ברכת רצ"ה רנא

שיהנה דוקא ובזה גם התוס' ז"ל יודו. וזה שדקדק רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בהך דנטל פרוטה של הקדש ע"ד שהיא שלו מה שלא כתב כן בכל דיני מעילה דדוקא בכה"ג שנטלה ע"ד שהיא שלו לא מעל עד שיוציא בחפציו דכיון שנטלה ע"ד שהיא שלו אינו מועיל בהוצאה לבד בלי הנאה וכנ"ל עייש"ה ונכונים א"כ בזה גם דברי הכ"מ ז"ל בהך דנטל אבן כו' שהבאתי ושפיר הקשה דלמה הוצרך בש"ס לאוקמי בנתנה לגזבר נימא דמיירי בשוגג והיינו בנטל ע"ד שהיא שלו ולכך שפיר לא מעל ברישא דבכה"ג אין לחייבו על הוצאה לבד ולא מעל רק היכי שנהנה או שנתנה לחבירו דג"כ חשיב כנהנה דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוי יהיב ליה וכאשר בררתי דוק בזה והשב כל דבר על מכונו

ומדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל מבואר ומוכח לפ"ז דהא דמעל בנתכוין להוציא מהרשות שהי' בו עד עתה בהוצאה לבד בלי הנאה זה דוקא בשוגג אבל לא במזיד דבמזיד בעינן שיהנה דוקא דהרי הוא מוקי לה להך דנטל אבן כו' במזיד ובמזיד בודאי מתכוין להוציא מרשות שהי' בו שהרי יודע הוא שהוא של הקדש ואפ"ה לא מעל עד שיהנה. ובזה אמרתי ליישב דברי רבינו ז"ל שם שפסק לחלק בקנה חפץ בין ישראל לעכו"ם דבישראל כיון דמחסרא משיכה לא מעל וכבר תמהו עליו מש"ס דב"מ דף מ"ח דמייתי סייעתא לר"ל דמשיכה מפורשת מה"ת מהא דתנן נתנה לבלן מעל ואמר רב דוקא בלן דלא מחסרא משיכה אבל ספר דמחסרת משיכה לא מעל עד דמשך. ומוכח דלר' יוחנן דד"ת מעות קונות מעל אף דמחסרא משיכה כיון דמה"ת קנה בכסף לחוד. וכיון דרבינו פסק כר"י דד"ת מעות קונות למה בישראל לא מעל ועיין ברמב"ם פ"ט מהלכות תרומות שכתב בישראל שקנה פרה מכהן ונתן מעות ולא משך אינה אוכלת בתרומה כיון דקנה מה"ת. הרי דלענין איסורא בתר דאורייתא אזלינן ועיין באחרונים ז"ל שהאריכו בזה. ולפי הנ"ל ניחא דבאמת כיון דהפקיעו חז"ל הקנין אינו נהנה ולכך לא מעל ובפרה בהוצאת מרשות הכהן תליא מלתא וכיון דמה"ת נפק מרשותו וברשות ישראל קיימא אינה אוכלת בתרומה. והש"ס דפריך מהך דבלן לר"י היינו משום דסבר בש"ס דמיירי בשוגג ולא בעינן הנאה ע"כ לר"י שפיר מעל וס"ל להש"ס הכי כי היכי דיהיה דומיא דרישא דנטל אבן כו' דקתני נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ופשיטא דלא מיירי בגזבר דהיינו שנתנה לגזבר וע"כ דבשוגג מיירי דבמזיד גם השני מעל. ולפי מה דמסיק במעילה שם דמיירי בגזבר אתי שפיר דמיירי במזיד וא"כ גם לר"י בלן דוקא ודו"ק [ולפי האמור נ"ל דבש"ס ב"מ שם ס"ד דמיירי בשוגג שנתכוין להוציא מרשות שהיה בו דאל"כ גם בשוגג בעינן שיהנה וכנ"ל ורק דהוי ס"ל דמיירי בשהראשון גזבר ולכך בנטל אבן כו' לא מעל דזה אינו דוחק כלל דכמה משניות הכי מפרשי ורק דס"ל לדוחק לאוקמי בנתנה לגזבר]

והנה רבותינו בעלי התוס' ז"ל בקידושין דף נ"ה בהך דאין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת בלבד הקשו מהא דתניא בתוספתא דמעילה קורדום של הקדש ביקע בו ובא חבירו וביקע בו כולם מעלו נתנה לחבירו כו' הוא מעל וחבירו מותר לבקוע בו לכתחלה. והשתא ה"ד אי האי קורדום כלי שרת כי נתנו לחברו אמאי לא מעל חבירו הרי בכ"ש יש מועל אחר מועל ואי לא הוי כלי שרת אמאי כלם מעלו. ותירצו דלעולם מיירי בקורדום שאינו כלי שרת והא דאין מועל אחר מועל היינו כשהוא סבור שהכלי של חברו ואז הוא מתכוין לגזלה כדין שליחות יד כו'. והך דתוספתא דבא חבירו וביקע כולם מעלו מיירי דכל חד וחד סבור שהוא שלו ואינו מתכוין להוציאו מרשות לרשות אלא להנות ולהניחו ולא מעל רק לפי טובת הנאה שיש לו מהמלאכה ולא יצא כולו לחולין ולכך כולם מעלו. אבל נתנה לחברו דניהו נמי שסובר שהוא שלו מ"מ נתכוין להוציאו מרשותו לרשות חברו לא מעל אלא הראשון כו' עייש"ה. ולפי הנ"ל קשה דהכא בסוגיין היכי מיירי אי בנטל ע"ד שהוא שלו א"כ לא ימעול רק לפי טובת הנאה ולא יצא כל השופר לחולין ואי בסבור שהוא של חבירו ונטלה ע"מ לגזול או אף להשתמש בו דהו"ל ג"כ כנטל ע"מ לגזול מדין שליחות יד וכנ"ל דבכה"ג יצא כל השופר לחולין א"כ גם אי מצות לאו להנות נתנו מעל משום ההוצאה דבכה"ג בהוצאה לחוד בלי הנאה מעל. ואם תאמר דבזה המעילה היא באה תיכף בשעת הלקיחה ויצא שפיר אח"כ בתקיעתו א"כ מה פריך רבא לר"י אימת מעל לכי תקע כו'. **(מלחמות אריה הנה גם אנכי במכתבי אל מו"ח ז"ל [עוד קודם חתונתי] הקשיתי קושיא זו וזה כביר ראיתי שגם הגאון בעל מנחת חינוך נתקשה בזה אבל אחרי התבוננות נראה לפע"ד בישוב הדבר דהא דכתבו התוס' והקדמונים ז"ל דהיכי שסבור שהוא של חבירו יש בו מעילה תיכף משעת הגבהה אפי' בגונא שהתכוין ליקח אך בתורת שאלה הוא רק היכי שאפי' בלא הגבהה הי' מועיל עכ"פ בשעת השימוש כגון נטל קרדום וביקע בו דבשעה שבקע בודאי הי' מועיל מחמת שנשתמש בי' לכן אמרינן דנתחייב למפרע על שעת הגבהתו. אבל בנטל שופר לתקוע לצאת ידי מצוה דרק ההנאה הוא שיצא ידי מצוה וכיון דרבא סבר שאינו יוצא בי' משום דכי תקע באיסורא קאתקע שוב ליכא הנאה כלל ואינו מתחלל וגם ליכא חיוב מעילה וכיון דעל עיקר תכלית הפעולה ליכא מעילה ל"ש לומר שיתחייב במעילה במה שהגביה לעשות הפעולה הלזו ולא יהא ההגבהה עדיף מהפעולה עצמה שאינו מועיל ואע"ג דאם נאמר דמועיל בהגבהתו וכבר יצא בההיא שעתא לחולין שוב יכול לצאת בו מ"מ כיון שזה בזה תליא דבלא הגבהה אינו יוצא בהתקיעה עצמה ואינו מועיל ע"כ הוי הגבהה בטעות ואינו מועיל ע"י הגבהה. ונראה לי להביא ראי' לזה מקדושין נ"ג ע"ב דאמרינן אמר ר"י שמעת מני' דר' יוחנן תרתי שגגת מעשר דר' יהודה ושגגת הקדש דר' מאיר חדא לפי שאין אשה רוצה וחדא לפי שאין שניהם רוצין ומסיק התם בגמרא דבהקדש הוי הטעם לפי שאין אשה רוצה שתתחלל הקדש על ידה כו' בעי מיני' רבא מר"ח אשה אין מתקדשת מעות מהו שיצא לחולין א"ל אשה אין מתקדשת מעות האיך יצאו לחולין וכתב רש"י ז"ל במה יצא מרשות הקדש אחרי שאין דבריהם קיימין חזינן דדעת רבא הי' דאפשר להיות דאע"ג דלא נתקיים הפעולה והתכלית מ"מ המעות יוצאים לחולין וע"ז השיב ר"ח דא"א לומר כן אלא דכל היכי שנתבטל המעש' שבעבורה הוציא המעות אינו מועל גם על ההוצאת המעות ואינו מתחלל ואין לדחות ולומר דשאני התם דאפי' אי הוי אמרינן דמעות יוצאים לחולין מחמת ההגבהה מ"מ אשה אינה מתקדשת מחמת שאינה רוצית שתתחלל הקדש על ידה דז"א דפשיטא דאי נימא דנתחלל הקדש מחמת ההגבהה קודם שהגיע לידה)** ורציתי לומר דהא דמעל בהוצאה לחוד בשוגג בלי הנאה היינו דוקא בנתכוין לגזול הכל ונתכוין אח"כ להוציאו מרשות שהי' בו אבל בנטל ע"מ להשתמש בו ולא מעל רק בהנאה כיון שלא נתכוין להוציא מרשות שהיה בו לגמרי וא"כ יש לומר דמיירי בנטלו ע"מ להשתמש בו וסבור שהוא של חבירו ויצא כל השופר לחולין ומ"מ בעינן שיהנה דוקא. אמנם מלבד שיש לגמגם בזה טובא דעיקר החילוק בין שוגג למזיד לענין שימעול בהוצאה