ברכת רצ"ה כג

דמיעוט בודאי אינו מעשר והאריך בזה בכ"מ בדברים נחמדים עיין עליהם ולפי הנ"ל א"א לומר כן דהרי גם בפירות מצינו איסור דמאי עיין בש"ס דעירובין דף ל"ב האומר לחברו לקוט לי תאנים כו' יעוש"ה ובירושלמי פ"ב דמעשרות צא ולקוט לי עשרים תאנים כו' דלדעת הרבה מהקדמונים ז"ל אין בו חיוב מעשר כלל רק מדבריהם דמה"ת ליכא חיובא רק בתירוש ויצהר ועיין בפ"ב דמכשירין דתנן המוצא פירות בדרך כו' ואם רוב מכניסין למכור בשוק הרי אלו דמאי וביחוד מצינו דמאי גם בירק עיין בתוספתא דדמאי פ"ד קניבת ירק כו' ושל בעה"ב הנמצאות בבית חייבת ועוד בכ"מ ועיין רמב"ם ז"ל פי"א מהל' מעשר ומעשר ירק לכ"ע לא הוי רק מדרבנן ולפי הנ"ל הרי מוכח מדעת הרשב"א ודעמי' ז"ל דבאיסור דרבנן עכ"פ לא חשו חז"ל לזה שיהי' נאכל האיסור דאל"כ בתערובות חד בתרי הי' אסור לאכול כולם אף בזא"ז ואף ג' בני אדם דמדרבנן איסורא כמאן דאיתא דמי לדעתו ז"ל והרי נאכל האיסור ואמאי חששו חז"ל ותקנו לעשר דמאי אף בדברים שעיקר חיובם גם בודאי אינו רק מדבריהם כיון דרוב ע"ה מעשרים המה ותקנה כוללת שלא יכשלו המיעוט ל"ש באיסור דרבנן וכנ"ל

אמנם אחר העיון היטב אמינא דכל דברי מ"ז רשכ"י זצ"ל כראי מוצקים ואין מכאן ראי' לסתור דבריו הקדושים ז"ל ועמוד והתבונן ותחלה נבוא לבאר דברי רבינו הרשב"א ז"ל בתה"א דבראשית ההשקפה קשים להולמן וזה"ל הזהב בתה"א ומסתברא דטעמא דמילתא משום דבדברים הנבללים שא"א להפריד ביניהם כו' צריך ששים לפי שבפחות משיעור זה האיסור נטעם ונרגש בכל ואפי' מין במינו כו' כיון שכנגדו במין ושאינו מינו נרגש החמירו מדבריהם ואסרוהו. אבל יבש ביבש כו' אוכל כל חתיכה בפ"ע וכשאוכל זו אני אומר לא זו היא האסורה כו' וכשאוכל האחרונה שבכולם אני אומר במה שכבר נאכל הי' האיסור וזו של היתר היא כו' עכת"ד בקיצור ולכאורה יפלא דמאחר דאיהו ז"ל דעתו דעיקר היתר ביבש ביבש הוא משום דבכל אכילה אמרינן שזו מהרוב היתר דמה"ט אסור לאכול שלשתן יחד מדרבנן עכ"פ למה הוצרך לתת טעם בלח בלח דצריך ששים משום גזרה אטו מין בשא"מ שהטעם נרגש בלא"ה כיון שנתערב ונבלל ויש בילה א"א שלא יהי' בכל מה שיאכל מן האיסור ודמי לאכול כולם ביחד שאסור מדרבנן לדעתו ז"ל אף ביבש ביבש. ואשר נראה בישוב הדבר דכבר כתבתי דגם להרשב"א ז"ל ענין חד בתרי בטיל היינו דנתבטל האיסור לגמרי וכמאן דליתא דמי ולא משום זה לבד דאמרי' אכל חדא וחדא שזהו מהרוב דאל"כ הי' אסור לאכול שלשתן יחד מה"ת ורק דלדעתו היכי דלא שייך הטעם השני דאמרי' שזו שאוכל מהרוב היתר הוא וכגון שאוכל מכולם יחד נהי דמותר מה"ת משום שנתבטל האיסור לגמרי מ"מ אסור מדבריהם. והנה אנכי בחי' בארתי דהא דאמרינן איסורא כמאן דליתא דמי לאו היינו דחשבינן לי' להאיסור כאלו אינו כלל דזה נגד החוש וגם אין לזה ראי' מאחרי רבים להטות האמור בסנהדרין ורק דעיקר הדבר דכיון דבכל דבר איסור בעינן ענין חשיבות דמה"ט בעינן כזית שיהי' לו חשיבות וגם בח"ש דאסור מה"ת קאמרי' בש"ס דיומא דף ע"ד הטעם משום דחזי לאצטרופי והיינו גם חצי שיעור יש לו חשיבות קצת דחזי לאיצטרופי וכשנתבטל האיסור ברוב היתר בטלה לה חשיבות המיעוט האיסור לגמרי ומותר וזה הלימוד נלמד מאחרי רבים להטות דסנהדרין דבטל חשיבות המיעוט לגמרי ואינו בכלל ושפטו והצילו העדה והארכתי בזה ואכ"מ הביאור ומעתה אמינא לדעת הרשב"א ז"ל דהא דס"ל דמדרבנן החמירו שלא יועיל הביטול לבטל האיסור לגמרי ואפילו לאכול כולם יחד היינו דחז"ל החמירו משום דאחשבי' באכילתם אבל היכי דל"ש אחשבי' מותר אף מדרבנן כיון דנתבטל כל חשיבות האיסור דנתבטל חשיבותו לגבי הרוב ורק היכי דאחשבי' באכילתו אסרוהו חז"ל וא"כ ז"א רק ביבש ביבש שכל החתיכות נפרדים זה מזה והוא מצרפם ואוכלם יחד דבזה שייך לומר דאחשבי' להאיסור אבל בלח בלח שנתערב האיסור בהיתר וא"א להפריד דל"ש לומר דאחשבינהו דמנ"ל דאחשבי' להאיסור כלל דלמא אחשבי' רק לההיתר דמזה שאוכל ביחד עם האיסור אין ראי' דמה לו לעשות אחרי שא"א להפרידו מההיתר גם מדרבנן הי' לנו לומר דמותר כיון שנתבטל חשיבות האיסור לגמרי ולכך הוצרך רבינו ליתן טעם אחר משום גזירה דאינו מינו שנרגש הטעם ודו"ק כי בזה יתישבו דבריו על מכונם

ומעתה שפיר י"ל דבאמת גם באיסור דרבנן חשו חז"ל שלא יאכל האיסור חף שמהדין הי' אכילתו בהיתר שסמך על הרוב וכנ"ל מהך דדמאי בפירות וירק דלא הוי חיוב עישורו רק מדרבנן ומ"מ חשו חכז"ל לתקן המיעוט וכנ"ל בשם מ"ז רשכ"י זצ"ל והא דמותר לאכול כל תערובות ואף אדם אחד בזא"ז אף דלהרשב"א ז"ל מדרבנן איסורא כמאן דאיתא דמי ונאכלו בודאי איסור דרבנן מטעם אחר קאתינן עלה לפמ"ש בחידושי דאף דאנן קיי"ל דכל האיסורים איסורי חפצא המה מ"מ היכא דעיקר האיסור היא רק באחשבי' באכילתו לא חשוב רק איסור גברא דאסור לו לאכול הדבר הזה משום דיחשבנו באכילתו אבל אין כאן איסור על החפץ דקודם שאוכל אין איסור כלל על החתיכה. ולפ"ז י"ל ולחלק שפיר דרק היכי שהאיסור הוא על החתיכה איסור חפצא חשו חז"ל שלא יאכל בודאי האיסור דאף דהוא כתורה עושה שסמך על הרוב מ"מ אכל איסור חתיכ' דאיסורא. משא"כ בהך דתערובת חד בתרי דהאיסור גם באכילת שלשתן יחד אינו רק משום דאחשבי' באכילתו דגם מדרבנן אין בזה איסור על החפץ ורק איסור גברא אין לחוש בזא"ז או לשלשה בני אדם דמ"מ הרי באכילת כל התערובת נאכל בודאי האיסור כיון דכל אחד כתורה עשה שסמך על הרוב ולא עשה איסור וחתיכה דאיסורא ליכא בזה. וזכר ודמיון לזה ממ"ש התוס' חולין דף ה' בהך דהשתא בהמתן של צדיקים כו' דלא שייך זה רק באכילת איסור וגם באכילה של אדם רק היכא שהמאכל היא איסור ולא באכילת יוה"כ שרק השעה היא האסורה והביאו ראיות מהך דר"י שקרא והטה ומהך דבסים תבשילא כו' עייש"ה. ואני מוסיף לומר עוד דאף מי שירצה לגמגם בסברתי זאת שכתבתי דהיכא דבעינן אחשבי' דוקא לא הוי רק איסור גברא ולומר דחשוב מ"מ איסור חפצא דבשעת אכילה נעשה חתיכה דאיסורא או דיש איסור על החפץ כל שיחשבנו ומתלי תלי האיסור חפצא מ"מ א"ש הך דתערובת חד בתרי דמותר לאכול כולם מצד אחר לפמ"ש הרמ"ה ז"ל בטעמא דר"ש דס"ל כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לקרבן דה"ט דעיקר הטעם לר"ש משום דאחשבי' באכילתו ולכך בקרבן דהוא בשוגג בעינן כזית דלא שייך אחשבי' דאילו הוה ידע שהוא איסור לא הי' אכל לי'. מדבריו אלו למדנו דאף דאחשבי' לחתיכה זו ואח"כ ידע שהית' איסור ל"מ דבעינן לענין אחשבי' שידע שהיא איסור ויאכלנו דאל"כ אמרי' דלא אחשבי' רק משום דסבר שהוא היתר. ומעתה בזא"ז ל"ש אחשבי' כלל באכילתו דבאכילתו הוא אומר שזו היא מהרוב ההיתר וכיון דבלי סברת אחשבי' נתבטל האיסור לגמרי לא אכל איסור כלל כיון דלא שייך אחשבי' והכל א"כ הי' היתר ודו"ק כי זה ברור

הפן הב' יש לפרש ולומר דכיון דלא הוי רוב חזק ואמיץ משום דהמיעוט שכיח ומצוי קצת צריך לברר דברוב שאינו כ"כ חזק אמרי' דכל היכי דאיכא לברורי מבררינן ועיין כ"ז בפוסקים נ"ל. ואולם באמת