ברכת רצ"ה רלא

הרשות ממש עיין בקונטרוס הנדפס ממני בספרו מ"ז של רשכ"י זצ"ל חלק חו"מ שהארכתי בזה ולדעתם ז"ל א"כ אין לחלק בין שאלה למכירה וכיון דפסקי' דחיישי' לשאלה בעגונא עכצ"ל דלא מהני חזקה דכנכ"ה להוציא מחזקת אשת איש ודלא כדעת הרמב"ן והרשב"א ודעמם ז"ל שהבאתי. ועי' בתוס' כתובות דף ע"ו ד"ה כל הנולד כו' שהוקשו מהך דמחליף פרה בחמור וילדה דתנן דהמע"ה ולא אמרי' דכל שנולד הספק ברשותו עליו הראי' ותירצו לחלק בין ספק הנולד לגריעותא לספק שנולד לטיבותא יעו"ש ובין אם נפרש דבריהם ז"ל אלו הסתומים כמ"ש הריב"ש ז"ל דלא אמרי' כל שנולד הספק ברשותו כו' רק בכה"ג דבעל הפרה בא לבטל המקח שהי' לפנינו ברשותו לא זולת. בין אם נפרש כמ"ש אנכי דרק לגבי ריעותא תלינן ברשות דלרשות האחר דלא איתרע הו"ל כאילו לא נולד ריעותא כלל משא"כ ענין הטובה ל"ש לדון בעגונא לענין חשש מכירת בגדיו וכליו מטעם כנכ"ה וכמובן. והנה לדעת הרי"ף ז"ל הנ"ל י"ל באמת דאין ראיה מהא דחיישי' לשאלה דל"א כנכ"ה בעגונא די"ל דדוקא בהך דמחליף כו' ס"ל דכיון דאנו דנין ומסופקים על גוף המקח חשוב ברשות בעה"ח שהי' שלו עד עתה והוא עומד ברשותו ג"כ משא"כ בהך דשאלה דא"כ הוא לא היה שלו מעולם גם הוא ז"ל יודה דלא שייך לילך בתר הרשות שהוא בו בלי קנין ושפיר חיישי' בעגונא לשאלה אבל למכירה שפיר אין לחוש מטעם כנכ"ה כיון שעתה הוא שלו וליכא למיחש לדיחיד וכנ"ל. אך לדעת התוס' בכתובות בתירוצם הנ"ל דל"ל בכה"ג כלל כנכ"ה פשיטא שיש לחוש למכירה ג"כ ואין להקל בדיחיד וכמ"ש. וכ"ז אמנם להתלמד במק"א לסמוך ע"ז לבד. אולם בנדון שאלתינו דבל"ז רבו צדדי ההיתר פשוט וברור דיש להצטרף דעת גדולי הקדמונים ז"ל הרמב"ן והרשב"א ודעמם לסניף וסעד להתיר

ולענין הממון הנשאר מהנפטר במינכען הנה מ"ש מעכ"ת דיב שני עדים לא אבין דעדותו של הר"ה שארף אינו כלום רק כשנצרף מה שהעיד ר"י וואלפא שנית דזה השליח הגט אשר נקרא מאת הר"ה שארף אברהם פאפא הוא בעצמו האיש אשר הוא מכירו מקאוונא בשם הירש פאפא דבל"ז לא נדע כלל שהאיש מקאונא שאנו דנין עליו הי' קורא עצמו בשום פעם אברהם פאפא. ואין כאן איפוא רק עדותן של וואלפא לבד דל"מ רק להתיר האשה אבל לא לענין הממון ולדעתי א"כ העיקר שיש לסמוך על כתבי קוויטטונגען מהמכס שנמצאו אצלו ע"ש הירש ריטמאן ולדמות זה לאבידה דל"ח לשאלה ולפקדון לדעת התוס' והקדמונים ז"ל וכמ"ש מעכ"ת ואין לחוש לפקפוקו של הש"ך ז"ל, ומה שנדחק לפרש הך דבפירות בכלי דמיירי בכלים דלא מושלי דוקא וכמ"ש האחרונים ז"ל. אולם עדיין יש לעורר דכיון דעיקר הא דמהני סימנים באבידה וכ"כ לא חיישי' לשאלה הוא משום דניחא לי' לבעל אבידה א"כ י"ל דבירושה ל"ש זה די"ל דאחר הוא שמת שיש לו יורשים קטנים דל"ש לומר דניחא להו ובשלמא באבידה ניחא דל"ח שנאבד מקטן דלא שכיחא שיהי' בידו חפצים ועכצ"ל הכי דאל"כ יוקשה בנמצא דבר שאין בו סימן דהרי הוא שלו דנתיאשו הבעלים דאכתי ניחוש לקטן דליכא יאוש וכמבואר משא"כ במעות עזבון פשיטא דיש לחוש ליורשים קטנים כמו לגדולים. אולם אחר העיון אמינא דהך דניחא ליה היינו דכיון דזה טובה גם לבעל האבדה תקנו חכמים שלא לחוש הרבה ושפיר אין חילוק בין קטן לגדול כיון דמטעם תק"ח והפקר ב"ד קאתינן. והא דפריך מהך דשטר ניחא לי' ללוה כו' היינו דבזה ל"ה להם לתקן כיון דליכא טובה ללוה. ואמינא ראי' לה מהא דלא בעינן לגבי סימן שיהי' דבר שבודאי ידע שנפל כמו דאמרינן לענין יאוש. ועיין בריטב"א ז"ל שכ' דלפי המסקנא גם בהך דמצאו לשטר בחפיסה שפיר מחזירין ע"י סימן דלא פליג רבנן עיין עליו. ועיין רמב"ם ז"ל שכ' דמחזירין חמור בסימני מרדעת. וכתבו האחרונים ז"ל דאף דבמרדעת ל"ש לומר דלא שאילי אינשי. דזה ל"ש רק באוכף דמסקב לי' לחמרא. מ"מ אנן לדידן שפיר מחזירין מטעם תקנת חכז"ל דלא ניחוש לשאלה וקושי' הש"ס לא היה רק אחמור דקרא. עיין בדבריהם ז"ל ולכאורה בהך דמרדעת ל"ש לומר ניחא ליה לבעל אבידה דמימר אמר עדים לית לי. דחמור הוא דבר שיש בו סימן ואם יש לו סימן בהחמור בודאי לא ניחא ליה שלא נחוש לשאלה להחזיר בסימן המרדעת. ולא דמי לפירות בכלי דפירות הוי דבר שאין בו סימן. ועכצ"ל כסברת הריטב"א ז"ל דמטעם לא פלוג קאתינן. וכ"כ צ"ל לפי"ז לדעת הב"י ז"ל דאי סימנין דרבנן חיישינן גם בכלים דלא מושלי אינשי. דאחמור דקרא י"ל דבאמת מיירי שאומר סימן בהחמור ורק דלא מהני מן התורה רק בצירוף האוכף. דחשש שאלה בזה הוא גם כן כמו סימן עכ"פ. ונודע דעת הפוסקים ז"ל דבצירוף סימנין הוי כסימן מובהק: ואך דעדיין יוקשה דאנן היכי מהדרינן דאי אומר סימן בהחמור בלאה"כ מהדרינן משום הסימן. ואל"ה ניחוש לשאלה דבזה לא שייך סברת ניחא ליה וכנ"ל. ועכצ"ל דלא פליג רבנן וכנ"ל בשם הריטב"א ז"ל ודו"ק

אחר בירור הדברים האלה הנה אם ידוע זאת מפי אחרים מכיריו שהאיש שהי' בקאוונא בעסק העצים הנ"ל הי' האיש הירש ריטמאן מהארדעץ או הירש ריפמאן אם יתברר שכן שם בעל האשה (ולענין המעות אמנם צריך בזה להתברר ג"כ שהקוויטונגען מהמכס הי' של בעל האשה אף שכתוב בהם ריטמאן. אחרי שע"ז נבנה יסוד חזרת המעות להיורשים הנ"ל) ושלא הי' עוד שאפפער אחר זולתו הנני מסכים לדעת מעכ"ת הן בדבר היתר האשה והן בדבר חזרת העזבון. אך אם מעידין רק עפ"י מה ששמעו מפיו קשה להתיר אחר שהאיש ההוא החליף פעמים רבים שמו וכינויו וגם בקאוונא עצמו קרא שמו כ"כ הירש פאפא דחזינן דבשם זה ניכר מקאוונא לר' יונה וואלפא. ואין מקום להתיר בזה רק א"נ דבגד ציצית לא מושלי אינשי ונחליט כדעת רבים החולקים על הב"י ז"ל מה שאין עמדי ביחוד אחרי דגוף הדבר דבגד ציצית לא מושלי הוא מילתא חדתא דחדת לן המהרי"ט ז"ל ולא נמצא בש"ס ופוסקים הראשונים ז"ל. ודי שנצטרף זה לסניף אבל לא שנסמוך ע"ז לבד וכ"ש דאין לסמוך לומר בזה על הקוויטונגען והמכתבים וכאשר כתבתי בדברי הקודמין והנלע"ד כתבתי: וה' טוב יצילנו משגיאות ויעשה עמנו לטובה אות ובתורתו יראנו נפלאות כנפשו הנבחרה מלאה לה רוח דעת ויראת ה' וכנפש ידידו נצח מכבדו ומוקירו כערכו הרמה ודו"ש ותורתו כל הימים: סימן פו

ע"ד העגונה אשת ר' יוסף ב"ר אהרן מקארלין גיסו של ר' אברהם יצחק מקארלין אשר הי' בהקאיוטקע של הבארקע אשר נשרפה. והתבערה התחילה מהקאיוטקע ואחר שנגבה גב"ע כד"ת כפי הגב"ע הרצוף מר' יוסף ליב ור' אפרים ור' אביגדור הנה היוצא מדברי כולם כי ר' יוסף בר' אהרן הנ"ל הלך בפניהם לשכב להקאיוטקע וסגר הדלת בעדו ואח"כ שמעו קולו מהקאיוטקע שצעק אוי הצילו אותי ולא יכלו מחמת האש הגדולה וביחוד העיד ר' אביגדור שדבר עמו מקודם ואח"כ בעת ששמע קולו ורץ להקאיוטקע וראה האש שבר או פתח בחזקה הדלת ושמע קולו מתוך העשן הגדול להצילו וצעק וקרא אליו שיבא אליו ולא שמע עוד והוא ירא לנפשו וברח מפני האש ואח"כ נמצא גוף חרוך במקום הקאיוטקע. גם הגידו