ברכת רצ"ה רמ

ודעמי' ז"ל שהחמיר בע"א ביבמה משום הא לבד אין לחוש כ"כ דמלבד דגוף הסברא הזאת דעד מפי עד לא הוי מדעל"ג לא ברירא כ"כ וכמבואר בפוסקים ז"ל מצאתי וראיתי להרשב"א ז"ל בתשובותיו סימן אלף רנ"ב שהשיב להחכם השואל שנסתפק אי מועיל עמפ"ע ביבמה כמו במת בעלה כפי הנראה הי' זה טעם הסתפקותו דל"ש טעמא דמלתא דעבידא לגלויא לא משקר וכו'] דהדבר ברור דאין לחלק וכל אותם שנאמנים במת בעלה נאמנים כאן והביא שכן כתב בהדיא הבה"ג ז"ל שכתב אהך דר"ש בע"א ביבמה וזה"ל והשתא דאמר דע"א כשר דשויה כאשה שהלך בעלה כו' וקתני כו' הוחזקו משיאין עמפ"ע כו' הדא יבמה שרי' לאינסובי וכפי המשך דבריו ז"ל בתשו' זו נראה בעליל דמטעם דייקא ומינסבא קאתי עלה דס"ל דלפי המסקנא גם דייקא זיטי דיבמה מועיל בע"א. גם בלי טעמא דעל"ג ודלא כפי הס"ד באיבעין שם עיין בדבריו: [כפי הראות בדברי הרשב"א ז"ל בתשובה שם הי' עד זמנו הלכה רווחה בישראל להתיר ע"א ביבמה באין חולק והרא"ש ז"ל הי' א"כ הראשון בימיו שהחמיר דל"א האבעי' עייש"ה] ביחוד אם הי' בנ"ד עד מפי שנים כשרים. דבזה נראה דלכ"ע לא משקר במדעל"ג דלא יאמינו לו אם יאמר אח"כ כשיתברר שקרותו שהמה כזבו לו אחרי שהם שני עדים כשרים וירא לשקר במדעל"ג וזה ברור אצלי

והנה נודע תשו' מהר"י מינץ ז"ל שרצה לצדד ולומר דבזה"ז דאין מייבמין ע"א נאמן גם לדעת הרא"ש ז"ל דלא שייך לומר דלא תידוק משום דסני לי' דבלא"ה לא תתיבם לו לדידן. אולם האחרונים חולקים בזה דעדיין יש לחוש שלא תרצה להיות אגודה בהיבם דאולי לא ירצה לחלוץ לה ויעגנה. או שירצה ממון רב בעד החליצה. והנה לכאורה עלה על לבי להביא ראי' לדעת החולקים אלו ז"ל. דהנה בש"ס דיבמות דף צ"ג בהך איבעי' דע"א ביבמה בעי בתחלה אי נאמן להעיד שתתיבם כיון דזמנין דרחמא לי' לא דייקי ופשיט מהך דאמרו לה לה מת בנך ואח"כ מת בעלך ונתיבמה ואח"כ אמרו לה חילוף הדברים. היכי דמי אילימא תרי ותרי מאי חזית כו' אלא חד כו' הא לאו הכי מהימן. א"ד כו' כי תבעי' לך למישרי יבמה לעלמא כו' דמיסנא הוא דסניא לי' ופשיט מסיפא דאמרו לה מת בעלך ואח"כ בנך ונשאת כו' ודחי בעדי הזמה כו' והנה זה פשוט דאף אי נימא דע"א לא מהימן ביבמה למישרי לעלמא מ"מ באמר מת בעלך ואח"כ מת בנך אסורה ליבם עכ"פ בין א"ת דמיירי שלא שמענו ממיתתן כלום ורק דאמרינן דמהמנינן ליה להעד על מה שאמר שמת הבן לאסרה לשוק ולא מהמנינן לי' על מה שאמר שמת אח"כ דמגו ל"ל כמ"ש התוספת דירא לשתוק ממיתת הבן שעי"ז יוכל להתגלות הדבר ביותר: ובחידושי בארתי דלפ"ז צ"ל דזה לא חשיב חזקה חזקת היתר שהי' לה עד עתה לשוק כשימות בעלה וכאביי ורבא דפליגי עלי' דרבה שם דף ל' דקאמר אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אל תאסרנה מספק. דאל"כ אף שע"י הותרה מאיסור א"א שהוא הי' המעיד שמת בעלה. ונאמן א"כ בהגדתו לאסרה מ"מ כיון שאינו אוסרה לשוק בדיבורו דאדרבה הוא אומר שמת הבן אח"כ א"כ אף שאין מאמינן לי' ע"ז לא גרע מאלו אמר סתם שמת הבן וא"י אימת דמוקמינן לי' לרבה בחזקת היתר לשוק שהיתה עד עתה כשימות בעלה. ובין אם תאמר כמ"ש הקדמונים ז"ל דמיירי שיודעים מקודם שמתו שניהם וג"כ כנ"ל אליבא דאביי ורבא דזה לא חשוב חזקת היתר לשוק וכנ"ל מ"מ ליבם פשיטא דאסורה: ומעתה אי נימא דהיכא שאינה מתיבמת וחולצת שפיר דייקי דלא שייך לומר שאינה רוצית להתיבם דסני' ליה א"כ מאי פשיט לה מהך דאמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך ונשאית ואח"כ אמרו לה בחילוף דע"כ מיירי בחד נימא דבאמת ע"א לא מהימן ולכתחילה אין מתירין אותה דלא דייקא ורק דמיירי דנשאית שלא ברשות ב"ד ואי לאו דבאו עדים ואכחישה לא הי' מוציאין אותה מבעלה דכיון דע"י העד לא היתה מתיבמת והיתה חולצת א"כ כיון שנשאת בלי חליצה ודאי דייקא מקודם. ובשלמא אנן לכתחלה אין מתירין לה ע"י העד דלא תידוק עוד כיון דליכא חליצה אבל אחר שאין העד נאמן להתיבם וחולצת כשנשאת בלי חליצה ודאי דייקא. דהרי היתה יכולה לבוא להיבם שיחליץ לה קודם שנשאת ומדלא חלצה לו ונשאת בודאי דדייקא ואינסבא. אלא ודאי דגם היכי שחולצת ואינה מתיבמת לא דייקא וכנ"ל לדעת החולקים על מהר"י מינץ ז"ל

ולכאורה אמרתי לדחות ראיתי לפי מה דפסקינן הלכתא כר' חנינא בריש פרק האשה בתרא. גבי אשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י דלא תחלוץ לעולם עד שתדע אם ילדה צרתה דשמא תלד ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה ואיכא דהוו בחליצה ולא הוו בהכרזה. וכן פסקינן מה"ט באמרה ניתן לי בן ומת בעלי ואח"כ מת בני דאינה נאמנת דלא תחלוץ דשמא יתברר כדברי' אח"כ ע"י אחרים ותצטרך כרוז לכהונה עיין טוש"ע אה"ע סי' קנ"ו ולפ"ז א"כ בעד אחד א"נ דאינו נאמן לא היתה חולצת מה"ט. אולם דמלבד דעדיין הי' יכול לאוקמי היכי שהיתה בלא"ה פסולה לכהונה דחולצת בכה"ג וכמבואר בש"ס ופוסקים ז"ל, אמינא לדעתי לחלק בין הך דהאשה עצמה אמרה מת בעלי ואח"כ בני היכי דאינה נאמנת כגון דלא נודע לנו מלידת הבן רק על פיה דל"ל מגו ובין ע"א שהעיד שמת בעלה ואח"כ בנה. אי נימא דאינו נאמן דאף דאשה עצמה לא תחלוץ בע"א חולצת וטעמי ונימוקי דהנה כבר נודע דעת רבים מהפוסקים ז"ל דפסולי כהונה לא חשיב דבר שבערוה דנבעי תרי וא"כ אף אי נימא דאין ע"א נאמן ביבמה למישרי לעלמא מ"מ היכי שחלצה לענין פסול כהונה הי' לנו להאמין באמת להעד שאומר שאינה זקוקה ורק דמ"מ כיון שצריכה חליצה להנשא לשוק דלזה אין ע"א נאמן דהו"ל דבר שבערוה ולא שייך דייקא להאמינו מתקנת חז"ל אסורה לכהונ' דאף שלזה העד נאמן שהחליצ' היתה למגן מ"מ נפסלה לכהונ' שלא יאמרו חליצה מותרת לכהן דהרי רואין שהצריכוה לחלוץ. אולם זה אינו רק שלא נוכל לומר שאף שחלצה וצריכה החליצ' להתירה לשוק מותרת לכהן אבל היכי שנתברר אח"כ שהחליצ' היתה בטעות די בהכרזה שהחליצ' היתה בטעות ומותרת לכהונ' ולא נפסלה מחשש דאיכא דלא היו בהכרזה ויאמרו כו' דע"י חשש בזה לא פסלוה חז"ל לכהונ' בדיעבד וכדאמרי' בש"ס שם נמצא אתה מצריכה כרוז לכהונ' ורק דמחשש דאיכא דלא הוו בהכרזה אמרו שלא תחלוץ לכתחל' שלא יבא לידי כך אבל בדיעבד אם חלצה באמת היינו מתירין אותה לכהונ' ע"י הכרזה וכנ"ל ועכצ"ל כן דאל"כ ורק דגם בדיעבד אין מתירין אותה לכהונ' והיינו דנפרש דכיון דאיכא דהוו בחליצה ולא הוו בהכרזה פסולה לכהונ' ולא מהני הכרזה א"כ אדרבה למה לא תחלוץ דליכא למיחש למידי אחרי שבאמת תהי' אסורה לכהונ' וזה פשוט וברור הארכתי קצת בביאור הדברים יען ראיתי לקצת פוסקים ז"ל שנבוכו בזה

ומעתה אמינא דדוקא באשה עצמה שאמרה ניתן לי בן ומת אחר בעלי או בהך דהלך בעלה וצרתה למדינת הים לא תחלוץ דבזה קודם שנתברר אם היתה חולצת היתה פסולה לכהונ' מדינא שאין אנו יודעין אם היא זקוקה וכשיתברר א"כ אח"כ שלא היתה זקוקה והחליצ' היתה בטעות מותרת לכהונ' ע"י הכרזה וכנ"ל