ברכת רצ"ה רלב

העדים שהיו מכירים את הקול כי הוא קולו של ר' יוסף בר' אהרן הנ"ל יוצא מהקאיוטקע. זהו תוכן הגדת העדים בקיצור. גם הוסיפו והגידו כי בעת שהלך ר' יוסף בר' אהרן לישן בהקאיוטקע לא הי' אתו איש אחר זולתו ואך הוא לבדו הלך להקאיוטקע וסגר הדלת בעדו ואמר בזה הלשון בלילה זו אישן לבדי ויען כי המעשה הנוראה איקלע בעו"ה בק' אמרתי לפתוח בהצלה התרת האשה העגונ' תחלה וזה החלי בעזה"י אשר מאתו אשאלה עזר לבל אכשל בדבר הלכה זו חומר איסור אשת איש

מקור הדברים בש"ס דיבמות ר"פ האשה שני דף קט"ו ההוא גברא דבשילהי הילולא איתלי נורא בי גננא אמרה להו דביתא חזו גבראי חזו גבראי אתו חזו גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא סבר ר"ח בר אבין למימר היינו עשינו עלינו בית וכו' אמר רבא מי דמי התם לא קאמרה חזו גבראי כו' ועוד גברא חרוכא דשדיא ופסתא דידא דשדי'. ורחב"א גברא חרוכא דשדי' אימא אינש אחרינא אתא לאצולי ואכלתי' נורא ופסתא דידא דשדיא נורא איתליא ואתיליד בי' מומא ומחמת כיסופא אזיל וערק לעלמא ע"כ. והרי"ף ז"ל בהלכותיו הביא הך עובדא דשילהי הילולא דרבא אמר נאמנת ורחב"א אמר האי גברא חרוכא כו' נראה שמפרש דרחב"א לא חזר בו ממה דס"ד ומדהביא דברי רחב"א לבסוף נראה שדעתו דהלכה כרחב"א וכן הבין מדבריו הנמ"י ז"ל עיין בדבריו ז"ל דאחר שהביא דעת המפורשים ז"ל שפסקו כרבא כ' דדעת רבינו הרי"ף ז"ל דהלכתא כרחב"א וסיים שכן דעת רוב הראשונים ז"ל. ועיין ברא"ש ז"ל שגם הוא כתב כדברי הרי"ף ז"ל ולפ"ז בנ"ד לכאורה לא מבעי' שיש להחמיר לדעת הרי"ף והרא"ש ודעמם ז"ל דהלכה כרחב"א אלא אף לדעת הפוסקים כרבא עדיין לא נדע דילמא רבא גופא לא התיר רק התם דאמרה חזו גבראי ולא משום גברא חרוכה הנמצא לחוד. וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל בסוגין שכתב וזה"ל ומיהו מדקאמרינן סבר ר"ח למימר משמע דלית הילכת' הני אלא כרבא דאמר דל"ד כיון דאמרה חזי גבראי כו' הנה תפס במושלם דעיקר ההיתר משום דאמרה חזו גבראי ויותר מבואר כן בדבריו ז"ל בדף קכ"א בהך שעלתה בידם רגלו דאם מן הארכוב' ולמעל' תנשא שכ' דמיירי שקשרוהו ברגלו אבל בנפל למים והשליכו מצודה ולא עלה בידם רק אחד מאבריו או אף כל גופו בלא ראשו חוששין שמא מאדם אחר הוא וראי' מהך דאיתלי נורא בי גננא ואשתכח גברא חרוכא כו' ואפ"ה חוששין דילמא אינש אחרינ' הוא כו' ועד כאן לא פליג רבא רק משום דאמרה חזו גבראי חזו גבראי עיין בדבריו ז"ל דמבואר דס"ל דעיקר מה שהתיר רבא הוא משום טעמ' דח"ג עייש"ה. אולם מצאתי להב"ח ז"ל בתשובותיו סי' נ"ה בעובדא כעין נ"ד שנטה קו להקל והאריך הרבה בדקדוק לשון הסוגי' וביאורה. והיוצא מדבריו שם שסמך להקל על דעת הרמ"ה ז"ל הובא ברי"ו ז"ל דעובדא דגננא מיירי שאותו פס ידא אינו מהגוף החרוך הנמצא אבל אם לא הי' אלא איש חרוך או שהי' פס ידא והוא מאיש החרוך נאמנת. חזינן לדעתו ז"ל דעיקר החשש משום שודאי הי' כאן תרי גברי אבל אל"ה לא חיישי' לכ"ע לאינש אחרינ' וצירף לזה דעת הרבה פוסקים דהלכה כרבא דאף דהתם אמרה ח"ג כו' מ"מ יש להתיר גם בכה"ג דרבא מתרי טעמי התירה משום דקאמר' חזו גבראי כו' וגם משום הגברא חרוכא שנמצ' ומדקאמר ועוד מוכח דבכל אחד מהב' טעמים אלו יש די להתיר. וכ' דמה דסיים הרמ"ה ז"ל באם לא נמצא אלא גוף חרוך וכיון שהיא אומרת כו' ואמרה מתחל' כו' או אמרה קאמר עיי"ש שהאריך קצת. ותיהו רבות קאחזינ' בדבריו דבמ"ש דהך ועוד הוא טעמא אחרת ולא בצירוף וכדמשמע לכאור' לישנא דועוד כו' יש לעורר דא"כ נאמר א"כ גם הך טעמא דחזי גבראי לחודא בלי גברא חרוכא הי' מועיל לרבא ויקשה דהרי לעיל שם בעי למיפשט דאינה נאמנת גם בהחזיק' היא מלחמ' בעולם מהך דעשינו עלינו בית כו' ודחה שאני התם דהכי קאמרה וא"ל דכי היכי דלדידך איתרחיש ניסא כו' ועיין ברש"י והקדמונים ז"ל שפירשו דמדבריו למדנו דכשנתמל' הבית עשן ברחה ולא המתינה ואי משום עשן כי היכי דלדידך כו' ומעתה אף דלטעמ' דהכי קאמרה ל"ד להך דעשינו עלינו בית כיון דאמרה חזו גבראי שהאש אוכלתו משא"כ בהך דעשינו עלינו בית דמאמירתה מוכח שלא המתינ' מ"מ הרי לא מצריכינן להך טעמ' רק אי נימא דהחזיק' היא מלחמה נאמנת אבל אי נימא דאינה נאמנת בלא"ה ניחא הך דעשינו עלינו בית דבכל מלחמ' וכדומה קיי"ל דאינה נאמנת אף שאמרה שבודאי מת דתלינן בדדמי ומה יועיל לזה א"כ הא דקאמר' חזו גבראי וביחוד בהך דבי גננא ידוע הי' השריפ' ולכ"ע פשיטא דשייך בדדמי אף שאומרת שמת ובשלמ' אי נימא דהך דחזו גבראי כו' והך דגברא חרוכא כו' חד טעמ' הוא וכנרא' מדברי הרשב"א ז"ל שהבאתי ניחא דהך דחזו גבראי מסלק שאינו ודאי בדדמי ורק חששא ולזה מועיל הך דגבר' חרוכא כו' אבל חזו גבראי לחוד לא אבין מה יועיל לענין חשש בדדמי דאיכ' בכל מת במלחמ'. גם מה שפי' דהך ואמרה בתחל' היינו או שאמרה דאם אמרה בתחלה חזו גבראי לא בעינן כלל גברא חרוכא הוא תמוה דאף לדעתו ז"ל זה אינו רק אליבא דרבא והרמ"ה אזיל אליב' דרח"בא דפליג בהדיא דלא מהני גם מה דאמרה ח"ג כו'. וגם מה שכ' דמה שכ' הרמ"ה ז"ל וכיון שהיא אומרת שהחרוך הוא בעלה לאו בדוקא דה"ה שלא אומרת כלל. תמו' דפשיט' דלא הוצרך להשמיענו היכי שאומרת על גוף חרוך שעינינו רואות שאינו ניכר מי הוא שהוא בעלה ורק דכוונתו הוא שאומרת עתה שיודעת שבעלה נשרף ורק דבזה יש יותר חשש בדדמי מהיכא שאמרה בתחל' חזו גבראי כו' דעכצ"ל לדעת הב"ח ז"ל דל"ח לבדדמי דזה דמי ממש למת במלחמ' ועוד גרע אחרי שרואת גוף חרוך וכמובן. ולפ"ז אין ראי' דמהני גם בלא אמרה כלל גם עתה דיש לומר דלא מהני מה שנמצא גוף גברא חרוכא רק לענין חשש בדדמי אבל לא שנדון עי"ז מעצמינו דזה הוא הגוף החרוך הוא ולא אחר. ומלבד זה יקשה לפי דעתו ה' בדעת הרמ"ה ז"ל דבהך עובדא דגננא ע"כ הי' עוד אחד שניכר שהפיסת ידא איננו מהגוף החרוך דא"כ מ"ט דרבא כיון דע"כ שנים היו מהכ"ת נאמר שהפיסת יד הוא מהאחר וגברא חרוכא הוא בעלה דכ"כ נוכל לומר להיפוך וכל הדיוקים וההוכחות שכתבו האחרונים ז"ל אין בהם כדי שביעה וביחוד לדעת הב"ח ז"ל דרבא התיר מכל טעם משני אלו בפ"ע דאיך ס"ד לסמוך על השערות כאלה להתיר ולומר שהגבר' חרוכא הוא הבעל ולא האיש האחר. ואחר כ"ז יפלא דרבא מסייע סברתו מפיסתא דידא דקאמר ועוד גברא חרוכא ופיסתא דידא דשדי' ולפ"ז זהו המגרע וזה תימה באמת

אולם לעומת זה יקשה לדעת החולקים על הרמ"ה ז"ל מהא דקאמרי' אליבא דרחב"א ופסתא דידא דשדיא נורא איתלא והיינו שהאש תוכל לתלוש ידא כשהוא בחיים דלמה לא קאמר דמאיש האחר הוא הגוף החרוך והפיסת יד ואף אי נימא דהיד הי' שדי מרחוק הרבה מהגבר' חרוכא שא"א לתלות שהפיסת יד הוא מן הגבר' חרוכא מ"מ הרי נוכל לומר דמשנים אחרים המה הגוף החרוך מאחד והפיסת דידא מהשני דכיון דחיישי' לאחרינ' מה לי אחד מה לי שנים. וגם דמה עזר הביא רבא מפסת' דידא כיון שהעיקר צד ההיתר הוא משום הגבר' חרוכא ופיסתא דידא גם אם לא יזיק עכ"פ לא יוסף אומץ בהתיר' דהך איתתא. ומצאתי להריטב"א ז"ל בחידושיו