ברכת רצ"ה רמא

דמשום חששא דאיכא דלא הוו בהכרזה לא תקנו חז"ל לפוסלה מהכהונ' משום דשמא יאמרו כו' משא"כ בהך דע"א דגם קודם שנתברר לא היתה פסולה לכהונ' מדינא דלזה הע"א נאמן וכנ"ל דלא חשיב דבר שבערוה ורק דמ"מ אסורה לכהונ' משום גזירה דשמא יאמרו חליצ' מותרת לכהונה ואחר שכבר גזרו עלי' גזירה זו גם כשנתברר בבירור גמור ע"פ עדים שלא היתה זקוקה פסול' לכהונה דלא בטלו גזירתם אחרי דלדידן לענין כהונ' החזקנו מדינא דכשירה היא גם מקודם ואין הבירור של עתה מועיל יותר לזה ואף דעתה נתברר שלא היתה צריכ' כלל חליצה אף לשוק מ"מ כיון שגם עתה נשאר טעם הגזיר' אשר גזרנו לפסלה עד כה לכהונ' במקצת דאיכא דלא יהי' בהכרזה הגזיר' לא נתבטלה והיא עתה פסולה לכהונ' כמו קודם הבירור וכיון דגם אם תחלוץ ויתברר אח"כ כדברי העד תפסול לכהונ' שפיר חולצת וכנ"ל משא"כ גבי הגדת האשה בעצמה וכדומה דמעולם לא הי' נגזר עלי' לפוסל' מחשש דלמא יאמרו כו' ולעשות גזרה חדש' עתה בשביל דאיכא דלא הוו בהכרזה ויאמרו כו' לא ראו חז"ל לגזור בדיעבד שפיר אמרו דלא תחלוץ שלא יבא לידי כך שנתירה ע"י הכרזה דאיכא דהוו כו' וכנ"ל ועיין ב"ח ז"ל שכ' דבע"א מעיד שניתן לו בן והיבם לפנינו פשיטא דיש לחוש לדעת המחמירים שאין כאן עיגון כלל דהיבם לפנינו לחלוץ לה ותמהו עליו האחרונים ז"ל דל"ש חליצ' דאולי יתברר כדברי העד ואתה מצריך כרוז לכהונ' ולפי הנ"ל דבריו ז"ל נכונים דבע"א לדעת המחמירים שפיר חולצת וכנ"ל ודו"ק היטב בכ"ז

ואני מוסיף לומר עוד דאף לדעת התוס' רי"ד ז"ל דגם פסולי כהונ' מקרי דבר שבערוה מ"מ בע"א שהעיד שמת בעלה ואח"כ מת הבן אף שאינו נאמן להתירה לשוק מ"מ אם חלצה מותרת מדינא לכהן. דהנה כבר נודע דעת רוב הקדמונים ז"ל דהיכי דלא איתחזיק איסורא גם בדבר שבערוה ע"א נאמן עיין עליהם ולדעתם עכצ"ל דבהך דמת בעלה ואח"כ בנה לא לבד דל"ח חזקת היתר לשוק ורק דחשיב חזקת איסור דמחזיקין מאיסור לאיסור מאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק ואף דהוי סתרי אהדדי דכ"כ אם אתה תדון להיפך לענין היבם תדין ג"כ דהוי חזקה לאיסור הנה כבר העליתי בחידושי דענין סתרי אהדדי בחזקה לאו היינו משום דכיון דבין כך ובין כך יצא הדבר מחזקתו לא חשיב חזקה דממ"נ איתרע החזקה דזה ליתא דבכל מקום שאנו מעמידין דבר על חזקתו הראשונ' אין לדון רק על דבר זה שאנו דנין כעת ואין נ"מ אם גם מצד הספק השני יצא הדבר מחזקתו לענין אנשים או דברים אחרים שאין אנו דנין עליהם כעת ולא אמרינן דאיתרע חזקתו רק היכי דמ"מנ יצא מחזקתו לענין הדבר הזה בעצמו שאנו דנין עליו כעת לא זולת. ועיין תוס' נדה דף י"ח ד"ה אחר הרוב עייש"ה והבן ורק דעיקר הטעם דכיון דגם להיפך תדון משום חזקה זו וכיון שהוא דבר והיפוכו אין לדון משום חזקה זו דמיחזי כחוכא ולפ"ז זה לא שייך רק היכי שאנו באים להתיר מחמת החזקה דאתה עכצ"ל ולדון מטעם ודאי להתיר וכשתדון כן לשני הצדדים שפיר מיחזי כחוכא משא"כ כשאנו דנין לאסור שפיר דנין עפ"י החזקה דלא שייך לחוש דמיחזא כחוכא כיון דגם הספק אוסרו והבן זה. והנה כתבתי בחידושי דלכאור' אף אי נימא דמחזקינן מאיסור לאיסור מ"מ לא הי' לנו לדון להחזיק מאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק דאנן קיי"ל דאין מחזיקין מרשות לרשות ואין להחזיק א"כ מחיי הבעל דברשות הבעל היתה עומדת לאחר מותו שיצאתה לרשות עצמה אלא דכיון דבכל איסורי ערוה כמו שהיא אסורה עליהם כמו כן המה אסורים עליה וא"כ נהי דלגבי דידה שנדון אם המה מותרים בה לא חשיב חזקה לאיסור דהו"ל מרשות לרשות דלא היתה חתיכה דאיסורא רק ברשות הבעל מ"מ לענין שבאים לדון אם המה אסורים עלי' וחתיכה דאיסורא המה לגבה חשיב שפיר חזקת איסור דרשותם לא נשתנה. ולפ"ז אמרתי כל זה כשאנו דנין לענין איסורי ביאה דערוה יבמה לשוק וכדומה משא"כ כשאנו דנין לענין פסול כהונה דבזה אף דג"כ שניהם מוזהרים מקרא דלא יקחו מ"מ עיקר האיסור היא אצלו שהיא חתיכה דאסורה עליו אבל לא הוא עלי' ורק דאמרה תורה דכל היכי דאיהו מוזהר היא מוזהרת שלא יעבור הוא על ידה והארכתי בזה בביאור דברי הרא"מ ז"ל בשילהי נדרים ואכמ"ל וכיון שכן חין לדון משום חזקת איסור א"א דהו"ל מרשות לרשות דרשותה נשתנה ומעתה אם חלצה שפיר מותרת מדינא לכהונ' דלזה ע"א נאמן דלא חשיב איתחזק איסורא לענין זה ונאמן ע"א גם בדבר שבערוה ורק מטעם גזירה דשמא יאמרו כו' אסורה לכהונ' ושפיר חולצת דלא שייך חשש דשמא יתברר כדבריו ואתה מצריכה כרוז לכהונ' וכנ"ל ודו"ק

ובגוף ראייתי מהא דפשיט ר"ש מהך דאמרה לה מת בעלך ואח"כ מת בנך דגם בזה"ז דאינה מתיבמת י"ל דלא דייקא וכדעת החולקים על מהר"י מינץ ז"ל וכנ"ל אחרי ההתבוננות אין מכאן ראי' לפמ"ש בחידושי ואח"כ מצאתי להגאון בעל נוב"י ז"ל שהעיר בזה דעיקר ענין דייקא לאו היינו דמזה ראי' שמת בעלה וכדומ' שאחר הדיוק יודע לה זאת מצד אחר ג"כ דהרי לפנינו היא אומרת שאין לה ידיעה אחרת רק מפי העד הזה ורק דבאמת עיקר שנאמן העד היא מטעם דהוי לי' מלתא דעבידי לגלויא ורק דבלי הך דדייקא ל"ח מדעל"ג כ"כ דנוכל להיות שגם אם חי הוא לא יודע הדבר ולא יתגלה ששקר העיד ורק דכיון דדייקא ירא לשקר שחושש שאחר שתידוק יודע לה יותר ואיבעית הש"ס כאן הוא אי די בלי סברת דייקא או די בדייקא זוטא לחשבו מלדע"ג או דבעינן לזה דייקא רבה. ואנכי אמרתי להביא ראי' לדברינו אלה מהא דקיי"ל בעד אומר מת ועד אומר לא מת דאם בא העד שאומר לא מת אחר שכבר התירוה מותרת להנשא ואי נימא דהך דדייקא ומינסבא הוא טעם עומד לעצמו א"כ עיקר ההיתר ע"י העד לא נגמר רק עם נשואיה לאחר דקודם לכן אין ראי' דדייקא וא"כ כשבא עד אחד והכחישו למה מותרת להנשא אלא ודאי כנ"ל דסברת דייקא היא רק מחזיק דעי"ז יהי' מלתא דעבידי לגלויא ביותר. ונאמן העד עתה בשעת עדותו דלא משקר במדעל"ג כזה ותיכף נגמר ההיתר ב"ד לחשבו כשנים ודו"ק. ובזה אמינא לישב מה שנתקשו רבותינו בעלי התוס' ז"ל בהא דקאמר כי תבעי יבמה לעלמא. דאמאי לא תבעי לן ג"כ ביבמה ליבם במת בנה ואח"כ בעלה דאיהי לא מהימנא. ולפי הנ"ל אתי שפיר דאף דאיהי לא מהימנא בשתיהם היינו משום דזמנין דרחמא ליה וזמנין דסניא ליה ולא דייקא משא"כ גבי ע"א לפי הנ"ל דעיקר הא דבעינן דייקא היא רק שירא יותר לשקר דע"י הדיוק היא מלתא דעבל"ג ביותר. א"כ כל היכא שיש ספק השקול בדיוקא דידה שפיר הע"א נאמן דירא לשקר. ואם היינו אומרים א"כ דרחמא וסני' לי' שקולים המה פשיטא דע"א שהי' נאמן בשתיהם אף דאיהי לא מהימנא ורק דהאבעי' הי' אי נאמן למישרא יבמה לעלמא הוא משום דרובא סני' להו ליבם ואינו ירא כ"כ דסובר דודאי לא תידוק ולא יתגלה וכיון שכן ביבמה ליבם פשיטא דמהימן דיתלה דבודאי תידוק אחרי דרובא סני' לי' משא"כ היא עצמה דעיקר ההיתר היא משום דדייקא חיישינן ג"כ דאולי היא רחמא לי' ודו"ק. ולפ"ז מיושב ק' מ"ז רשכ"י זצ"ל על הב"ש ז"ל שהוכיח מדברי הש"ע דהיכי דלא הוחזקה שקרנית כגון בזה"ז לדידן דאינה נאמנת לומר גרשתני ל"ח כקטטה