ברכת רצ"ה רמב

מהא דפריך הש"ס ונהימנה מדרה"מ והרי בלא זה לא ידעינן שמשקרת ואין מהצורך לחלק כנ"ל דבזה"ז לפ"מ דקיי"ל כרה"מ לא הוי רק חששא בעלמא משא"כ אי נימא דלא כרה"מ דלפי הנ"ל בל"ז ניחא דהש"ס שם מיירי רק לענין העדות של האשה עצמה וכיון שיש עכ"פ ספק דשמא הי' כדברי הבעל ולא שייך דייקא עוד אין להאמינה שמת בעלה כיון שיש ספק אם דייקי משא"כ בש"ע שם דמיירי גם לענין עדות ע"א שפיר נקט דוקא שאתי העדים והכחישוה דאל"כ כיון שלא ידעינן שהגידה שקר שפיר ירא לשקר דדילמא תידוק והבן זה: ולפי הנ"ל עכצ"ל דגם בעד מפי עד חשוב מלתא דעבידי לגלויא ודלא כדעת הפוסקים ז"ל שהבאתי דאל"כ למה בעדות מיתה נאמן גם עמפ"ע כיון דהך דדייקא אינו טעם בפ"ע ורק דעי"ז חשיב עבידי לגלויא ביותר וכנ"ל. וטעם הדבר נ"ל דגם במעיד מפי עד ירא לשקר דאם יתגלה הדבר יתלו שהוא הי' המשקר ולא זה שהגיד לו שנאמר שהראשון שאמר שראה שמת בודאי לא הי' משקר במדעל"ג והוא סמיך שיתלה בהעד שאמר לו. ויש לי לפ"ז הרהורי דברים בעד מפי עד מפי עד שהוא עד שלישי ואכ"מ להאריך בשגם לא באו עוד הדברים אצלי בכור הבחינה]

ומעתה אין ראי' מפשיטותא דר"ש לדעת החולקים על מהר"י מינץ ז"ל דגם בזה"ז אין ע"א נאמן ביבמה. דהתם באמת העד העיד לענין יבום וא"נ דכיון דמיסנא סני' לי' לא דייקא. העד עכ"פ לא ירא לשקר כ"כ דלא הוי כ"כ מלתא דעבידי לגלויא וכנ"ל דזה לא אסיק אדעתי' שלא יאמינהו והיא תנשא שלא ברשות ב"ד בלי חליצה ותידוק אז. וכיון דדייקא לחוד ל"ח טעם בפ"ע שפיר גם אם נשאת תצא. משא"כ בזה"ז שפיר י"ל דשייך דייקא כיון שלא תתיבם וכיון שהעד יודע זאת שפיר ירא לשקר במדעל"ג ביותר כזה ע"י דיוקא דידה ושפיר נאמן לכ"ע וכנ"ל בשם מהר"י מינץ ז"ל. ואחרי שאין לנו ראי' נגד דעתו ה' ז"ל יש לנו מקום עכ"פ לצרף דעתו ז"ל לסניף בזה אחרי שרבו המתירין בע"א ביבמה וכמו שהבאתי למעלה מלשון הרשב"א ז"ל בתשובה שנראה בעליל שעד ימיו לא הי' עוד פוצה פה ומצפצף בהיתר ע"א ביבמה והרא"ש ז"ל הי' הראשון אשר דן בזה להחמיר מחמת דהאיבעי' ל"א וכנ"ל ביחוד דלפי הדברים האלה נראה להוסיף עוד היתר בנדון שלפנינו דלפי הנ"ל עיקר הא דיש להחמיר במת יבמה הוא משום דל"ח מלתא דעבידי לגלויא כ"כ שאינו ירא לשקר דחושב שנסע למרחקים ולא ישוב עוד לביתו ולא יתגלה הדבר רק ע"י דיוקא רבה וכיון דמיסנא סני' לי' לא תידוק. ומעתה יש לומר דזה לא שייך רק באינש דעלמא משא"כ כשהיבם הוא מאנשי הצבא דכל עקבותיו נודעו ומוצאיו ומובאיו בספר נכתבים ואין לו רשות לזוז מקיר עיר החוצה בלי ידיעה שפיר ירא העד לשקר דבקל יוכל להגלות וכמובן: מהלין טעמי הרוצה לסמוך להתיר בע"א כעין עובדא דידן אין מזיחין אותו. ואף מי שיבא להחמיר אי משום דעת הרא"ש ז"ל המחמיר ורבים מהאחרונים שחשו לדעתו ז"ל גם בזה"ז מבלי תת מקום גם מצירוף היתירא דידן שצדדנו באנשי הצבא וכנ"ל או משום דחשיב כקטטה מה שאינו נראה לדעתי וכמש"ל מ"מ פשיטא דכל זה אינו רק לענין להתירה לשוק לכתחלה אבל אחר שכבר נשאת עפ"י היתר חכם פשיטא דלא תצא אחרי שרבו המתירין וגם צדדי היתר. וגם בע"א בקטטה ממש קיי"ל דלא תצא עיין בטוש"ע אהע"ז סימן י"ז. ואין מקום לדבר איפוא עוד בנ"ד מפאת זה

ועתה נפן לבאר אם הי' נתברר אחר נשואיה בבירור גמור שהיבם חי והוא מומר מה דינה. והנה יש בזה אחר עיון בפוסקים כמה חלוקים ונבארנו אחת כאחת. בש"ע סימן קנ"ז כתב המחבר דאם נפלה לפני יבם מומר יש מי שמתיר אם הי' מומר כשנשאה אחיו ואין לסמוך עליו. וע"ז הגיה הרמ"א מיהו אם נשאת בלי חליצה שלא ידעה שהי' לה יבם ואח"כ נודע שיש לה יבם מומר לא תצא מהר"י מינץ וי"א דוקא אם חלץ לה לבסוף מהרי"ו ובנימין זאב. וטעם מחלוקתן דלדיעה ראשונה ס"ל דבדיעבד כשכבר נשאת יש לסמוך אדעת הגאונים ז"ל. דאין מומר זוקק ורק דלכתחלה אנו מחמירים לחוש לדעת רש"י ודעמי' ז"ל. ולדיעה השני' ס"ל לעיקר כדעת רש"י ודעמי' ורק דאם תחלוץ שאינו רק מדרבנן שהחמירו עליו דתצא. אנו סומכין על דעת המקילין שלא נוציא אשה מבעלה משום גזירה וקנס דרבנן. והנה גם הגאונים ז"ל האומרים דאין זיקה ביבם מומר נחלקו לשתי מחלקות דלדעת הר"ח ז"ל כל שהיבם מומר בשעת מיתה אינו זוקק דלא חשיב אחיו אמנם לדעת ר"י גאון ורב נחשון גאון דוקא בשהי' מומר בשעת קידושין אבל כשהמיר אח"כ לא משתרי עד דחליץ לה. ומדברי הרמ"א ז"ל נראה שלא רצה להקל בנשאת אי בחליצה אי בלא חליצה לכל מר כדאית ליה רק בשהי' מומר בשעת נשואין מאחיו דרבים מהגאונים מתירין לכתחלה אבל לא כשהמיר אח"כ דרק הר"ח ז"ל מתיר וגם מהגאונים ז"ל נחלקו עליו בזה וכנ"ל. אולם המעיין במהר"י מינץ ז"ל בתשובותיו יראה שמלבד שהקיל בנשאת בלי חליצה סמך גם כן להקל היכי שהמיר אחר נשואי אחיו שדעתו לסמוך בדיעבד על דעת הר"ח ז"ל

וכשאני לעצמי אמינא דעתי לדינא דבלי חליצה אף אם נרצה לסמוך במקום עיגון ודחק גדול על דעת הגאונים ז"ל למה שלא הייתי נמנה ג"כ ולא הייתי אומר לא איסור ולא היתר מ"מ אין לסמוך ע"ז בשהמיר אחר נשואי אחיו על דעת הר"ח ז"ל לבדו באיסור תורה אחר שרוב הקדמונים ז"ל לא ס"ל כלל להקל במומר די לנו אם נסמוך להורות כנגדם במקום עיגון אם עכ"פ אין עוד חילוק דיעות אצל המתירים אבל לא בשהמיר אח"כ דגם ר"י גאון ודעמי' המה מהמחמירים ובאיסור תורה. אמנם אם יחלוץ לה שאינו רק גזירה וחומרא דרבנן בעלמא יש לדון להקל בכה"ג שהמיר אח"כ דכדאי היא הר"ח ז"ל לסמוך עליו באיסור שאינו רק גזירה דרבנן בשגם דעיקר טעמן של הר"י גאון ור"נ גאון ז"ל שהחמירו בהמיר אח"כ משום דנשואין מפילין וכדמטי לה משום ר"נ גאון ז"ל וספר בשר על גבי גחלים באמת אינו מובן דלא מצינו ענין נשואין מפילין רק דהיכי שלא הי' זיקה בשעת נשואין אף דבשעת מיתה המיתה זקוקה כראוי פטורה אבל לא להיפך דאם היתה ראוי' בשעת נשואין אף שאינה ראוי' וזקוקה בשעת מיתה תהי' זקוקה דא"כ נאמר אם כנס הצרה תחלה ואח"כ הערוה תהא זקוקה ליבום וזה לא מצינו בשים מקום בש"ס ופוסקים. ועיין תוס' ר"פ יש מותרות שכתבו כן להדיא עייש"ה: ובאמת כי לפי טעמו של מהר"י מינץ ז"ל שרצה לדון להתיר ביבם מומר מצד אחר דע"ד דהכי לא קידשה נפשה דמומר גרע ממוכה שחין. יש לחלק בין הי' מומר בשעת הקידושין להמיר אח"כ דהו"ל תרי חששות שימור היבם והוא ימות בחייו בלי בנים ובל"ס כי גם אם הי' עולה ע"ד לא היתה מתנית בשביל חששות רחוקות כאלו ביחוד מן הנשואין דעכצ"ל לדעת מהר"ם ז"ל שלא היתה חוששת כלל לדעת הבעל שלא הי' מסכים לעשות בעילותיו ב"ז ולא היתה מתקדשת לו בשום פנים בלי תנאי זה דליכא למימר א"כ דכיון דתלי בדעת שניהם לא שייך אומדנא כיון שלא היתה מסכמת לדעתו בזה בשום אופן וכמבואר אצלי במק"א וזה פשיטא דלא שייך בחששות רחוקות כאלו תרי מי יימר כו' וכן משמע ממשמעות לשונו המועתק בתשו' מהרי"מ ז"ל עייש"ה אמנם עכ"ז בדרבנן יש לסמוך אדברי המיקל וכנ"ל: