ברכת רצ"ה רנ

השומע דנפקא לה לחולין כיון דמעל השומע בשוגג ולפ"ז מיושב מה שהקשו על הכלבו שכ' דבלאו קיום המצוה יש מעילה דיש בני אדם שמתגאים בתקיעתם דא"כ מה פריך רבא אימת מעל לכי תקע כי קא תקע באיסורא תקע נימא דמיירי כשמשך בתקיע' ויצא בסוף התקיע' או שתקע יותר תקיעה אחת ונפק לחולין בתקיע' הראשונ' דאף דלא יצא מ"מ מעל מטעם שיתגא' בתקיעתו. ולפי הנ"ל מפאת התוקע אינו יוצא לחולין כיון שהוא מזיד וז"ב

אמנם לפי"ז יקשה לדעת הסמ"ג ז"ל דעיקר מצות שופר הוא התקיע' וכאשר ביארו דבריו הפוסקים ז"ל דאף דצריך לשמוע קול השופר ותוקע לתוך הבור ולא נשמע קול השופר גם הוא וגם השומעים לא יצאו יד"ח. היינו ע"ד שאמרו בק"ש דצריך שישמיע לאזניו אבל מ"מ עיקר המצוה היא התקיע' והשומעים יוצאים בשליחותו של התוקע עיין בדבריהם ז"ל [ואנכי אמרתי להביא קצת ראי' לדעתו ז"ל דא"נ כדעת הטור ודעימי' ז"ל דהשמיע' עיקר א"כ אף דצריך תרוע' לכל אחד ואחד דכתיב יום תרוע' יהי' לכם מ"מ מנ"ל שצריך לשמוע כאו"א גם התקיעות שלפניה ושלאחריה דאף דאין תרוע' שאין תקיעה לפניה ולאחריה מ"מ יש לומר דזה הוא רק להתוקע שלא יתקע התרוע' רק עם תקיעה לפניה ולאחריה אבל מ"מ מנ"ל שזה נאמר גם לענין השמיע'. אמנם אם העיקר היא התקיע' ומטעם שליחות קא אתינן עלה אתי שפיר דאין לחלק בין התוקע להשומעים וכמובן והרבה יש לי לדבר בזה. אולם יען לא הובאו עוד הדברים אצלי בכור הבחינ' קצרתי] דהכא היכי מיירי דאם לא עשאו זה שליח בפירוש שיתקע לו ורק שזה תקע והוא כוון לבו לצאת ומ"מ יצא מטעם זכייה והוא ג"ב ענין שליחות א"כ כיון שזה תקע לו בשופר של הקדש בודאי דלא ניחא ליה בהכי ולא יצא א"כ דנתבטל הזכייה דגם בשליחות גמור היכי דשינה מדעת המשלח נתבטל השליחות וכיון דלא יצא ממילא דלא מעל ג"כ כיון שלא נהנה ואם נאמר דמיירי שעשאו בשגגה שליח בפירוש לתקוע לו בשופר זה וכיון שזה עשה כאשר צוהו אף שידע שהוא הקדש מ"מ עשה שליחותו בלי שינוי ושפיר יצא וממילא דמעל יקשה דהרי בכה"ג זה בעצמו חשוב הנאה להמשלח שעשה זה שליחותו וכדאמרינן בהדיא בנדרים דף ל"ו לענין מודר הנאה מחבירו דא"נ דתורם משלו על של חברו צריך דעת בעלים אסור לתרום לו תרומתו דנהנה דעבד שליחותו עש"ה ובפוסקים ומה מועיל א"כ הא דמצות לאו להנות נתנו דהרי מ"מ נהנה בזה שעשה שליחותו. ומוכח ע"כ כדעת הטור ודעימי' ז"ל דעיקר היא השמיע' וא"צ א"כ כלל לזכייה ושליחות וכנ"ל. אולם גם א"נ כדעת ושיטת הטור ז"ל יקשה דכיון דע"כ מיירי שלא עשהו שליח א"כ למה נפיק כל השופר לחולין דזה שלקחו מזיד הי' וזה לא לקחו רק שנהנה בשגגה ומעל לפי ט"ה לבד. אמנם בל"ז אף אי נימא ונדחוק לומר דהכא מיירי שהוא הי' התוקע בעצמו ולא יתקע במזיד ואם תקע בשוגג יצא עדיין יקשה דהנה כבר נודע דעת התוס' במעיל' דף י"ט דאף בלא נהנה מעל בהוציא' מרשות הקדש כדנפקא לן מקרא דוימעלו בד' אלקי ישראל עייש"ה. אולם מדברי הרמב"ם ז"ל נרא' לכאור' להיפוך דבעינן נהנה דוקא שכ' בפ"ו מהלכות מעילה הנוטל פרוטה של הקדש ע"ד שהיא שלו לא מעל עד שיוציא בחפציו או שיתננו לאחר הרי מפורש יוצא דס"ל דבעינן דוקא שיהנה שיוציאו בחפציו או שיתננו לאחר דחשוב ג"כ נהנה דאי לאו דהוי ליה הנאה מיניה לא הוי יהיב ליה וכן מוכח לכאור' מדברי הכ"מ ז"ל שסובר כן. בדעת רבינו ז"ל שהקשה שם על דברי הרמב"ם ז"ל שמפרש הא דנטל אבן כו' לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל דפריך בש"ס דמעיל' דף כ' מ"ש הוא ומ"ש חבירו ומשני בגזבר דהיינו שמיירי במזיד וקושיית הש"ס היא דלמה לא ימעלו שניהם ומשני שהשני גזבר ולא כפירש"י ותוס' שם דהקושיא היא דאמאי בנטל אבן לא מעל וע"ז משני בגזבר שהראשון גזבר עיין בדבריהם דמה דוחקא לאוקמי בגזבר נימא דמיירי בשוגג וא"ש מתניתין כפשטא וא"נ דבשוגג מעל על הוצאה לחוד איך נוכל לאוקמי בשוגג דתקשה רישא דאמאי בנטל אבן לא מעל. אמנם אחר העיון וההתבוננות ראיתי דא"א לומר כן בדעת רבינו ז"ל וכאשר אבאר: א' איתא במעילה דף כ"א שלח ביד פקח ונזכר קודם שבא ליד החנוני החנוני מעל ומסיק בש"ס שם דמיירי שנזכרו שניהם המשלח וגם השליח דאם השליח לא נזכר הוא מעל ובש"ס דחגיגה דף י"א רצה לומר דהיינו הך דבהררים התלויים בשערה דהאי שליח עניא מה עביד ודחה לה מידי דהוי אכל מוצא מרשות הקדש דמעל והרי זה השליח בודאי לא נהנה דלא קנה החפץ בשבילו. דזה ודאי אין לומר דכיון שנזכר הבעה"ב ואין רצונו לקנות עוד יקנה החפץ להשליח כיון שלא כיון לזכות ולקנות לעצמו ואי נימא דבכ"מ בעינן נהנה דוקא א"כ שאני ושאני דהשליח מעל הכא בלי שום הנאה כלל: ב' יש להביא ראיה לזה מש"ס דב"מ דף צ"ו בעי רמב"ח בעל בנכסי אשתו מי מעל לימעול בעל בהיתירא ניחא לי' דלקני באיסורא לא ניחא ליה דלקני ימעלו ב"ד כי תקנו בהיתירא באיסורא לא תקנו הרי דהי' רוצה בש"ס לומר דימעלו ב"ד והתם מה הנאה מגיע בזה לב"ד דאין לומר דימעלו מתורת שליחות דא"כ לא הי' להם למעול עד שיוציא הבעל ולהרמב"ם ז"ל אף לאחר שהוציא הבעל אין לחייב לב"ד מטעם שליחות כיון שלא עשהו שליח בפירוש וכאשר יבואר בדברינו להלן ועיין פירש"י ז"ל שם ימעלו ב"ד כו' שתקנו לו קנין זה ונמצא הם המקנים למעות הקדש והוציאם לחולין. הרי מבואר דיש מעילה בהוצאה לחוד: ג' ובש"ס ב"מ דף נ"ז רבית דהקדש ה"ד אי נימא דאוזפיה מאה במאה ועשרים והלא מעל הגזבר כו' וברש"י שם והלא מעל כו' שהוציא מעות הקדש לחולין ושוגג הוא דסבר דמותר משום שכר הקדש והכא מאי הנאה איכא לגזבר דאי"ל אי לאו דהו"ל הנאה מיני' ל"ה מוזיף לי' כיון דברבית אוזפי' א"ו דמעל בהוצאה לבד: ד' אמינא להביא ראיה מדברי הכ"מ ז"ל פ"ז הל' י' מהלכות אלו על מה שכ' הרמב"ם ז"ל המפקיד מעות אצל שולחני ולא היו צרורים שניהם לא מעלו השולחני אינו מועל כיון דאינם צרורים וכאילו אמר לו שישתמש בהם והמפקיד לא מעל כיון שלא צוהו בשום דבר. והביא דברי הרי"ק שביאר הדבר דכיון דקיי"ל כר"נ אין אנו מחייבין אותו עד שיוציא והוציא דוקא לר"נ דהלכתא כוותיה דאינו חייב באונסין וא"כ אין לחייבו רק מטעם שליחות וכיון שחידוש היא אין לחייבו רק היכי שעשאו שליח בפירוש עייש"ה ומבואר דהא דלא מעל בשביל שהוציא זה הוא רק משום דקיי"ל כר"נ דל"ה רק ש"ש ול"ח א"כ המפקיד מוציא מרשות הקדש ואין לחייבו א"כ רק מטעם שליחות וכיון דשליחות חידוש היא אין לחייבו בכה"ג שלא צוהו בשום דבר ולא עשאו שליח בפירוש אבל לר"ה דחייב באונסין שפיר מעל המפקיד דבשעה שנתנה לו הו"ל מוציא מרשות הקדש והתם בודאי לא נהנה דבזה ל"ש הך דאי לאו דהו"ל הנאה וכו' כיון דבתורת פקדון נתן לידו ומוכח א"כ דחייב על מה שהוציא אף שלא נהנה וכנ"ל

ואשר ע"כ אמינא דאין כאן מחלוקת. ורק דיש חילוק בין נטל ע"ד שהוא שלו דלא נתכוין להוציא מהרשות שהי' בו עד עתה. ובין נתכוין לגזול דדוקא היכא שנתכוין להוציא מרשות שהי' בו עד כעת מעל אף היכי שאינו נהנה אבל היכי שנטלו ע"ד שהוא שלו ולא נתכוין להוציא מהרשות שהי' בו לא מעל עד