ברכת רצ"ה רכט

צריכין באבידה לשני הטעמים שכתבו הקדמונים ז"ל הנ"ל. דהטעם השני מטעם חזקת מ"ק לבד לא יוצדק עדיין בהך דחמור בסימני אוכף. דנהי דלא שאלי אינשי אוכפא מ"מ ניחוש למכירה. דאף דלענין האוכף מוקמינן אחזקת מ"ק מ"מ אין להחזיר החמור שאין אנו באים להוציא אותו מחזקת מ"ק דאנו חוששין שלא הי' שלו מעולם ומחמת חזקת מ"ק של האוכף אין לדון לענין החמור דאינו חזקה המכריע. וכנ"ל בהך דשובר ע"כ אנו צריכין בזה לטעם הא' דאין לחוש למכירה דמאין ידע המוכר כו'. וגם טעם זה לבד לא יעלה ארוכה דעדיין נחוש בכל אבידה לשאלה והשואל שילם קודם שבא לב"ד מעצמו וכסתמא דמלתא דאחר שאבדו ידע שיתחייב ובכה"ג נקנה החפץ להשואל. עיין ח"מ סי' רצ"ה ובש"ך שם. ועתה בא המשאיל ונותן הסימנין דידע שהשואל אבדו ובאמת הוא של השואל ורק דלזה ל"ח דמוקמינן אחזקת מ"ק שלא יצא מרשותו להשואל ושמא לא שילם ורק שיצטרך לשלם ל"ח שאין חוששין רק שיוחזר האבידה לבעליו וכמובן: והארכתי בזה הרבה ואכ"מ הביאור

ומעתה בעגונא דל"ש לפ"ז שני הטעמים אלו וכנ"ל שפיר י"ל דחיישינן גם למכירה וכדעת הח"מ ז"ל וצ"ל לפי"ז דבכיס ארנקי וטבעת דמסמני ומזייף גם למכירה ליכא למיחוש דלא מזבני דברים אלו וכמובן: אולם עדיין יש לדון בזה מצד אחר לפמ"ש הרמב"ן והרשב"א ודעמם ז"ל לפרש הך דיבמות דף קט"ו שם דיצחק ר"ג כו' דאזיל מקורטבא לאספמיא ושלחו מהתם יצחק ר"ג דאזיל מקורטבא לאספמיא שכיבי אמר רבא דל"ח לתרי יצחק ואייתי ראי' מהך שטרי דחבי בר ננאי כו' דאגבי' בהו זוזי דעיקר הפי' בטעמא דרבא משום דאמרינן כאן נמצא כאן היה ול"ח שאחר ממקום אחר ששמו כן בא לקורטבא והוא הוא שהלך לאספמיא. ומעתה לכאורה לא היה לנו לחוש לשאלה בעגונא דכאן נמצא כאן היה. ואך נודע מ"ש התוס' ז"ל בנדה דף נ"ח דלא שייך לומר בשאלה דנולד ברשותו עליו הראיה דגם עתה אינו שלו אולם למכירה ליכא למיחש דכיון דעתה הוא שלו בודאי יש לומר שפיר כאן נמצא כאן היה: ועדיין יש לעורר די"ל דהתוס' לא כתבו דבשאלה לא שייך נולד הספק ברשותו רק התם בהך דחלוק לענין כיבוס שידוע לנו בבירור שהוא שאול ול"ח א"כ רשותו משא"כ בהך דעגונא שע"ז רק אנו דנין לחוש והרי במחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ומת החמור קודם שמשכו בעל הפרה אמרינן דזה שנולד הספק ברשותו עליו הראיה ופירשו רש"י ותוס' וכן פסק הרשב"א ז"ל בעצמו בחידושיו לכתובות דעל בעל הפרה להביא ראיה דכיון דמשך זה הפרה החמור חשוב ברשות בעל הפרה אף דאם מת החמור מקודם בטל המקח. וע"ז א"כ אנו דנין. אולם זה יש לישב ולומר דשאני הך דמחליף כו' דמקודם שראינו שמת החמור החזקנו לודאי שהחמור הוא של בעל הפרה דכיון שמשך זה כו' ולכך עתה שנולד הספק חשוב נולד ברשות בעל הפרה. משא"כ בהך דחשש שאלה בעגונא שבכל עת אנו מסופקים אם הוא שלו או שאול הוא אתו

אלא שעדיין יש לערער ע"ז מהך דשטרי דחבי בר ננאי דלפירושם ז"ל הא דאגבי בהו הוא ג"כ לרבא מטעם כנכ"ה והתם ג"כ הספק והחשש הוא בכל עת ואנו דנין על הרשות גופא. ועלה על לבי דשאני הכא דבאמת לענין גוף השטר אנו מחזיקים שהוא שלו דכל שיש ביד אדם הוא שלו ורק דזה ל"מ רק לענין השטר שיוכל לעכב לעצמו כל זמן שלא יפרע לו החוב אבל מ"מ לא יוכל לגבות בו דהשטר אין גופו ממון לענין זה ועיין בש"ך ח"מ סי' י"ט ושפיר חשוב א"כ נולד הספק ברשותו לענין כנכ"ה. אולם עדיין צריך ביאור לענין חשש שאלה בעגונא דלא הי' לנו לחוש רק בדברים העשויים להשאיל דוקא דל"ש בהו חזקה דכל שיש תחת יד אדם הוא שלו. אבל בדברים שאינם **(מלחמות אריה אבל להב"י בשם הריטב"א שסובר דלמ"ד סימנים דרבנן גם בכלים דלא מושלי אינשי חיישינן לשאל' יש לדון בזה עפ"י מה שכתבתי למעלה דבהצטרפות שניהם יחד כלים דלא מושלי אנשי וגם שאלה דיחיד גם אינהו ז"ל מודים דלכו"ע ל"ח לשאלה. והנה כ"ת לא ביאר לי בלשון השאל' אם הי' נזכר בהפאס הנמצא אצלו הסימן שבגופו שהוא חיגר יד ורגל. או לא הי' סימן זה נזכר בהפאס ומן הסתם השערתי כי נזכר בהפאס. אחרי כי עפ"י רוב נזכרים המה בפאס סימנים כמו אלה. והנ"מ בזה כי אם לא נזכר חשוב שאלה דיחיד שיזדמן שישאל ליש חיגר יד ורגל כמו שהוא המשאיל בעצמו. אבל אם נזכר ל"ח שאלה דיחיד. אחרי כי בכונה חיפש אחר איש כזה להשאילו דבלא זה לא הי' הפאס מוצלח לפניו כלל וכל שתלוי בדעת ובכונה לא במקרה לא הוי שאלה דיחיד כמו שהבאתי למעל' בשם הח"צ בעצמו שכתב בהדי' הכי [ודע דאפי' אי נימא דמה שהוא חיגר יד ורגל לא הוי סימן מובהק מ"מ מהני עכ"פ למיחשב ע"י זה שאלה דיחיד ולא עוד אלא אפי' בסימן גרוע נמי מהני לענין זה. וראי' ברורה לזה דהא בסוגיא דיבמות שם איתא חבי בר ננאי וננאי ב"ח שכיחי טובא ומ"מ אמרינן התם דלנפילה ל"ח ופירשו בתוס' משום דהוי נפילה דיחיד. אלמא דאפי' אי שכיחי טובא מ"מ כיון דלא הוי נפילה דכו"ע חשיב נפילה דיחיד וזה ברור לדעתי]

אולם לפמ"ש למעלה לחלק בין לשון דלא שיולי אנשי ובין הלשון דלא משאלי אינשי דהיינו אותן שהמניע' הוא מצד המשאיל שאינו רוצה להשאיל וגם מצד השואל שכמו כן אינו רוצה לשאול הוי כלים דלא שיולי אנשי כמו אוכף וכדומה אבל כיס וארנקי וטבעת המניע' הוא רק מצד המשאיל קאמר דלא משאלי אינשי והא דס"ל להב"י בשם הריטב"א דלמ"ד סימנים דרבנן גם בכיס וארנקי כו' נמי חיישינן לשאלה מ"מ באוכף וכדומ' שגם השואל מקפיד שלא לשאול גם המה מודים דלכו"ע ל"ח לשאל'. מעתה פאס שכמו שאינו רשאי מצד חקי הממשלה יר"ה להשאיל פאס שלו לאחרים כן החק הוא שאינו רשאי לשאול פס שאינו שלו ואם המצא תמצא בידו ענש יענשו שניהם כאחד כי על שניהם הוא אומר שאינם רשאי לעשות כן. א"כ דמי להך דאוכף וגם הריטב"א מודה דבכה"ג ל"ח לשאלה

סיומא דהך מלתא שלפע"ד יש להתיר אשת ר' שמואל דוד נאדעל עפ"י התירים הללו א' עפ"י סימני, הגוף שהי' חיגר יד ורגל בהצטרפות סימן מה שנמצא אצלו הפאס שלו. וכבר כתבו האחרונים דסי' אמצעי בגוף וסי' מובהק בכלים מצטרפים יחד להיות חשוב כסימן מובהק. אפי' למ"ד דסי' דרבנן וכמ"ש מהר"ל מפראג ב' כיון דפאס לא מושלי אנשי כמ"ש הנו"ב ושאר אחרונים א"כ הא דעת רוב הפוסקים דל"ח לשאלה. ג' אם לא נכתב בהפאס שהיא חיגר יד ורגל חשיב שאלה דיחיד כמ"ש למעלה ולדעת הח"צ ל"ח לשאלה. ואך אם נזכר בהפאס שהיא חיגר יד ורגל נפל הך התירא של הח"צ בבירא דלא מקרי תו שאלה דיחיד כנ"ל ד' מה שהעליתי שאפי' לשיטת הריטב"א דלמ"ד סי' דרבנן גם בכלים דלא מושלי אנשי חיישינן מ"מ בפאס מודה. מכל הלין טעמא אמינא בשריותא דהך איתתא לעלמא אם כ"ת וגם עוד רב מפורסם יסכימו לדברי וד' יצילנו משגיאות ויורני דרך אמת לבל אכשל ח"ו בדבר הלכה ידידו הדש"ת ונוטה אליו כנהר שלום ארי' ליב ברודא.)**