ברכת רצ"ה רלט

ממנו דבר. ואח"כ נשא אחיו הקטן אשה ומת בלי בנים ואשת הזקוקה נשאת אחרי אשר דרשה היתר עפ"י ב"ד. ועתה בא מכתב מאחד כתוב בלשון רוסיא וחתם בשם נכרי מבקש להודיע לו ממשפחתו לכולם בשמות יקרא. וכותב כי הוא מומר ולפנים הי' שמו וואלף. ולפי פרטי דבריו הנה הוא היבם והפרישו האשה מבעלה עד שיצא לאור, משפטה: וזה החלי בעזר צור גואלי

ונתחיל לדבר בגוף ההיתר קידם שבא ערעור ע"י המכתב הנזכר. הנה כל היתרים של מהרש"ק ז"ל במחכ"ת אינם כדאי להטפל בהם כי אין בכל דבריו ממש לצרפם אף לסניף. כי הספק דשמא מת היבם אינו נכנס בכלל ספק כלל דאיכא חזקת חי וגם חזקת זקוקה וגם חלילה לסמוך אף סמיכה כל דהו על אומדנא. ובמחכ"ת נתן מכשול במה שהביא לסמוך על אומדנא מדברי אגדה דכפו מיטתו שאלמלא יהודה קיים כו' שלא נאמר רק דרך שיחה להפג לבו ולא להלכה. וגם בנדון זה באנ"ח ליכא אומדנא כלל. וגם לומר דאולי לא הביאה עוד בעת מיתת בעלה סימני גדלות אינו רק סניף קל ודק עד כמעט אין נבדק. דאחרי שכבר היתה גדולה בשנים הא איכא חזקה דרבא שהביאה סימנים. דלדעת הרבה פוסקים היא חזקה אלימתא אף להוציא ממון כל שלא נבדוק כלל. והא דלא מהני בחליצה וצריך בדיקה היא משום דאפשר לברורי עיין בדבריהם ז"ל שהאריכו בזה ועיין בספרו של מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל שהקשה ע"ז דהרי אינו יכול להתברר לגמרי דאם לא ימצאו שערות עדן ספיקא הוי דשמא נשרו ומדמי לה להך דראתה מחמת תשמיש דל"ח יכול להתברר ע"י בדיקת שפופרת דעי"ז לא יתברר רק שהוא מהמקור אולם נשאר עדיין בספק איסור דשמא אין כל אצבעות שוות. אולם לדעתי יש לומר דלא דמי דהתם תשאר בספק איסור לעולם משא"כ בחליצה גם אם לא יהי' לה שערות תוכל לחלוץ אחר שתמתין עד שבאו לה סימנים וז"ב. ואף לדעת רבים החולקים וס"ל דלא מהני כלל חזקה דרבא באיסור תורה מ"מ פשיטא לי דגם לדעתם ז"ל ל"ח ספק השקול להקל ורק דלא הוי דבר ברור ומוחזק כ"כ שנוכל להקל גבי חליצה שהיא מה"ת וגם איכא חזקת זקוקה. וראי' לזה דאל"כ גם היכי דאיכא שערות למה יועיל לחליצה אימר שומא נינהו. ואין לומר דענין שומא הוי מיעוטא דלא שכיחא כלל ולא אמרינן הכי רק לפני הזמן דאי אפשר שיהי' סימני גדלות. דז"א דהרי גם היכי שאינו ידוע מנין השנים ל"מ סימנים בחליצה. ואם כה נאמר יהי' השערות בעצמן ראיה שכבר הגיעה לכלל שנותיה דא"ת שקטנה היא ע"כ דשומא נינהו דל"ש כלל א"ו דגם בלי הכרח יש מקום לחוש לשומא ומה מועיל א"כ הסימנים אח"כ לדעת הפוסקים אלו דחזקה דרבא לא הוי חזקה לענין תורה אלא ודאי דלכ"ע חזקה דרבא מכריע את הספק דלא להוי שקול עכ"פ ולכך בצירוף כל דהו מהני גם לענין חליצה להקל. וכ"כ יש להביא ראי' מהא דמהני בהגיעה לכלל שנותי' עדות נשים על הסימנים לחליצה אף דלא חשיב מלתא דעבידי לגלויא וכמבואר בפוסקים ז"ל וא"כ פשיטא דאין לחשוב בכה"ג לצרף זה לספק אחר וכדומה להקל וכנ"ל. ולא ידעתי מה הי' לו להגאון מהרש"ק ז"ל שכתב לדון משום נאמנות של האשה שאומרת שיודעת שלא הי' סימנים בשעת מיתת בעלה. וכ' דאף שאין יבמה נאמנת שמת יבמה מ"מ הכא נאמנת כיון שבלי דברי' ג"כ נכנס בגדר הספק עכת"ד: ובמחכ"ת שם העקוב למישור ואזל בתר איפכא דאף אם היתה נאמנת לומר שמת יבמה מ"מ הכא פשיטא דלא מפי' אנו חיין. ואין שום ממש בהגדתה כיון שאין דבר זה יוכל להתברר מעתה ועד עולם ולא שייך לדון לא משום מלתא דעבידי לגלויא ולא משום חומר שהחמרת כו' דייקא ופשיטא שאין מקום ליתן כלל אימון לדבריה והרי גם בשבויה שאינה רק חששא דרבנן אינה נאמנת לומר טהורה אני. כל שידוע שנשבית וכמבואר בש"ס ופוסקים. ול"מ לגבי אחרים אלא אף לגבי עצמה אינה נאמנת בברי שלה וכמבואר בהך דר' זכריה בן הקצב דהמעון לא זזה ידי כו' דאמרו לו אין אדם נאמן עפ"י עצמו. ובחידושי בארתי דלא דמי להך דתרי ותרי שנשאת לאחד מעידי' ואומרת ברי לי דבתרי ותרי לא הוי ספק ורק שני ודאים הסותרים זה את זה ואשר ע"כ לא נדע על מי לסמוך וכלישנא הש"ס בכ"מ מאי חזית דסמכית אהני כו' ולזה מהני ברי שאומר' שידוע לה לסמוך על ודאי הזה משא"כ בספק אחר והארכתי לבאר בזה כל נעלם בש"ס ופוסקים ואכ"מ הביאור. עכ"פ זה פשוט וברור שאין שום נאמנות לאדם ע"פ עצמו. ודבריו א"כ לא מעלין ולא מורידין. ולכאורה עלה על לבי דאדרבה נולד לנו ריעותא נוספת עפ"י דבריה דחזינן שרוצית להפקיע א"ע מזיקתו של היבם ודמי לקטטה שאמרה לבעלה גרשתני בפני פלוני ופלוני והכחישוה דגם בע"א שבא אח"כ והעיד שמת בעלה איבעי' דלא אפשטא עיין ש"ס דיבמות דף קי"ז ופוסקים ז"ל

אמנם אחרי בינותי ראיתי להב"ש ז"ל בסימן י"ז שכתב שאף לדידן דלא מהימנינן לה כשאומרת גרשתני דבזה"ז שכיחא פריוצותא מ"מ לענין ע"א בקטטה בעינן דוקא שאמרה גרשתני בפני פלוני ופלוני. והכחישוה שנתברר שמשקרת להוציא עצמה מבעלה ובנ"ד אין כאן בירור ודאי שמשקרת ועיין בספרו של מ"ז רשכ"י זצ"ל שהעלה דלאו דוקא שנתברר שקרותה ע"י עדים ורק כל שיש ריעותא גמורה בדבריה חיישינן שלא תידוק. והביא ראיה מהא דס"ד דמיירי באומרת סתם גרשתני והרי בזה אין אנו יודעין בבירור גמור שמשקרת ואמאי הוצרך להקשות מדר"ה דנאמנת וע"כ דאי לאו דר"ה שפיר חיישינן כיון שיש ריעותא שהבעל הכחישה בברי עיין בדבריו הנחמדים ז"ל שכתב ליישב הא דלא מוקי לה באמרה גרשתני שלא בפני בעלה עיי"ש. אמנם גם לפי דבריו ז"ל יראה דבנ"ד לא חשיב כע"א בקטטה ומשום דלא חשיב ריעותא שמשקרת משום שאומרת נגד החזקה חזקה דרבא. דחשיב חזקה אלימתא או לכל הפחות דבר שאינו מצוי כנ"ל דפשיטא דכל כה"ג מקרי ריעותא לפ"ז בנאמנותה. ולא דמי להך דגרשתני שלא בפני בעלה דאיכא נגד דברי' ג"כ חזקת א"א דזה ל"ח ריעותא גמורה דאין החזקה חזקה דמעיקרא מכריע כלל את הספק ורק שאין בידינו מחוק התורה להוציא דבר מחזקתו רק בדברים ברורים וכאשר מבואר אצלי במק"א משא"כ חזקה כזו שבאה מכח רובא דכיון שהיא לא אמרה רק שלא הי' לה שערות ל"ח נגד החזקה דשמא נשרו ולא הרגישה אז ואינה משקרת והבן זה: ואחרי אשר בררנו שאין מקום לסמוך כלל על היתרים של הג' מהרש"ק ז"ל הנה גם אם היה עד אחד שהעיד שמת יבמה הייתי מתיישב בעצמי הרבה להתירה לשוק אף שרבו המתירים גדולי המורים הקדמונים ז"ל ה"ה הרי"ף הרמב"ם ורז"ה והרשב"א ודעמם ז"ל. אחרי שהרא"ש ז"ל החמיר בדבר ורבים מגדולי האחרונים ז"ל חששו לדעתו ז"ל וביחוד אם זה העד המעיד העיד עד מפי עד דכתבו הפוסקים ז"ל דלא שייך מלתא דעבידי לגלויא דיכול להשמט ולומר שכזבו לו. וא"כ יש לומר דאף לדעת המקילים בעד אחד ביבמה מ"מ בזה חלוק מעד במיתת הבעל דבמיתת הבעל מהני גם עד מפי עד ומשום דאף דליכא טעמא דמלדעל"ג לפ"ז מ"מ האיכא טעמא דדייקא ומינסבא משא"כ ביבמה דליכא דייקא דמיסנא סני לי' ורק דהו"ל מלדעל"ג ואם כן לא מהני רק ע"א מפי עצמו אבל לא עד מפי עד דליכא לא דייקא ולא מדעל"ג: אולם אחר העיון אם לא נחוש לדעת הרא"ש