ברכת רצ"ה כב

הנה בהא דאסרינן תוך ח' ימים אף דרוב וולדות הוו בני קיימא כתבו התוס' והקדמונים ז"ל דמיעוטא דנפלים הוי מיעוט המצוי והטעם הזה מתחלק לשלש' מטיבי טעם למעיין בש"ס ופוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל הפן האחד הוא מ"ש מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל דאף דנפלים הוי מיעוט נגד הרוב דבני קיימא לא אמרו חז"ל לילך בתר רובא רק בענין פרטי שאנו דנין אם זה מהרוב או מהמיעוט אבל כשאנו דנין לעשות תקנה כוללת ראו חז"ל לתקן גם המיעוט דהרי גם המיעוט ישנו בעולם והוצרכו חז"ל לתקן גם המיעוט ולכך בהך דעגלים כיון דע"כ יש בתוך העגלים הנולדים גם נפלים ואם נתיר כל העגלים תוך ח' ימים גם המיעוט האסור יבא לאכיל' אשר ע"כ החמירו חז"ל למען לתקן המיעוט עכת"ד הנחמדים ז"ל. ואנכי בארתי דבריו ז"ל דמ"מ בעינן לבוא מפאת דמיעוט נפלים חשוב שכיח ומצוי קצת. דאם היו נפלים מיעוט שאינו מצוי ושכיח כלל לא היו חז"ל מתקנים תקנה כלל אף כוללת ומשום דלא כל העגלים הנולדים אוכלים ב"י בתוך ח' ימים ואם הי' מיעוט נפלים אינו מצוי כלל יוכל להיות שבכל הנאכלים לא יהי' נפל ואף דיוכל להיות כמו כן בהיפוך מ"מ לא היו עושים תקנה אחרי שבאמת כ"א ואחד מהאוכלים כתור' יעשה שאמר' תור' לסמוך על הרוב ורק דכיון שהוא מצוי ויהי' א"כ בתוך רבים מהעגלים הנאכלים בתוך ח' ימים בודאי איזה נפלים ראו חז"ל לתקן שלא יאכלו מיעוט מהאוכלים איסור עכ"פ והבן זה: והנה אם כה נאמר הנה אחרי שכבר תקנו חז"ל שלא לשחוט תוך ח' ימים כשנשחט אין לאסור הבשר דאחרי דלכתחל' אסור הו"ל בדיעבד מילתא דלא שכיחא דלא גזרו חכז"ל לעשות תקנה כוללת ואין כאן רק ענין פרטי דאזלינן בתר רובא דרובם בני קיימא המה אם לא דנימא דאסור מטעם קנס ולפ"ז יש לדון אם גם בשוגג קנסו משום חששא דאתי לאיערומי ואם רק למי שנשחט בשבילו דוקא או גם לאחרים כמו בחמץ שעבר עליו הפסח ויש לדבר בזה בהך דרב פפא ורב הונא ברי' דר"י דאמרי אי איתרחיתו עד אורתא הוו אכלינן מיני' השתא לא אכלינן מיני' דמשמע דאין זה דין גמור ורק חומרא שהחמירו על עצמם וכאשר כבר הרגישו בזה האחרונים ז"ל עיין עליהם אולם יען דאין מכאן ראי' רק משמעות הלשון לא ארבה מילין ונניח דאסור בדיעבד בכל אנפי ולכולי עלמא וכדמשמע מסתימת הש"ע יו"ד סי' ט"ו. ובגוף הדבר שהעלה מ"ז רשכב"י זצ"ל דאף דאזלינן בתר רובא מ"מ הוצרכו חז"ל לעשות תקנה כוללת היכא שבין הרבים האוכלים ימצא איזה מהם אשר יאכלו איסור אף שכל אחד ואחד כתור' עשה שסמך על הרוב יש לעורר עוד דהנה כבר נודע מחלוקת הרשב"א והרא"ש ז"ל ביבש ביבש דקיי"ל חד בתרי בטיל דהרא"ש ז"ל ודעמי' ס"ל דמותר לאדם אחד לאכול גם שלשתן יחד והרשב"א ז"ל חילק דרק בזה אחר זה שרי ומשום דבכל אחת ואחת אמרי' שזה מהרוב ובאכילת השלישי אמרי' כמו כן שזה היתר והאיסור הי' באלו שכבר אכל אבל שלשתן ביחד שבודאי אוכל איסור אסור עיין כ"ז בפוסקים ז"ל והנה יראה בביאור מחלוקתן ז"ל דהרא"ש ודעימי' ז"ל ס"ל דענין ביטול ברוב הוא שאמרה תורה שהאיסור שנתערב ברוב היתר איסורא כמאן דליתא דמי ונהפך הכל להיות היתר וכיון דאין כאן איסור פשיטא דמותר לאדם אחד לאכול הכל ביחד אמנם להרשב"א ז"ל עיקר הטעם משום דבכל אחד אמרינן שזה מהרוב ולכך אינו מותר לאדם אחד רק בזא"ז אבל לא שלשתן יחד דבזה הרי אוכל בודאי האיסור וצ"ל לפ"ז לדעתו ז"ל דהא דאמרי' בכ"מ דחד בתרי בטיל דמשמע דבאמת האיסור נתבטל היינו כמ"ש במק"א דיש לומר דאף דנתבטל מ"מ איסורא כמאן דאיתא דמי דכיון דעיקר הלימוד בביטול ברוב הוא מאחרי רבים להטות דכתיב בסנהדרין אין ראי' רק דניזול אחר הרוב אבל לא שהמיעוט נתבטל לגמרי ממציאותו ורק דעיקר ענין הביטול ברוב הוא דלא נימא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי דכיון דנתבטל ברוב בטלה לה חשיבות הקביעות וזה אנו למדין מאחרי רבים להטות דסנהדרין דנתבטל חשיבות המיעוט לגבי הרוב וכיון דלא חשיב קבוע שפיר אמרינן דמותר לאכול כל אחד ואחד משום דתלינן שזה מהרוב וזה לא שייך א"כ רק בזא"ז אבל לא בשלשתן יחד דיש בודאי האיסור. ומעתה אי נימא כמ"ש מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל דאף היכא שיוכל לסמוך על הרוב מ"מ תקנו חז"ל היכי שאחד בודאי יעשה איסור א"כ יקשה לדעת הרשב"א ז"ל ודעמי' בכל תערובות חד בתרי אמאי מותר לאכול כולם לא מיבעי' לאדם אחד אלא אף גם לג' בני אדם דמ"מ למה לא יהי' אסור מדרבנן כיון שבודאי נאכל האיסור דכיון דלדעתם ז"ל האיסור לא נתבטל מכל וכל דמה"ט ס"ל דשלשתן ביחד אסור א"כ גם בזא"ז או גם לשלשה בני אדם יאסר מדרבנן כיון שבודאי נאכל האיסור וכנ"ל בשם מ"ז הגאון זצ"ל וזה דבר שראוי לעורר עליו. אולם אחר העיון בדברי הרשב"א ז"ל בעצמו בתוה"א ראיתי והתבוננתי דגם לדעתו ז"ל עיקר האיסור באכילת שלשתן יחד אינו רק מדרבנן וא"כ גם לדעתו ז"ל מה"ת האיסור בטל לגמרי ומותר איפוא לאדם אחד לאכול גם שלשתן יחד אחרי שאין כאן איסור ורק דמ"מ אסור מדרבנן ובזא"ז מותר גם מדרבנן משום דבאכילת כל אחת תולה שזהו מהרוב. ומעתה אין מזה ראי' רק דבאיסור שהוא רק מדרבנן לא חשו חז"ל לומר דמ"מ נאכל האיסור כיון שעושה כדין וסומך על הרוב אבל היכי שהאיסור הוא איסור תורה שפיר יש לומר דעשו חז"ל תקנה שלא יאכל האיסור וכמ"ש מ"ז רשכ"י זצ"ל. אולם לפ"ז נסתר מ"מ מה שהעלה כ"כ מ"ז רשכ"י זצ"ל עפ"י סברתו זאת לבאר גם ענין דמאי שאסרו חז"ל וחייבו לעשר כל הלוקח מעם הארץ אף דרוב ע"ה מעשרים המה ומשום דעשו חכז"ל תקנה כוללת שלא יוכשלו המיעוט **(מלחמות אריה מוכח בחולין שם דאי נימא דחוששין לזה הוא מדאורייתא מדאמר רבא לסיוע לר"נ ממתניתין דתינוק בן יום אחד מטמא בזיבה וא"א יש בו משום ריסוק אברים קרי כאן מבשרו ולא מחמת אונסו דמשמע מזה דהוי מה"ת. ולפ"ז י"ל דהש"ס בר"ה הכי פריך דלמה קאמר אביי משעה שנולד דמשמע לאלתר הא בשעה שנולד אכתי לא חזיא עד שיפריס עג"ק ועכ"פ הי' לי' לומר משעה שהפריס עג"ק.. ואף דהתוס' בחולין שם כתבו דע"כ מיירי בדאיכא ריעותא דאינו הולך א"כ בשעה שנולד אכתי ליכא ריעותא ומשו"ה י"ל דל"ח דז"א דהתוס' קאי אדר"נ דמיירי בכלו לו חדשיו אבל בלא כלו לו חדשיו משמע מהרא"ש דאע"פ בדליכא שום ריעותא חיישינן. וע"כ צ"ל דזה גופא חשוב ריעותא דאין הולד חזק כל כך ואפשר להתרסק בקל. וכן כתב הר"ן ז"ל בהדי' בחידושיו דמאן דדחי לר"נ וסבר דחוששין לריסוק אברים הטעם הוא דסבר דאע"ג דרוב הנולדים אינם נתרסקין מ"מ חוששין למיעוט המצוי ע"ש מזה מוכח דבלא ריעותא נמי חוששין למאן דלא סבר לי' כר"נ. ובלא"ה דברי התו' תמוהים מהסוגיא דשם. עיין במהרש"א ובכר"ו. וא"כ ה"ה לשיטת הרש"ל אפילו לדידן דקיי"ל כר"נ מ"מ בדלא כלו לו חדשיו חיישינן לריסוק אברים אפילו בדליכא ריעותא כלל ומשו"ה פריך הגמרא שפיר בע"מ מי מצי אכיל לי' תיכף משנולד כ"ז שלא הפריס עג"ק. אבל לא פריך דבעינן להמתין ז' ימים להוציא מספק נפל דזה לא הוי רק מדרבנן וכקושית הגאונים הנ"ל:)**