ברכת רצ"ה רל

עשויים להשאיל ולהשכיר נהי דאין לדון להכריע החשש מחמת חזקה זו וכמ"ש במק"א דחזקה דמה שיש ת"י אדם הוא שלו אינה חזקה להכריע ורק שאין זה יכול להוציא מחזקתו מחמת חזקת מרא קמא שיש לו ול"מ א"כ רק לענין הדבר הזה בעצמו אבל לא לענין איסור דמה"ט לא מהני לענין החוב בשטר וכנ"ל. מ"מ כיון שאנו מחזיקים שהוא שלו הו"ל למימר כאן נמצא כאן היה וכנ"ל בהך דחבי בר ננאי והרי אנו חוששין בעגונא לשאלה בכל בגדים וכלים גם באותן שלא עשויים להשאיל ולהשכיר לענין החזקה דכל מה שהוא ת"י אדם הוא שלו אשר נגדרו בטוש"ע חו"מ סי' ע"ב לכל מר כדאית ליה. והנראה לדעתם ז"ל דדוקא בהך דשטר דחבי בר ננאי ס"ל דחשיב נולד הספק ברשותו אף שע"ז אנו דנין בכל עת ומשום דזהו באמת חשש רחוק מאד שנפל מהאחר ומצאו זה או שהפקיד ומסר לזה ורק דמ"מ להוציא ממון א"י גם בחשש רחוק כזה אבל מ"מ אנן לעצמינו מחזיקים שהוא שלו. ולכך לענין הרשות חשבי' ליה שפיר נולד הספק ברשותו משא"כ בהנך דברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר הנאמר לענין חזקת מטלטלין דבאמת גם בהני השאלה לא הוי מלתא דלא שכיחא כ"כ ורק דעיקר הטעם שם משום חזקה דכל מה שיש ת"י אדם הוא שלו ורק דבעינן שיהי' ספק השקול דבדברים העשויים להשאיל ולהשכיר תדיר השאלה והשכירות מצוי יותר מהמכירה וכמובן שהמכירה הוא רק פעם אחת והשאלה והשכירות יוכל להיות הרבה פעמים. ויותר נראה בעיני דכל זה הוא מתקנת חכמים בדברים שהשאלה והשכירות מצוי תדיר שלא יצטרך האדם בכ"ע להעמיד עדים בשעה שמשאיל או משכיר וזהו לדעתי טעם מחלוקת הפוסקים הקדמונים ז"ל דלדעת הרמב"ם ז"ל לא תקנו כזאת רק בעשויין לכך מתחילתן ודרכן לכך. והחולקים ס"ל דכל שהשאלה והשכירות מצוי' בהן תדיר היא בכלל התקנה ומעתה היכי שאנו דנין לענין אחר שלא להוציא הדבר מהמוחזק דל"ש לדון מחמת החזקה דכל מה שיש ת"י אדם הוא שלו וכנ"ל ורק שאתה בא לדון משום כאן נמצא כאן היה שפיר אמרי' דל"ח ברשותו שבכל עת הוא הספק אצלינו דאולי שאול הוא גם בדברים אלו ושפיר חיישי' בעגונא בכל בגדים וכלים לשאלה ודוק. ולפי הנ"ל אמינא דבהנך דלא מושלי אינשי כלל אף א"נ כמ"ש הב"י ז"ל דמ"מ כיון דיכול להיות שיתרמי שאלה גם בדברים אלו על צד הרחוק ביותר לא עדיף מסי' דג"כ חשש אתרמי הוא מילתא דל"ש ביותר ול"מ אם סימנין דרבנן דמ"מ מצד אחר ל"ח בהו לשאלה מטעם כנכ"ה דכיון דלא שכיח כלל אנן לעצמינו מחזיקים שהוא שלו וחשיב א"כ נולד הספק ברשותו וכנ"ל בשטרי דחבי בר ננאי והבן

ועלה על לבי להוסיף לפ"ז לומר עוד דאף להתוס' והרא"ש ודעמם ז"ל שפירשו הך דיצחק ר"ג באופן אחר ונאדי מהך סברא וטעמא דכנכ"ה מ"מ יש לומר דלאו משום דלא ס"ל בעגונא לדון מחמת כנכ"ה. ורק דלדעתם ז"ל לא שייך בהך דיצחק ר"ג לדון ולומר כאן נמצא כ"ה דאדם הדר בעיר אינו ברשות העיר שנדון לומר דנולד הספק ברשות זה ועיין רשב"א ז"ל בחידושיו לכתובות בסוגייא דהי' בה מומין שם שכתב דר"א נאיד מאוקימתא דרבא משום סיפא דנכנסה לרשות הבעל דס"ל דאשה לא חשיבא ברשות הבעל לגמרי דהיא ג"כ ברשות עצמה ול"ד להך דמחליף פרה בחמור דמסקינן דבעל הפרה חשוב נולד הספק ברשותו וס"ל להנך מפורשים ז"ל דאף לרבא גופא ז"א רק באשה שנכנס' לרשות הבעל דאשה חשיבא שדה של הבעל אבל לא באדם שדר בעיר. ועיין ברשב"א ור"ן ז"ל בסוגין שהקשה לעצמו דהרי אנן קיי"ל בהך דכתובות כר"א דל"ל הך דרבא וא"כ נהי דרבא לטעמי' אזיל מ"מ אנן לדידן למה קיי"ל כרבא הכא ותירץ דלגבי ממונא הוא דלא אמרי' הכי אבל לגבי עגונא הקילו. ובראשית ההשקפ' לכאור' תימה מדוע לא דבר רבינו כלום מהך דשטרי דחבי בר ננאי דג"כ פסקינן דא"צ להביא ראי' כרבא דהתם הוי ממונא וגם אין לומר כטעמא דאביי לפי מה דפסקינן דאין אותיות נקנית במסירה. אמנם באמת דברי רבותינו ז"ל מתאימות המה עם פי' מ"ש בכתובות דגם ר"א לא פליג רק משום הך דנכנסה לרשות הבעל דאשה היא גם ברשות עצמה. ואין להקשות א"כ אהך דשטרי דחבי ב"נ ורק אהך איצחק ר"ג קשיא לי' לדידן דאם אשה לא חשיבא ברשות הבעל כ"ש דלא חשיב אדם ברשות עיר מגורתו וע"ז תירץ דבעגונה הקילו. אמנם החולקים הנ"ל ס"ל דזה גרע יותר מאשה ברשות הבעל. ואף לרבא ל"ש לומר כנכ"ה וכנ"ל וגם להקל משום עגונא יותר מבממון בתחלת העדות לא ס"ל. וצ"ל דס"ל דגם בהך דשטר דחבי ב"נ ל"ש כנכ"ה אחרי שבכל עת אנו דנין להסתפק אם הוא שלו ולא ס"ל כנ"ל דכיון דהוי חששה רחוקה חשיב רשותו לענין כנכ"ה דאל"כ יקשה לדעתם דמה ראי' מייתי רבא מהתם להכא די"ל דבהך דשטר מטעם כנכ"ה קאתינן מה דל"ש בהך דיצחק ר"ג לדעתם ז"ל. ולפ"ז גם לדעתם ז"ל אין לחוש בכלים בעגונ' למכיר' דכנכ"ה ורק לשאלה חיישי' ול"ח א"כ לדיחיד וכאשר כתבתי למעלה באריכות

והנה מעכת"ה הביא קושיות האחרונים ז"ל על הח"צ ז"ל דהרי זהו רק סברת אביי אבל רבה בב"ב דף קע"ב ע"כ ס"ל דאין לחלק בהכי וכתב לתרצה בטוב טעם ודעת ונועם. ונהנתי. ואענה גם אנכי חלקי מ"ש בחידושי בזה והיא דבאמת צריך להבין דכיון דרבה לא ס"ל לחלק בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים אמאי הוצרך להביא ראי' דל"ח לנפילה מדיוקא דמתניתין דאם ניחוש לנפילה לא מצינו ידינו בבהמ"ד בכל השטרות דכיון דכותבין שטר ללוה כשאין מלוה עמו לכל מר כדאית לי' הרי יכול לטעון כתבתי ללות ונפל ממני ומצאתיו וכ"ש דיוקשה כן בכתב יד לדעת הסוברים דאינו יכול לטעון פרעתי או בגוונא דא"י לטעון לכולי עלמא פרעתי כגון בתוך זמנו. ואשר ע"כ אמרתי דעיקר השקלא וטריא התם בהך שטרא דלויתי ממך מנה. היא רק משום דזה חשיב ריעותא דכיון דלא נכתב שם המלוה כדרך שטר מראין הדברים שכתב הלוה טרם שידע שם המלוה מי שילוה אצלו וחשב דכשילוה מאחד יכתוב שמו. וזה עיקר החשש ולא דשמא של אחר היא שהלוה ועי"ז מייתי רבה ראי' דגם בכה"ג ל"ח לנפילה דזה לא חשיבא ריעותא מהך דשני יוסף בן שמעון דגם בזה יש ריעותא כזו מדלא ציין אז שם המלוה ע"י סימן משולש וכדומה. ואביי ס"ל דאין מכאן ראי' רק דלא חשיבא ריעותא כ"כ שנחוש לנפילה דיחיד אבל מ"מ י"ל דהוי ריעותא לחוש לנפילה דרבים. ולפ"ז י"ל דהיכא דאין הלוה טוען שלא לוה כלל ורק לענין שנחוש דשמא אחר הי' המלוה. לכ"ע לא חיישי' לנפילה אף לנפילה דרבים. דנפילה לא שכיחא דמזהר זהיר וא"צ למה שדחקו התוס' דמה דאמר אביי ביבמות אי לנפילה מזהר זהיר היינו נפילה דיחיד וכמובן. וא"ש דברי הח"צ ודוק. אך לאשר מדברי הקדמונים ז"ל בב"ב נראה דלדעתם החשש הוא התם דשמא לא זה המלוה ע"כ נראין לי דברי כת"ה מדברי בזה

ובגוף הדבר שכתבתי למעלה דאין לחוש בעגונא למכירה משום דאמרי' כנכ"ה העליתי דגם מדברי התוס' והרא"ש ז"ל בהך דיצחק ר"ג אין ראי' שחולקים בזה. אחר העיון ראיתי דמ"מ לאו ד"ה הוא דכבר נודע דעת הרי"ף ודעמי' ז"ל בהך דמחליף פרה בחמור ומת החמור דעל בעל החמור להביא ראי' הרי דס"ל דאזלי' בתר רשות ממש ולאו דוקא בתר רשות המקנה וכיון דאין לנו לדון ולילך בתר רשות המקנה דע"ז אנו דנין אזלי' בתר