ברכת רצ"ה רמו

ארוסתו רק לפטור אין כופין אותו לכנוס ורק שכופין אותו לכנוס או לפטור אם אינו רוצה לגרש. אבל מ"מ גם בארוסה אסור לישא אחרת עליה וכתב דממשמעות דברי הגה"ה נראה דרשאי לישא אחרת. ואין לזה במהרי"ק שום משמעות ע"ז. והבה"י ז"ל האריך בזה ורצה לפרש דהך דוכן בארוסה אחדרגמ"ה דגירושין בע"כ קאי דבארוסה אם אין רצונו לכנוס רק לפטור יכול לגרשה בע"כ. אבל איסור דשתי נשים יש גם בארוסה. ונראה דיצא להם זאת ממ"ש המהרי"ק ז"ל דאין כופין אותו לכנוס אם רוצה לפטור אף דבנשואה אסור מחדרגמ"ה למנוע שכ"ו שזה בכלל כפי' לגרש. וע"כ דבארוסה לא תיקן וגזר רגמ"ה ח' דגט בע"כ ועיין בבה"י שם בסוף דבריו שהעלה דכיון דיכול לגרשה בע"כ אם אינה רוצית לקבל גט וא"י לגרשה מותר לישא אחרת. וי"ל א"כ דהך וכן בארוסה לענין שישא אשה אחרת עליה קאי והיינו בכה"ג עיין בדבריו ז"ל. אמנם הח"ץ ז"ל בתשובה קכ"ד כתב לפרש הך דוכן בארוסה כפשטא דאין תקנת וחדרגמ"ה ז"ל לישא אשה על אשתו רק על אשתו הנשואה אבל לא בארוסה. ומ"ש הרמ"א ז"ל אם אינו רוצה לכנוס כו' היינו דלא נימא דמותר לכנוס ארוסתו אחר שכבר נשא אחרת משום דכבר נתקדשה לו בהיתר קמ"ל דאסור עייש"ה. ולפענ"ד יראה דהעיקר כהב"ש ז"ל דדברי הבה"י והח"ץ שניהם נסתרים מדברי המהרי"ק ז"ל שורש ס"ג שכתב בהך דארוסה שעוותו עליו שיעמידם לפני טובי העיר והבד"צ ואם יסכימו שהם מעוותים אותו יוכלו להתיר גט בע"כ או לישא אחרת הרי דאי לאו שהעיוות מצדה אין להתיר לא גירושין בע"כ ולא לישא אחרת ודלא כדעת הח"צ וגם לא כדעת הבה"י ז"ל והיינו לדעתי משום דאין להביא ראי' כנ"ל מהא דאין יכולין לכופו לכנוס דקיל ארוס' מנשואה לענין חרם דגט בע"כ דבנשואה מניעת שכ"ו בכלל כפי' על הגט יחשב וכנ"ל לדעת הבה"י ז"ל דיש לחלק בל"ז דבנשואה כשמונע מאתה שכ"ו מעכב המגיע לה שכבר נתחייב משא"כ בארוס' שעדן לא נתחייב לה וכמ"ש המהרי"ק ז"ל בשורש ק"א וז"ל מי יכריחנו לכתוב לה כתוב' בע"כ ולהתחייב לה בשכ"ו אם לא תמצא חן בעיניו עכ"ל וזה חילוק יפה וברור לדעתי [ובזה יש לפרש ג"כ מ"ש הרמ"א ז"ל אם אינו רוצה לכנוס כיון דרק בזה חלוק מנשוא' וכנ"ל והבן זה] ויש לי כמה הרהורי דברי עוד אולם יען כי בל"ז הח"ץ ז"ל בעצמו אם שפירש דברי הרמ"א ז"ל דבארוס' לא תיקן רגמ"ה ז"ל מ"מ לדינא העלה והביא להקת הפוסקים דאין לחלק לענין תקנת וחדרגמ"ה בין ארוס' לנשואה אשים קנצי למילין בזה

ואחרי הדברים האלה נפן לבאר כל החלוקים שיש במורדת לענין הכתוב' תוך יב"ח הנה כבר בררתי דבנשואה אין להתיר הגירושין בע"כ רק אם ירצה ליתן לה כתובת' והיינו כל כתובת' העיקר וגם התוספת דלא אבדה עדיין כלום תוך יב"ח וכשמתירין לישא אשה אחרת צריך להשליש גט וכתוב' ועמש"ל אולם בארוס' קי"ל דאף היכי שכ' לה כתוב' אינה גובית רק מנה ומאתים אבל לא התוס' שלא כתב לה רק ע"מ לכנסה. ובלא כתב לה נקטינן כדעת הסוברי' דאין כתוב' לארוסה והיכי שנכנסה לחופה ולא נבעלה כשהחופה חזיא לביאה בכל גווני גובית הכל דקיי"ל דחיבת חופה קונה אולם בחופת נדה וכנדון שלפנינו אינה גובית התוספת דחופה כזו הוי אבעיא דלא אפשטא בכתובות דף נ"ו ועיין בטוש"ע אהע"ז סי' ס"א. והנה עלה על לבי דכל זה אינו רק בלא כתב לה כתוב' היינו התוספת עתה בעודה ארוסה והיינו שכתב לה התוספת על אחר הנשואין דבלא כתב לה כלל לא שייך תוספת אבל כשכתב לה מקודם תוספת סתם גובית התוספות גם בכה"ג שהי' חופת נדה וטעמא דידי דכיון דהוי אבעיא דל"א והדבר א"כ בספק אצלינו א"כ בשלמא היכי שלא כתב לה מקודם סתם דהספק היא אם חל החיוב שפיר א"י להוציא ממנו דזה כלל גדול בדין דהמע"ה. אבל היכי שכתב לה מקודם דודאי התחייב עצמו אז ורק שאנו אומרים דלא כתב לה רק ע"מ לכנסה והספק הוא א"כ בהתנאי שפיר דמי להא דכתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו בראובן שמכר כרם לשמעון ובאו שנים ואמרו תנאי הי' בהמכר ושנים אומרים לא הי' תנאי דהכרם בחזקת הלוקח קאי כיון שהי' מכירה ודאי והתנאי ספק דגם הכא החיוב היא ודאי והספק היא רק בהתנאי כן עלה על לבי. אולם אחר העיון נראה דהדבר תלוי בפלוגתתן של הרמב"ם והרא"ש ז"ל דלדעת הרמב"ם ז"ל דהאבעיא היא לכל מילי והאבעיא היא א"כ אי בחופת נדה הו"ל כנוסה ול"ד א"כ להך דהרשב"א ז"ל בהך דכרם דהתם הספק הוא אם הי' תנאי דבזה שפיר כתב דכיון דהמכיר' ודאי והתנאי ספק בחזקת מכירה מוקמינן לי' משא"כ הכא אדרבה התנאי הוא ודאי ואנו מסופקים אם נתקיים דהתנאי הי' ע"מ שכונסה והספק היא אם היא כנוסה ונתקיים התנאי אם לא משא"כ לדעת ושיטת הרא"ש ז"ל דהבעיא היא רק לענין תוספת כתובה דבודאי הוי כנוסה ורק שהספק לענין תוספת דאולי הי' אומדנא ותנאי לענין התוספות גם ע"ז שתהי' חופה דחזיא לביאה ואין הספק א"כ בקיום התנאי כתנאי שהי' ע"מ לכנסה כבר נתקיים דהוית לכל מילי דכנוסה ורק שאנו מסופקים אם הי' תנאי נוסף לענין התוספת וכיון דהספק הזה הוא בגוף התנאי שפיר דמי להך דהרשב"א ז"ל דלפ"ז גם הכא החיוב ודאי והתנאי ספק והבן זה

ולפ"ז בהך דמורדת תוך יב"ח אם לא כתב לה ועדיין היא אסור' ליכא השלשת או נתינת כתוב' כלל בהתרת חרם דגירושין בע"כ או לישא אחרת ובנכנסה לחופה והיא חופת נדה רק העיקר כתוב' ולא תוספת והיינו שכתב לה התוספת על אחר הנשואין דבכתב לה מקודם סתם תלוי במחלוקתן של הרמב"ם והרא"ש ז"ל וכנ"ל ועדיין יש לעורר ולהסתפק דכיון דהא דאינה גובית בחופת נדה התוספות הוא רק מטעם דא"י להוציא ממנו מספק ואם תפסה לא מפקינן מינה וכ"כ א"נ דכ"כ בארוסה שלא כתב לה כתוב' מהני תפיסה לענין עיקר כתובה דמידי פלוגתא דרבוותא לא נפיק וכמבואר כ"ז בפוסקים ז"ל א"כ יש לומר דכיון דמתקנת רגמ"ה יש זכות להאשה שלא יוכל לגרשה בע"כ ולא לישא אחרת עלי' ורק דבמורדת אבדה זכותה גם תוך יב"ח כשנותן לה המגיע לה אין אנו יכולין להתיר ולהפקיע זכותה רק בדבר ברור שאינה מגיע לה יותר דלא גרע זה מתפיס' [ועיין בטור סי' ע"ו שהביא בשם העיטור דבכתב לה בארוסה וגרושה יש לה תוספת וי"ל א"כ דגם זה הוי ספק אולם לפמ"ש הדריש' דה"ט משום שמניעת הכניסה מצדו לא שייך זה במורדת] וכ"כ יש לומר להיפוך דזכותה היא רק שא"י לגרוע ממנה מה שהי' צריך ליתן לה כשהי' מגרשה מרצונה לא זולת והדבר צריך תלמיד אצלי והדעת נוטה כסברא האחרונ' ועיין במהרי"ק ז"ל שורש פ"א שהעלה דתוספת שליש הנהוגה בינינו אינו בכלל תוספת הנזכר בש"ס ופוסקים שהוא מוסיף משום חיבת נשואין דהתוספת הזה אינו רק מה שכל אחד מוסיף לפי דעתו ודבריו ז"ל נכונים וברורים ועיין בתשובות ח"צ ז"ל סי' קכ"ד שם שכתב להלכה דהעיקר כדעת הר"י ז"ל דהיכי שהודיעהו שהיא נדה הו"ל חופה גמורה ויש לה תוספת דכיון דידע סביר וקיבל ע"ש שהביא ראי' ברורה לזה מאלמנה לכה"ג וכו' עיין בדבריו הנחמדים ז"ל כי המה ברורים וקילורין לעינים וכן ראוי לפענ"ד להורות וע"ש שכתב דאין הבעל נאמן שלא הודיעהו כיון שטוען תמורת המנהג וז"פ וברור.