ברכת רצ"ה רלה

או שיש פס ידא ואינו אלא מהאיש החרוך [בס' רי"ו שלפני נחסר מלת אלא והיא ט"ס דמוכח וכן העתיק הב"ח ז"ל] שלא מצאו לו כי אם יד אחת אמרינן דודאי האי פס ידא מהאיש החרוך וכיון שזו אומרת שזה האיש החרוך הוא בעלה ואמרה מתחלה ראו בעלי נאמנת וכן עיקר עכ"ל. והנה מלבד כל מה שנתחבטנו למעלה לכאורה דבריו סותרים זה את זה דכוון דס"ל דבעינן לאסרה שיהי' הוכחה ברורה שהי' כאן שנים אבל אל"ה איתתא שרי' דמה"ט ס"ל דאי ליכא אלא גברא חרוכא ולא פס יד גם רחב"א מודה דכל שאין הוכחה ל"ח לאחרינא למה כתב א"כ או שיש פס ידא ואינו אלא מהאיש החרוך שלא מצאו בו רק יד אחת דאף אם הי' ספק וכגון שהגוף נחתך ונשרף למעלה כ"כ עד שאינו ניכר אם נחסר יד אחת אם אין איתתא שרי' כיון שמ"מ אין כאן הוכחה ברורה דהי' כאן עוד אחר

אשר ע"כ אמינא ביאור דעתו ז"ל ע"ד אחרת דס"ל דל"ח לאחרינא ואיהו ערק ואזיל לעלמא רק היכי שאנו רואין לפנינו דאתיליד מומא פס ידא דשדא דאז יש לנו סיבה לומר דמשום זה ערק לעלמא מחמת כיסופא אבל בל"ז זה חששא רחוקה שעזב את ביתו ויעגן אשתו ויעזוב את בניו וזה אחר הוא ואף שאין להתיר ולהוציא מחזקת א"א על אומדנות והוכחות אף אם הם מוכיחות טובא מ"מ היכא דבל"ז ליכא רק חששא דבדדמי מצרפינן גם אומדנא דמוכח כזו להתיר ורק כשיש פס ידא דאנו רואין דאיתיליד מומא ויש לנו איפוא עילה לתלות שמטעם זה ברח לעלמא זה מגרע כח האומדנא ולא חזי' שוב סניף לאצטרופי. ונראה שהוציא זה מהא דהאריך הש"ס לומר דאיתיליד בי' מומא ומחמת כיסופא ערק ולא קאמרינן סתמא דעריק ואזיל לעלמא. וזה דקאמר ודוקא שאותו פס ידא אינו מהגוף החרוך היינו שאינו עכ"פ ודאי מהחריך ודלא כמ"ש האחרונים ז"ל דהיינו שודאי אינו מהגברא חרוכא וכגון שיש להגוף החרוך שני ידים. דבזה כיון שמ"מ יש מום לפנינו זה מגרע כח האומדנא שלא ערק לעלמא אבל היכי דליכא פס ידא כלל או שיש פס ידא ואינו אלא מהאיש החרוך כגון שלא מצאו לו אלא יד אחת דודאי הפס יד הוא ממנו. דאין כאן ריעותא ומומא לפנינו ל"ח שערק ואזיל לעלמא. ואחרי דפשיטא דזה ל"מ רק לענין חששא דבדדמי אבל אל"ה הדבר פשוט שאין סומכין על אומדנות היותר מוכיחות סיים דזה דוקא היכי שהיא אומרת שזה האיש החריך הוא בעלה והיינו שאומרת עתה שבעלה נשרף ודאי. דמ"מ אינה נאמנת משום דחיישי' שלא ראתה מיתתו ודאי ובדדמי קאמרה ואמרה היינו או שאמרה מתחלה ראו בעלי וכעובדא דהש"ס. ובזה גם היכא שלא אמרה רק ראו בעלי שהאש אכלה כל סביבותיו עד שא"א להנצל מ"מ הי' לנו להתיר דלא שייך בדדמי ודהכי קאמרה שאינה רואית שנשרף ודאי דמ"מ פשיטא דקשה הי' הבריחה וכיון שכן שפיר אמרי' שהוא הוא הגברא חרוכא מטעם דהו"ל קורבא במקומו ממש וכמש"ל ביאור טעם השני לרבא ורק דרחב"א חייש לטעות בין איש אחרינא לבעלה ול"ה א"כ בעלה בתוך האש כלל וכנ"ל וכיון שבשתי האופנים אלו ל"ה רק חששא מצרפינן האומדנא הנ"ל להתיר כל היכא שאין ריעותא לפנינו המגרע כח האומדנא וכהך עובדא דמצאו פס ידא וכנ"ל ובזה יתבארו כל דברי הרמ"ה ז"ל כמין חומר. ואני מוסיף די"ל דגם הרמ"ה ז"ל מפרש הך עובדא דגננא דהפיסת ידא הנמצא היתה ניכרת שהיא של חתנה וכמש"ל בשם הריטב"א ז"ל וא"ש הא דרבא צירף זה דפיסת יד דשדי' לההיתר ולרחב"א אדרבה זהו המגרע שאנו רואין דאיתיליד מומא לפנינו ובחתנא ויש סבה ועילה לפנינו לתלות דמטעם זה ערק ואזיל לעלמא וכנ"ל והבן כ"ז כי קצרתי מעט באמרים ליראת האריכות וסמכתי על המעיין בהלכה

והנה רש"י ז"ל כ' בעובדא דגננא וז"ל פיסתא דידא פי' מאיש אחר הבא להצילו [כן גרסת הרש"ל ז"ל וכ"ה בפירש"י סביב להרי"ף ז"ל] ועיין במפורשיו ז"ל שהאריכו בביאור דבריו ז"ל ורצו להשוות דעתו עם דעת הרמ"ה ז"ל. אולם לדעתי יש בזה לרש"י ז"ל שיטה אחרת והיא דאיהו ז"ל מפרש הך עובדא בהיפך מדעת הקדמונים ז"ל שהבאתי והיינו דמיירי שהפיסת היתה ניכרת שהוא בודאי מאיש אחר שהי' בה סי' שלא הי' בבעלה ולא הי' ניכר בהגוף החרוך אם נחסר פיסת יד אם אין ורק דמיירי שהפיסת ידא הי' מושלך ברחוק הרבה מהגוף החרוך ומה"ט התירה רבא דכיון דהפס ידא הי' רחוק הרבה מהגוף בודאי אינו ממנו והגבר' חרוכה א"כ הוא בעלה של זו דמסתמ' לא חיישינן לאחרינ' וזה דקאמר ועוד גברא חרוכא ופסתא דידא שהוא ודאי מאחר דשדי' היינו דשדיה מרחוק ואין שייכות להגבר' חרוכא עם הפיסת יד ואין לחוש דשמא מ"מ הגברא חרוכא אינו בעלה דכיון שאינו מבעל הפיסת יד שהי' ג"כ בודאי כאן לאחרינ' לא חיישינן וכנ"ל דהו"ל קורבא במקומו ממש דאלים טובא ורחב"א גם הוא ס"ל דמסתמ' ל"ח לאחרינ' ורק דחייש דהאי גברא חרוכא הוא מהאיש האחר בעל פיסתא דידא שהי' בודאי כאן ואף דפיסת' דידא הי' מושלך ברחוק הרבה מהגבר' חרוכא יש לחוש דמיני' הוא והיינו דנורא איתלא מקודם בעודו בחיים את הפיסת יד והוא נתרחק ממנה בברחו ונשרף במקום הרחוק אשר נמצא ובעלה של זו אתיליד בי' מומא היינו דחיישינן כן ומחמת זה ערק לעלמ' וזהו שדקדק רש"י ז"ל ופי' אתיליד בי' מומא בבעלה לא מומא דפיסת ידא דלפירושו ניכרת הוא שהוא מאחר ורק דאנן חיישינן דאתיליד מומא בבעלה ומחמת זה ערק וזה ברור אצלי בביאור שיטת רש"י ז"ל ופירושו ודוק

אחר כל הדברים האלה והחזיון הזה נחזור לענין שאלתינו ונידון שלפנינו הנה לפי הנ"ל יש לנו בנ"ד הרבה צדדים להיתר: א) דעת הרבה פוסקים ז"ל דהלכת' כרבא דהתיר בנמצ' גברא חרוכא ומטעם דכיון דבעלה הי' בודאי בתוך האש הגדול' עד שעכ"פ קשה הי' הבריחה תלינן שזה החרוך הוא בעלה משום דהו"ל קורב' במקומו ממש דאלים טובא ועדיף טפי מרובא וכנ"ל דגם בנ"ד העידו שהי' בתוך האש הגדול' עד שהם יראו לנפשם ולא יכלו לגשת וששמעו אז קולו של ר' יוסף בר' אהרן כמבואר בהגב"ע של ר' יוסף ליב ור' אביגדור וביחוד ר' אביגדור הנ"ל הואיל ונתן נפשו להצילו ושמע קולו עד לבסוף שהוכרח לברוח: ב) אף לדעת הרי"ף והרא"ש ודעמם ז"ל דהלכת' כרחב"א כבר בררנו דעת רש"י והרמ"ה ז"ל דגם רחב"א לא חש לאסור רק משום שנמצ' גם פסתא דידא לכל מר כדאית לי' וכאשר בררנו למעל' אבל כשלא נמצא רק גברא חרוכא לבד גם רחב"א מודה: ג) אף לדעת החולקים כבר בררנו דעיקר החשש לרחב"א דאסרו הוא משום דחייש לבדדמי והיינו שטעתה וסברה על אחר שהוא בעלה ולא הי' בעלה א"כ בתוך האש כלל וזה לא שייך בנ"ד שיש ע"ז שני עדים ובשנים לא שייך בדדמי. ואין לומר דבנ"ד אין לנו רק עדות העד ר' אביגדור ששמע קולו בעת שכבר הי' האש גדול למאד אבל בעדות ר' יוסף ליב יש לשדות נרגא וליחוש שבעת ששמע קולו מרחוק לא הי' האש גדולה כל כך ורק אח"כ בעת שיצק המים על הקאיוטקע נתגבר האש דמלבד דזה חששה רחוקה מאוד דע"כ אתה צריך לחוש או שברח ברגע זו מעת ששמע קולו עד שבא ר' יוסף ליב עם המים ויצק על הקאיוטקע ונעלם מן העין או שברח בתחלת יציקת המים ואז הי' עדיין נקל הבריחה ור' יוסף ליב לא ראוהו בורח אם שהקאיוטקע