסיד דליטול ל"מ הך תקנתא. א"כ גם אם נפטור אותו מתשלומין עדיין לא יודיע שלא יפסיד שכרו ולא הועילו א"כ חכמים בתקנתם ואוקמי' א"כ אדינא וא"ש א"כ דברי הרמב"ם ז"ל דאיהו ז"ל מיירי במזיד ושפיר חייב בעשה מעשה בגופן גם לדידן דקיי"ל כר"י דהיזק שא"נ ל"ש היזק משום שלא יהא כאו"א הולך כו' וכנ"ל ודו"ק

ועדיין יש לעורר דהנה בש"ס דגיטין שם קאמר דרב דאמר מנסך מ"ט לא אמר מערב דמערב היינו מדמע ואידך קנסא מקנסא לא ילפינן וכיון דמדברי הרמב"ם בה' חובל נראה שהוא מפרש הך דמנסך כשמואל עכצ"ל דלא ילפינן קנסא מקנסא והיכי דאיתמר איתמר וא"כ בהך דעושה מלאכה בפרת ומי חטאת אין לחייבו לר"י גם במזיד משום שלא יהא כאו"א הולך כו' דקנסא מקנסא לא ילפינן. אולם גם זה יש לישב דהנה בש"ס דגיטין לקמן שם שקיל וטרי דאמאי לא קנסו שוגג אטו מזיד כמו במבשל בשבת ומשני דבדרבנן לא קנסו כו' ולפ"ז י"ל גם למ"ד דמנסך היינו מערב דילפינן קנסא מקנסא ומ"מ איצטריך למיתני מנסך דה"א דבמערב יי"נ ביין כשר קנסו גם בשוגג משום דמפסיד לה לגמרי שנאסר הכל בהנאה דביין ביין פסקינן דל"מ למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו והש"ס דקאמר לשמואל דס"ל דקנסא מקנסא לא ילפינן היינו דלפי הס"ד עדיין לא ידע דיש מקום לקנוס שוגג אטו מזיד או דהסוגיא אזלה למ"ד דגם ביין ביין מהני תקנתא דרשב"ג למכור חוץ מדמי איסור שבו ולא קמפסיד לי' א"כ לגמרי משא"כ לפי המסקנא דיש מקום לגזור שוגג אטו מזיד ולדידן דקיי"ל דביין ביין ל"מ תקנתא דרשב"ג שפיר י"ל גם אי מנסך היינו מערב דילפינן קנסא מקנסא ורק דאשמעינן דלא נימא דכיון דמפסיד לגמרי קנסו גם בשוגג וא"ש ודו"ק. ב' כתב כ"ת לבאר מחלוקת רש"י ותוס' באית לי' שותפות אי אמרינן ג"כ לצעורי קמכוין דהתוס' ז"ל ס"ל דלצעורי היינו שלא כיון כלל לנסך ורק שאמר כן להקניט את חברו וכיון שכן גם בשותף י"ל הכי דהוא לא יפסיד מאומה אחרי דידע בנפשי' דלא ניסך כלל אולם רש"י ז"ל ס"ל דבאמת ניסך היין ורק דכיון דתכלית כוונתו הי' להכעיס אינו נאסר ולכך ביש לי' שותפות ל"ש לצעורי והאריך בזה בראיות חזקים כראי מוצקים ולא ידעתי מה תועלת לנו בזה דכיון דגם אם ניסך להכעיס לא נאסר א"כ שפיר י"ל גם באית לי' שותפות לצעורי דחברי' קמכוין ואיהו דידע בנפשי' שלא ניסך רק להכעיס לא יפסיד ולא ביאר כ"ת את מטרת אופניו בחילוק זה. ואשר אחזה בכוונת רש"י ז"ל דדעתו ז"ל דהך דלצעורי קמכוין אינו ודאי ורק ספק. ורק דכיון דאף למ"ד אדם אוסר דשא"ש אינו רק מדרבנן וכמ"ש התוס' והקדמונים ז"ל בע"ז בהך דרב אשי דנכרי שניסך יינו של ישראל בכוונה לזבוני אסור ומותר ליקח דמים עבור ההיזק ומייתי ראי' מפלוגתתא דריב"ב ור"י בן בבא ורבנן עייש"ה תלינן לומר בישראל דלצעורי קמכוין דספיקא דרבנן לקולא ולכך ס"ל דבאית לי' שותפות דהוי יי"נ מה"ת לא אמרינן לצעורי דהוי לי' ספיקא דאורייתא ולחומרא והבן כי זה נכון

אולם הא קשיא לי דמה מועיל בהא דנימא דהך דהמטמא והמדמע מיירי באית לי' שותפות דלא אמרינן לצעורי דעדיין יקשה דאמאי יהי' חייב לשלם לפ"ז דתלינן דלצעורי קמכוין דעיקר הסברא דל"ח שישראל מנסך לע"ז א"כ נהי דבאית לי' שותפות נאסר היין מ"מ למה יהי' חייב לשלם דמדינא היזק שא"נ ל"ש היזק ופטור. ורק דחייבהו חז"ל שלא יהא כאו"א הולך וכו' ובמנסך ל"ש זה דאין לך לא שכיח יותר מזה שישראל ינסך ממש לע"ז דמה"ט אנו תולין להתיר משום זה לומר דלא נתכוין רק לצעורי ובמלתא דל"ש לא גזרו רבנן וזה דבר שראוי לעורר עליו. ועלה לכאור' על לבי לומר דרש"י ס"ל דהך סוגיא אזלה אליבא דחזקי' דהיזק שא"נ שמי' היזק דגם להך תירוצא דמיירי בישראל מומר קשה לומר דחייב משום כאו"א הולך כו' דזה הוי מלתא דל"ש ולדידי' שפיר הו"מ לאוקמי ג"כ בדאית לי' שותפות בגוי' וכנ"ל ור"י לטעמי' אזיל דס"ל בחולין שם דהשוחט בהמת חבירו לע"ז כיון שעשה בה מעשה אסרה ולא ס"ל א"כ סברת לצעורי ושפיר שייך לדידי' שלא יהא כאו"א הולך וכו' גם במנסך וכמובן ודו"ק. ועדיין יש לעורר דהנה כבר הבאתי למעלה דברי הראב"ד ז"ל שהקשה אהך דכדי שיודיע דהרי קיי"ל דאינו נאמן לאסור וכתב דרק שומר ופועל אינו נאמן שלא עשה המוטל עליו אבל איש אחר נאמן. ודבריו באמת צריכים ביאור דלא יתכן חילוק זה רק לענין שנאמין לו שנתנסך מאיש אחר אבל לענין נאמנותו שהוא נסכו אין נ"מ בין שומר לאחר דעל כל אדם מוטל שלא להזיק לחבירו וצ"ל דכוונתו הוא בהך דכדי שיודיע. שיודיע שאיש אחר נסכו ומ"מ שפיר תקנו חז"ל שיפטור מתשלומין דאם יהי' חייב גם בכה"ג יפחד להודיע שיחוש שאחרי החקירה והדרישה יתברר שהוא הי' המנסך וכדומה וא"כ בהך דלצעורי יקשה לחזקי' דכיון דא"י לאסור רק באית לי' שותפות א"כ אמאי בשוגג פטור דכדי שיודיע ל"ש בזה דאם יאמר שהוא ניסך לא יהי' נאמן וכנ"ל ועל אחר א"י לומר דבאיש אחר שאינו שותף לא נאסר כלל דאמרינן דלצעורי קמכוין. אמנם יש לישב זה לפמ"ש בחידושי לישב קושיות התוס' על פרש"י ז"ל שכ' בחולין שם אהא דקאמר עולא שם היתה בהמת חברו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה דל"מ עומדת דכשהגביהה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית כשלו כו' ותמהו עליו דע"י הגבהה עדן לא נעשית שלו דקיי"ל גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו כו' ועוד דא"כ מה פריך מהמנסך והרי התם מיירי בהגבהה דבלא"ה קלבד"מ. **(מלחמות אריה הנה גם אנכי בעת לימודי סוגיא דרבוצה תרצתי בעזהש"י דברי רש"י ז"ל בטוב טעם. ואדרבה לשיטת רש"י ז"ל נתישב עוד קושי' התוס' בסוגיא הנ"ל שם להלן. ואמרתי דכונת רש"י דאם הגביה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו. היינו דכיון דע"י ההגבהה נתחייב באחריות דנעשה גזלן וא"כ אח"כ כששחטה נתחייב למפרע כמו דאמרינן בכתובות ל"ד ע"ב אמר ר"פ היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת ע"ש ומבואר בהדי' דגזלן נתחייב משעת גזילה למפרע כל שאין בידו להחזיר הגזילה ועיין בש"מ שם. ולהכי שפיר ס"ל לרש"י ז"ל דכיון דעם השחיט' נעשה שלו למפרע אפילו א"נ דאינו נאסר כלל ואפילו אלו לא הי' שוחט כלל לע"ז ממילא אמרינן דנאסר ג"כ דע"י השחיט' גופא הא נתברר דהוא שלו למפרע. אבל זה לא שייך לומר רק בשוחט בהמת חבירו לע"ז משא"כ בהך דמנסך דהוא לא הגביה ע"מ לגזול רק ע"מ לנסך. ואם נימא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הא לא נעשה גזלן כלל בזה דהא היין הוא מותר א"כ אין ההגבהה עדיף מהניסוך עצמו דעיקר מה שנתחייב על ההגבהה הוא רק אם גם בלא ההגבהה הי' נתחייב על הפעולה)** ואמרתי דהנה נודע מ"ש הפוסקים דאף