ברכת רצ"ה רמט

ומעתה בהך דגירושין בע"כ שפיר יכול לעשות שליח דזכות וכח הזה אין לו רק להבעל לבד ושפיר מימסר לשליח וכיון דשלוחו של אדם כמותו אין נ"מ בזה שחב לאחריני, וכנ"ל ודו"ק. ובלאו כל זאת יראה דל"ח בגירושין בע"כ חב לאחרים במה שתפסוד שכ"ו שלא נתחייב לה רק כל זמן שתהי' אשתו ובמה שמגרשה אינו רק מסלק שיעבודה מעליו ועיין ברשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין דף ע"ה שהקשה למ"ד נתינה בע"כ לא הויא נתינה דהרי בגט אשה כתיב ונתן בידה וקיי"ל דמתגרשת בע"כ ותירץ וז"ל ומסתברא דלא אמרו נתינה בע"כ לא הויא נתינה אלא בנתינה שמפסיד בכך המקבל מה שהוא שלו כי הא דאמר לאשה הרי זה גיטך ע"מ שתתן לי מאתים זוז דאשה זו קנויה היא אצל הבעל וקנינו קריי' רחמנא כו' והלכך כשאתה בא לסלקו משלו בע"כ אל תסלקנו כו'. אבל גבי גט אשה שאין הבעל קנוי לה כו' אלא שיש לאשה שיעבוד על בעלה בעודה תחתיו כשהוא בא לסלק שיעבודו מעליה אם אתה בא לומר שא"י לסלקו אלא מדעת האשה נמצא שאתה מחייב את שלו בע"כ ואל תחייבהו עכ"ל והרי זה כעין סברא זו שכתבתי לענין שלפנינו ודו"ק בזה. המורם מכל דברינו אלה לנדון שאלתינו הנה אחרי שאינה רוצית לקבל. גט דהיא בכלל מורדת בעינא לי' וכו' וכמבואר צריך התראה והכרזה ואח"כ התראה והמלכה כדת ואח"כ כשיעברו יב"ח והיא עדיין עומדת במרדה אבדה כתובתה ומתירין לו לגרשה בע"כ ואף לזרוק לה גט ואף ע"י שליח והיינו דוקא ברשות שלשה קהלות וכנ"ל או מתירין לו לישא אחרת עליה ע"י היתר מאה רבנים משלשה מלכיות דוקא וע"י השלשת גט משום חשש עיגון דידה שלא תצא לתרבות רעה אבל א"צ להשלשת כתובה שכבר אבדה כתובתה וכאמור. אולם תוך יב"ח אם רצונו שנתיר לו הדין כך דאם הי' חופה אף שהי' חופת נדה כל שהודיעהו לו שהיא נדה צריך בנתינת גט בפ"כ ליתן לה כל כתובתה עיקר וגם תוספת [ובהתרת לישא אשה אחרת להשליש לה] ואף תוספת שהוסיף לה מעצמו וחפצו. אולם אם לא הודיעהו והיינו כשיתברר בעדים דהוא אינו נאמן לטעון נגד המנהג אם כתב לה תוספת מקודם סתם ולא על אחר נשואין דוקא תליא בפלוגתתם של הרמב"ם והרא"ש ז"ל וכנ"ל ואם לא כתב סתם אין לה תוספת. אמנם ז"א רק תוספת שהוסיף לה מדעתו אבל לא תוספת שליש הנהוגה דזה אינו בכלל תוספת הנזכר. אולם אם לא הי' שום ענין חופה המועיל לגבה שהיתה אלמנה דהוית א"כ ארוסה אם כתב לה כתובה ותוספת סתם אין לה רק עיקר כתובה ותוספת שליש אבל לא תוספת שהוסיף מדעתו ואם לא כתב לה מקודם [לפי מנהגינו פה עיקר כתובה ודאי נכתבה מקודם אף אם היא נדה] אין לה כתובה כלל דאנן נקטינן דאין כתובה לארוסה. אולם צריך לזה בירור גמור אבל פשיטא דלא מפיו אנו חיין להתיר לו בלא נתינת או השלשת כתובה ואף שגליתי דעתי דבספק כיון שא"י להוציא ממנו מתירין לו ג"כ עמש"ל מ"מ ז"א רק בספק הגלוי משא"כ הכא אף א"נ שאם הי' טוען שלא הי' חופה א"י להוציא ממנו מ"מ הרי לא באתה לדון עמו ואיך נתיר בלי כתובה דמי יודע מה עמדה וז"פ וביחוד דיראה דגם בזה חשוב טוען תמורת המנהג זו"ז אם אמנם העליתי דהיתר חרם גט בע"כ והחרם דב' נשים שקולים המה לדינא כל חד כדאיתא. דעתי נוטה יותר להתיר לישא אשה אחרת דבנתינה שלא בב"ד יש חששות רבות והנראה לפענ"ד כתבתי ומובן כי כ"ז אינו רק מהנוגע לדתה"ק אולם חלילה לעשות שום דבר נגד חוקי המלך: סימן צ ב"ה יום א' ער"ח מרחשון תרכ"ז פה בריסק. אשיב ואומר שלום לכבוד המל"ח ידיד לבי ורצוי נפשי הרב החריף ובקי המפורסם זך הרעיון ובר המזימה חותם תכנית וכלי החפץ כ"ש מו"ה ארי' ליב ברודא נ"י:

אחרי דרך מבוא השלום כמשפט וחוק הידידות להמשך מכתבי האחרון מחמת כי לבי בל עמי הי' יען בעו"ה גם בעירי נגעה יד ד' לא יכולתי לקיים הבטחתי להשיב לכ"ת עלי ח"ת היקרים עד כה. עתה הנני להעתיק בזה לכ"ת ח"ת בסוגיא זו ומתוכם יראה חוות דעתי בענינים אלו וזה החלי בעזר הצור. תמן תנינן בש"ס דר"ה דף כ"ח אמר ר' יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עולה כיון דבת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לה לחולין שלמים כו' מתקיף לה רבא אימתי מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא תקע אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר אחד זה ואחד זה יצא מצות לאו להנות נתנו. והנה לשון לא יתקע היינו ע"כ במזיד שיודע שהוא של הקדש ואם תקע דיצא בשל עולה ע"כ בשוגג דבמזיד אין ההקדש מתחלל ולא נפק לחולין. ואין זה לשון מתוקן והו"ל לומר במזיד לא יצא בשוגג יצא דבמזיד דמיירי ברישא באמת גם בדיעבד לא יצא דלא נפקא לחולין וכבר הרגישו בזה רבותינו בעלי התוס'. ולכאור' אמרתי דהך דר"י מיירי שאחר תקע לו והתוקע באמת ידע שהוא הקדש ורק שהשומע הוא שוגג וזה לא יתקע התוקע ואם תקע יצא **(מלחמות אריה במקום שחב לאחרים וכנראה מפשטת דברי רש"י ז"ל. נתישב לי מה שעמדתי בעת למודי במה שמביא התוס' בב"מ שם הא דאמרינן בביצה ל"ט גבי מילא מים ונתן לחבירו וקאמר דפליגי במגביה מציאה לחבירו וגירסת רש"י ז"ל מר סבר קנה ומר סבר לא קנה פי' דחבירו ודאי לא קנה דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו רק פליגי אי המגביה קנה דרב ששת סבר דמגביה קנה לעצמו ורב נחמן סבר דמגביה נמי לא קנה ע"ש וע"ז הערותי בעת למודי דצריך להבין סברת ר"ש דכיון דסבר דמגביה קנה א"כ שוב קשה דאמאי לא קנה חבירו דמאי אכפת לאחרים אי יקנה חבירו כיון דבין כך ובין כך לא יהי' עוד הפקר ותיכף עם הגבהתו אין נ"מ עוד לאחרים אי זה יזכה או זה ומעתה הדעת והסברא נותן שיזכה זה שהגבי' בשבילו אבל לפי הסברא שכתב מו"ח ז"ל שפיר ניחא דכיון דיש לאחרים זכות אין בכח המשלח למסור הדבר לשליח וכל שאין בכח עצמו למסור לשליח ליכא תורת שליח ע"ז ולכן לא מהני מה שנתבטל ענין החוב מחמת המגביה שהוא השליח דאנן בעינן שיהי' הכח מצד המשלח למסור הדבר לשליח ובלא"ה לא מהני ולדעתי יש להוסיף ולומר דבזו הסברא תליא נמי הפלוגתא אי אמרינן מיגו דזכה לנפשי' דא"נ דהחסרון הוא מצד המשלח לא מהני מה שהשליח או הזוכה יכול לזכות לנפשי' וכנ"ל אבל מאן דסבר דאמרינן מיגו דזכה לנפשי' כו' סבר דהחסרון הוא מצד השליח ולדידי' שפיר אמרינן מיגו דזכה לנפשי' כו' דבכה"ג אין נ"מ תו לאחרים דאי לא יזכה זה יזכה השליח ומשו"ה ממילא זוכה המשלח דל"ח חב לאחרים כלל ואפי' לדעת הש"ך שהבאתי למעלה דיכול לזכות אפי' יותר ממה שבידו לזכות בעצמו י"ל דאלים כח של השליח והבן:)**