ברכת רצ"ה רלד

כן ולא פי' כפשוטו שאמרה בדדמי שלא ראתה שמת ודאי ונשרף באש וכחששא דבדדמי במלחמה דזמנין דחזי דמחו לי' ברומחא וגירא ואמרה ודאי מת היא משום דמדברי הש"ס מבואר בעליל שהיא כבר היתה מבחוץ והיתה קוראת להעומדים אצלה חזו גבראי כו' ולא היתה מתיראת א"כ עוד להתעכב במקום הזה. וכבר כ' רבינו ז"ל לעיל מזה דכל כה"ג ל"ש חשש דבדדמי דזה ל"ש רק ברעבון ובמלחמה דמסתפת וממהרת לברוח דבזה חיישינן שמתוך הפחד לא המתינה לראות שמת ודאי וסמכה על אומדנא והשערתה שבודאי מת. אבל היכי שאינה מפחדת להמתין לא שבקה לי' עד שיודעת שמת ודאי ולא אמרה בדדמי עיי"ש שהביא ראי' ברורה מהך דנפלו עלינו לסטים דנאמנת משום דאשה כלי זיינה עלי'. ומהא דלא חיישינן בכל אשה שאומרת מת בעלי דשמא הניחתו גוסס. ועיין בדבריו הנחמדים ז"ל ואשר ע"כ דחק לפרש הכא בהך דגננא דראב"א חייש דטעתה בין איש אחר לבעלה ולא היתה יכולה להשים עין עליו כי מיד נשרף. וז"ב בכוונתו ז"ל. ולפ"ז אתי שפיר דלא שייך לומר ולדון מטעם קורבא במקומו ממש דבשריפ' דרך לברוח ול"ד לגוזלות וכנ"ל ואין לומר ולהקשות כנ"ל דכיון שהאש היתה אכלה סביבו עכ"פ חששא קרובה איכא שלא הי' יכול לברוח ודמי אם כן להך דגוזלות דזה אינו דכיון דחיישינן שטעתה על איש אחר א"כ לא ידעינן כלל שהי' בעלה בתוך האש במקום שהי' עכ"פ קשה לברוח וא"צ א"כ לדחוק ולומר דדליקה דמי להך דדף וכנ"ל והבן כל זה

ולפ"ז שפיר י"ל כפשוטו דרבא חדא ועוד קאמר שכל אחד מהשני טעמים אלו די בפני עצמו וכמ"ש הב"ח ז"ל והיינו דכיון דאמרה חזו גבראי חזו גבראי. אין באמירתה דבר המורה שלא היתה רואית מיתתו בודאי ול"ד א"כ בזה להך דעישנו עלינו בית דאמרינן דהכי קאמרה ולחוש שלא היתה ממתנת ואמרה בדדמי דחיישינן במלחמה וכדומה ל"ש בזה כיון שכבר היתה מבחוץ במקום שלא היתה יריאה לנפשה עוד וכנ"ל. ולטעות שסברה על אחר שהוא בעלה לא חייש רבא. ויש לי בזה עוד הרהורי דברים הרבה ואין כאן מקום ביארם בשגם לא הובאו עדיין אצלי בכור ומצרף הבחינה. וע"פ הדברים האלה אמינא דאין ראי' מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו לסוגיא דידן ולקמן דף קכ"א שתפס לרבא רק הך טעמא דחזו גבראי כו' דס"ל דהך דחזו גבראי והך דגברא חרוכא טעם אחד הוא ולא תרי טעמי שכ"ע עומד בפ"ע וכמש"ל בפתח דברינו ורק דגם הוא ז"ל ס"ל כפשוטו דלישנא דרבא חדא ועוד קאמר ומתרי טעמי קאתי עלה וכנ"ל בשם הב"ח ז"ל ורק דהוא ז"ל מפרש הך טעמא דרבא דועוד הא גברא חרוכא כו' קצת באופן אחר ממש"ל יותר נאות והוא דמתחלה קאמר רבא דל"ד להך דעישנו עלינו בית כו' דהתם דברי' מורים שלא ראתה אותו מת ודאי משא"כ הכא אמרה חזו גבראי שהאש אוכלתו והנה הוא שורף וחשש בדדמי ושלא המתינה ל"ש כאן כיון שכבר היא עומדת מבחוץ ואיננה אצה לברוח וכנ"ל. ואח"כ קאמר ועוד דאף אם הי' לישנא מורה שלא ראתה אותו שורף וכגון אם היתה אומרת חזו גבראי שעומד בתוך האש והאש אוכלה כל סביביו ולא אמרה שהוא נשרף לעיני' דדמי א"כ להך דעישנו עלינו בית מ"מ הא איכא גברא חרוכא וכיון דעכ"פ הי' בתוך האש תלינן מכח דהוי קורבא במקומו ממש שבעלה הוא הגברא חרוכא וכנ"ל [ופסתא דידא דשדי היא רק קצת סניף להתיר כיון שניכר הפסתא דידא שהיא דחתנא. ועיקר היא אמנם הטעם דגברא חרוכא וכנ"ל] עכ"פ לשני הטעמים בעינן שתאמר חזו גבראי ורק דבלא נמצא גברא חרוכא בעינן שתאמר ראו בעלי שהוא נשרף ממש. אמנם כשנמצא גוף חרוך די כשאמרה ראו בעלי שהוא בתוך האש ושפיר נקט רבינו הרשב"א ז"ל לרבא דהתירה משום דאמרה חזו גבראי כו' דזה בעינן לשני הטעמים וכנ"ל וכוונת רבינו ז"ל לקמן בהך שנפל לים ופרשו מצודה והעלו רק רגל א' הוא כך דאף רבא לא פליג בהך דגננא רק משום דאמרה חזו גבראי כו' דזה בעינן לשני הטעמים וכנ"ל וא"כ גם לטעם האחרון דאתא עלה משום הגברא חרוכא הטעם הוא רק משום דכיון שאמרה חזי גבראי בתוך האש אנו דנין להתיר שבעלה הוא הגוף החרוך משום דהו"ל איהו הקרוב ובמקומו ממש אבל אל"ה שפיר היינו חוששין דאחרינא הוא. כיון דל"ש לדון מתורת קורבא במקומו ממש וא"כ בהך שנפל לים ומצאו רגל א' שפיר חיישינן לאחרינא דאף שיודעים אנחנו שזה נפל והי' בתוך הים מ"מ מצד אחר ל"ש לדון מטעם קורבא במקומו ממש כיון דהחשש הוא בכאן שכבר הי' הרגל הזה מאיש אחר מקודם והספק הוא א"כ בגוף הקורבא וכמש"ל ועיקר ראית הרשב"א ז"ל הוא לדעתי דלא אמרינן לדון ולהתיר מטעם שזה ודאי נפל והאחרים ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וע"ז מביא ראי' מהך דהכא דאסר רחב"א משום דחייש לאחרינא ואף רבא לא פליג רק משום דהו"ל קורבא במקומו ממש וכנ"ל ודוק כי זה נכון

ובזה אמינא לבאר דברי הריטב"א ז"ל שכתב לקמן דף קכ"א שם אהך דשלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו וז"ל פי' וכיון שהם שלשלוהו כו' ודאי רגלו הוא אבל מי שנפל לים והשליכו מצודה והעלה רגל א' מן הארכובה ולמעלה אין מעידין עליו כו' שאני אומר רגל אחר היא כו'. ומיהו אם ראו סימן מובהק כו' ונחתך ממקום שעושה אותו טרפה אין לך סימן גדול מזה והך דאיתלי בי' גננא כו' לפי שהכירו שהיתה ידו באו להתיר אשתו אלא דחייש רחב"א דילמא איהו כרתה וערק משום כיסופא עכ"ל. וכל העובר משתומם דמה בעי רבינו ז"ל בזה דהרי פיסת יד אינו ממקום שעושה אותו טריפה ומה מועיל א"כ זה שהכירו ידו ופסתא דידא דשדי' אינו ע"כ גם לרבא רק סניף בעלמא וכנ"ל ומה ראי' א"כ מזה דמועיל סימן מובהק להתיר היינו זה לבד אף במקום שעושה טרפה. ולפי הנ"ל א"ש דדעת הריטב"א ז"ל דהתירא דרבא היא ג"כ משום הפסתא דידא הנמצא והיינו דזה לבדו די להתיר אף שלא ראתה אותו בתוך האש דמפרש הך ועוד דקאמר רבא דהיינו אף שלא היתה אומרת כלל חזו גבראי כו' דכיון שהכירו הפסת יד שהוא מבעלה ע"כ שהי' במקום האש הגדולה עד שלא הי' יכול להנצל רק בשריפת ידו שרץ בתוכו האש וברח. וכיון א"כ שהבריחה הי' קשה כ"כ שפיר אמרי' דהוא הוא גברא חרוכא הנמצא משום דהוי קורבא במקומו ממש וכיון דהכרת היד ע"כ הי' ע"י סימן מוכח דעכ"פ סימן מובהק מועיל להוציאה מחזקת א"א [ועיקר כוונתו נראה להביא ראי' דהא דמיבעי' לן סימנים דאורייתא או דרבנן היינו רק סימנים אמצעים אבל סימן מובהק ביותר פשיטא דמועיל מה"ת ודלא כדעת קצת דמפרשים להיפוך עיין ש"מ ב"מ דכ"ח] וזה שכתב לבאר טעמא דרחב"א דחייש דלמא איהו כרתה להפיסת ידו והיינו דחייש דשמא לא הי' לגמרי בתוך האש ורק שאחזה האש בפיסת ידו וכרתה אבל מ"מ הי' יכול בנקל לברוח שהי' חוץ להאש. ול"ש א"כ לדון בזה מטעם קורבא במקומו ממש וכמש"ל והבן זה: ונעתיק עצמינו לבאר שיטת הרמ"ה ז"ל שהבאתי למעלה ובזה יסולק כל הקושיות שהקשיתי עליו לפירושם של הב"ח ושאר האחרונים ז"ל. וטרם אבא לבאר דעתו ז"ל אוסיף עוד להקשות ולדקדק בדבריו ז"ל שכתב ז"ל ודוקא שאותו פס ידא אינו מהאיש החרוך כאן דאז אמרי' דשמא מבעלה היא הפס וברח מבושת אבל אם לא הי' שם פת ידא אלא האיש החרוך