ברכת רצ"ה רמז

והנה היכי שיש לפנינו שני הדרכים או להתיר הגירושין בע"כ או החרם דב' נשים איזה עדיף יותר האריכו האחרוני' ז"ל הרבה בתשובותיהם ורובם החליטו דיותר ניקל להתיר החרם דב' נשים מגט בע"כ ושני טעמים נאמרו בדבריהם הטעם הא' דהחרם דגט בע"כ חמור יותר שלא קבע לו רגמ"ה ז"ל זמן משא"כ החרם דב' נשים שלא גזר רק עד סוף אלף החמישי ומאז והלאה היא רק מנהג הקהילות והטעם הב' דבחרם דב' נשים התנה שיוכלו להתיר כשיראו טעם מבורר משא"כ החרם דגט בע"כ והגאון בעל נוב"י במ"ת בתשובתו לענין נכפית הוסיף עוד יותר ודעתו באמת דאין בידינו להתיר זריקת גט בע"כ בשום פנים היות דרגמ"ה ז"ל השוה מדותיו ורק שלא העדיף כח האשה יותר מכח הבעל ובמקום שכופין אותו להוציא להיפוך כופין אותה והיינו שכופין אותה עד שתאמר רוצה אני דזה חשוב רצון דאמרינן דניחא לה לשמוע דברי חכמים וכדאמרינן הכי גבי בעל אבל לזרוק גט אין בידינו להתיר עיין בדבריו ז"ל שהאריך לבאר עפ"ז דברי הרא"ש ז"ל בתשובותיו עש"ה בסי' ק"ד. אולם אנכי בתשובה אחרת כתבתי דכ"ז ליתא וגרם להם כ"ז שלא ראו גוף התקנות המועתקים בלשונם בתשובות מהר"מ ב"ב ז"ל בסופו והמעיין שם יראה א' דמה שכתבו שהחרם דב' נשים הוא עתה רק מנהג הקהלות ליתא באמת דנתחדש אח"כ מאגודת חכמי צרפת ר"ת ז"ל וחכמי דורו ומה לי חדרגמ"ה או חרם של גדולי חכמי צרפת. ב' במה שכתבו שבחרם דגט בע"כ לא נמצא שום תנאי והיתר מעיקרו כמו בחרם דב' נשים לא ראו התקנ' משנת תתק"ף המובא במהר"מ שם חתום מכל גדולי חכמי אשכנז והנודעי' לנו מהם ביותר רבינו אליעזר בן ר"י ורבינו ברוך בר' שמואל אבי העזרי שכ' בה בזה"ל ולא יהא אדם רשאי לזרוק גט לאשתו אם לא ברשות שלשה קהלות ואם יעשה יהא הבעל והסופר והעדים בנידוי. הנה מבואר דיש היתר לחדרגמ"ה הלזה ע"י שלשה קהלות וגם זריקת גט יש היתר ע"י ג' קהלות [וג' קהלות אחשוב דהיינו שלשה ב"ד בשלשה קהלות באסיפת ואגודת חכמי העיר] ואדרבא יש שם קולא קצת דלא בעינן מאה רבנים דוקא כמו בהיתר החרם דב' נשים. ועכ"פ שקולים המה היכי שיש צורך גדול להתיר לו וכנ"ד. ונוכל להתיר לו לישא אשה אחרת או גט בע"כ כל חד כדאיתא בהתקנות זה ע"י מאה רבנים מג' מלכיות וזה ע"י היתר ג' קהלות לבד ואף לזרוק לה גט וכנ"ל והארכתי בזה בתשובה הנ"ל ואכ"מ להאריך יותר

ועתה נבוא לבאר האם יוכל לגרש בע"כ ע"י שליח שדן בזה כ"ת והביא דברי הגאון בעל נוב"י ז"ל שיצא לידון בדבר החדש דאף לדינא דהש"ס דיכול לגרש בע"כ וזריק לה גיטא מ"מ אינו יכול לגרש בע"כ ע"י שליח דהו"ל חב לאחרים שחב להאשה שכ"ו. ואנן קיי"ל דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה חבירו. והנה מה שהקשה כ"ת דכיון דהסופר צריך להיות שליח של הבעל א"כ לדבריו גם ע"י עצמו היאך מצי לגרש בע"כ דלא מצי משוי שליח במקום שחב לאחרים. אינו קושיא כלל לדעתי דע"י כתיבת הגט עדן לא נעשו הגירושין ואין הסופר חב לאחרים בעשות שליחותו דשמא לא יגרשנה או יגרשנה מדעתה ואם אח"כ מגרשה בע"כ מה לו להסופר בזה ול"ש לומר הכי רק בשליח הנתינה וז"פ. אולם בגוף הדבר דחדית לן הגאון בעל נוב"י ז"ל לדעתי אין לחוש. ואפרש שיחתי. הנה בטעם הדבר דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה נתחבטו המפורשים ז"ל ולא העלו טעם נכון מתקבל על הלב. דגם מה שכתבו קצת דכיון דמטעם זכיה קאתינן עלה ל"ח זכיה רק היכי שאין בו חוב לשום אדם ולא שיהי' זכות לזה וחוב לאחרינא לא יתכן רק היכי שלא נעשה שליא בפירוש וכדעת רש"י ז"ל ודעימיה דמיירי דוקא בלא עשאו שליח אבל היכי דעשאו שליח בפירוש דלאו מטעם זכייה קאתינן עלה. עדיין יקשה דמה לנו בזה שחב לאחריני דכיון דשלוחו של אדם כמותו מה לי הוא בעצמו מה לי שלוחו. ואשר אחזה בזה דהנה כל ענין שליחות הוא שמוסר זכותו וכחו להשליח וא"כ יש לומר דלא רבתה תורה שליחות רק היכי שיש להמשלח זכות וכח גמור היינו שיש לו לבדו הזכות והכח ההוא לו ולא לאחר זולתו משא"כ בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים או במגביה מציאה לחבירו לא מהני שליחות דהזכות הזה שיש להמשלח אינו זכותו לבדו דבמציאה כל אדם יכול לזכות וגם זכות התפיסה בבע"ח אינו זכות מיוחד לזה המשלח דכ"כ שאר הבע"ח יש להם זכות זה כמותו. וכיון שכן אף דהוא בעצמו יוכל לזכות מ"מ לא ממסר לשליח כיון שאינו זכות גמור מיוחד ולא מצינו שרבתה תורה שליחות בכה"ג וזו סברא נכונה וברורה לדעתי

ועפי"ז אמינא ליישב מה שנתקשיתי בדברי המבי"ט ז"ל בתשובותיו סי' ר"י שפסק באחד שהי' חייב לאנשים ובע"ח הרבה וקדם אחד ותפס בשביל בע"ח אחד מטלטלין שהי' לוה ולוה ואח"כ קנה דמהני תפיסתו דכיון דמהני התפיסה לחלקו המגיע להבע"ח הלזה כפי הסידור לבע"ח מהני גם להמותר וכמ"ש המפורשים ז"ל דאם מגיע להתופס ג"כ דמהני כל תפיסתו מה שתפס בשביל עצמו וגם בשביל הבע"ח האחר כיון שתפס בבת אחת ומגו דזכה לנפשי' כו' עש"ה **(מלחמות אריה הנה דבר זה היכא שמגיע להתופס ג"כ אם יכול לתפוס אפי' יותר מכפי המגיע לו בעד חבירו תליא במחלוקת הסמ"ע והש"ך בחו"מ סי' ק"ה דדעת הסמ"ע דאינו יכול לתפוס רק כדי חובו דבזה כיון שיכול לתפוס לעצמו יכול לתפוס גם לחבירו מטעם מיגו דזכה לנפשי' זכה לחברי' אבל דעת הש"ך הוא דיכול לתפוס הרבה בב"א כיון דבאותו תפיסה הי' יכול לתפוס לעצמו איזה חלק מהני לכל מה שתפס ועי' בתומים שמחזיק דעת הסמ"ע והקצה"ח והנה"מ עוזרים להש"ך ע"ש ולפע"ד נראה דיש להביא ראי' לשיטת הש"ך דבריש קדושין ב' ע"ב אמרינן אי תני האיש קונה הוי אמינא אפי' בע"כ תני האשה נקנית דמדעתה אין בע"כ לא ע"ש. והנה לכאורה יש להקשות הא ממתניתין דריש פרק ב' דקתני האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה שמעינן דאשה אינה מתקדשת בע"כ דאי הי' מתקדשת בע"כ איך אפשר להיות שליח הא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים בשלמא א"ל דבעינן דעתה שפיר ניחא דכיון שתלוי בדעתה לא חשיב חב לאחרים דכיון דהיא רוצית להתקדש לזה ולא לאחרים לא מקרי חב לאחרים כמ"ש הנו"ב וכן הוא בחי' הרשב"א בקדושין פ"ה ע"ב בסוגיא דהמקדש בע"א ע"ש אבל לפי הס"ד דמקודשת בע"כ תו קשה כנ"ל דאיך מצי משווי שליח הא הוי חב לאחרים ועכצ"ל דהוי מטעם מיגו דזכה לנפשי' זכה נמי לחברי' אבל אכתי לא נח בזה דתינח באיש שנעשה שליח להולכה או לקבלה שייך לומר שפיר הך מיגו דזכה לנפשי' אבל האיך אשה נעשית שליח ובשלמא בפנוי' אפשר לידחוק ולומר מיגו דיכולה לחוב לאחרים בגופה ולקדש הקדושין לעצמה אבל כשהיא א"א ל"ש זה וצריך לומר דלהס"ד דהוי אמינא דמתקדשת בע"כ הוי אמרינן נמי דאין אשה נעשית שליח לחברתה לקבל הקדושי' וכ"ש כשהיא א"א ומתניתין דריש פרק האיש מקדש מיירי כשהשליח הוא איש ולא אשה. אך לפ"ז יקשה הא דקתני במתניתין בקדושין נ' ע"ב מעשה בחמש נשים ובהם שתי אחיות כו' וקבלה)** [וצ"ל דדעתו כדעת הסוברים