ברכת רצ"ה רכח

תבע מהשואל האוכף והוא אומר לו שאבדו וסיפר לו הדברים כהווייתן שאבדו עם חמורו. ולכך בא להגיד הסימנין מהאוכף. וגם דל"ח למכירה דמוקמינן אחזקת מ"ק דכיון דמהסימן ידעינן שודאי הי' שלו מוקמינן אחזקת מרא קמא דגם עתה הוא שלו שלא מכרו עיין בש"מ ב"מ שם

והנה בש"ס דגיטין דף כ' מבעי' ליה לרמב"ח בהי' מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב ע"י והרי הוא יוצא מתחת ידה אי אמרינן אקנויי אקני לה א"ד מדנפשי' עייל ופשיט לי' מדר"ל דאמר הגודרות אין להם חזקה ופסק הרמב"ם ז"ל דהוי ספק מגורשת וכן פסקינן בטוש"ע אה"ע סי' קכ"ד להלכה וכתבו הפוסקים דאף דלענין ממון בגודרות מוציאין מיד המוחזק דחשבינן לודאי דמנפשיה עייל מטעם חזקת מ"ק מ"מ לענין איסור מידי ספיקא לא נפקא ועיין ב"י וח"מ ז"ל שם. ואנכי בארתי טעם הדבר ונימוקו. דלענין חזקת מ"ק אינו חזקה המכריע ורק שאין בידינו להוציא הדבר מחזקתו חוקת מ"ק בלי ראיה ברורה וכ"ז א"כ רק כשאנו דנין לענין הדבר הזה להוציאו מחזקת מ"ק אבל מ"מ אינו יכול לדון מחמת חזקת מ"ק לענין אחר כגון לענין איסור וכדומה. דאין זה חזקה המכריע ונשאר בספק ועיין בהג"א ז"ל שם שנתקשה בזה הרבה עד שיצא לדון ולחלוק דאינה מגורשת כלל. ולפי"ז דברי הרמב"ם ודעמי' ז"ל נכונים בטעמם. ואמרתי להביא ראי' לזה מהא דפריך בש"ס דב"מ דף י"ט בהך דמצא שובר דליחוש דילמא כתבי' כו' ולא נתנה כו' וזבנתה לכתובתה כו' שלכאורה מאי קושי' דהרי למכירה ל"ח באבידה מטעם דמוקמינן אחזקת מ"ק. ולפי הנ"ל ניחא דכיון שאין אנו באים לדון לענין הכתובה ורק לענין חזרת השובר ל"ש לאוקמי הכתובה אחזקת מ"ק דאינה חזקה המכריע. משא"כ בשאר אבידות שפיר אמרינן דכיון דודאי היה שלו גם עתה א"י לעכב החזרה מזה הדבר להוציא מחזקת מרא קמא. והארכתי בזה לומר דלפ"ז ע"כ אנו **(מלחמות אריה הלזה שילך הוא ויגבה אותו. ומעתה לא הוי פקדון דיחיד. דפקדון דיחיד לא הוי רק היכי שיכול להפקיד אצל אחר. אבל בכה"ג שע"כ הי' מוכרח לחפש אחר איש ששמו כשם הנכתב בהשטר בכה"ג בודאי לא מקרי פקדון דיחיד וכן כתב הח"צ ז"ל בעצמו בתשובתו שם סי' קל"ד וז"ל וא"ת היכי מדמינן שאלה דיחיד שהוא בכונת שואל ומשאיל לנפילה שהוא בלתי כונה כו' וי"ל כיון דאין דעת וכונת שואל ומשאיל תלוי כלל במקרה ההוא הדר הו"ל כשלא מדעת אלא במקרה. ע"ש [ובאמת לפ"ז בפשיטות ניחא מה שתמהו על הח"צ מהא דפריך הש"ס מצאו קשור בכיס וארנקי וטבעת ניחוש לשאל' דלדעתו בכאן גבי גט הוי שאלה דיחיד כמ"ש למעל' די"ל דהש"ס פריך מטבעת דכיון שהי' צריך לזה לשאול טבעת עם חותם כשמו ע"כ הי' צריך לחפש אחר איש ששמו כשמו א"כ אינו תלוי במקרה רק בכונת שואל ומשאיל ושוב לא חשיב בכעין זה שאלה דיחיד. אך י"ל דאכתי חשיב שאלה דיחיד מחמת שם האשה הנזכר בגט אולם בזה יש לפקפק דכיון דעכ"פ צריך ולחפש אחר איש ששמו כשמו אין זה מה שגם שם האשה הוא כשם אשתו חשיב שאלה דיחיד דכיון דשמו כשמו לא שכיח יוכל להיות דלא מצא איש אחר כשמו רק זה בלבד והבן.] א"כ הכא שרצה שיבוא השטר לידי גוביינא ומוכרח הי' לחפש אחר איש ששמו כן פשיטא דל"ח פקדון דיחיד ולפ"ז הא דקאמר הש"ס אי לפקדון לא קאי על הבעלים שהפקידו אלא על המוצא השטר וע"ז דחי כיון ששמו כשמו לא מפקיד גבי' היינו אם לא מצאו בעצמו רק איש אחר מצאו הי' ירא לגלות לפני חבי ב"צ זה שהוא מצא את השטר מפני שאינו יודע איזה חבי ב"נ אבדו ושמא יבא לפני זה שהוא בעל השטר בעצמו ונאבד מאתו. ויתפוס עליו כגנב ומשו"ה לא מפקיד גבי' אע"פ שהוא בטוח גדול ונאמן ודו"ק כי הוא דבר נחמד לדעתי

והנה ראיתי להחת"ס אה"ע סי' צ"ח שכתב לחדש חומרא חדשה דהא דבכלים דלא משאלי אנשי ל"ח לשאלה ז"ת רק כשנמצא לבוש בהם אבל כשנמצאו מונח בתוך הבגדים שפיר יש לחוש דשמא הבגדים המה שאולים לו והמשאיל שכח הכיס וארנקי שלו שהי' מונח בתוך הבגדים בשעה שהשאילו את הבגדים ולא נטלם מתוך הבגדים. אבל כשנמצא הנפטר לבוש בהם ל"ח להכי כיון דחזינן שהי' משתמש בהם ושואל שלא מדעת גזלן הוי לכן אחזוקי איניש ברשיעי לא מחזיקינן ע"ש. והנה במחכ"ת דבריו אלו ליתא לדעתי שהרי הש"מ בב"מ שם הביא בשם הרמב"ן ז"ל דלמה קאמר דחיישי' לשאלה ולא אמר למכיר' ומתנה ותירץ דאין לנו להוציאו מחזקתו חזקת מ"ק. וביאור דבריו דבשלמא לשאלה שפיר חיישינן דהא ע"י החשש הלזה אין אנו מוציאין אותו מחזקתו שהרי האוכף מחזירין אותו רק החמור אין לנו להחזיר מחמת סימני אוכף דחיישינן לשאלה אבל אם אתה באת לחוש למכיר' ומתנה הא לא תוכל להחזיר לו גם האוכף בעצמו וזה אין בידינו להוציאו מחזקתו חזקת מ"ק. א"כ לפ"ז אין לחוש ג"כ לשמא שכח המשאיל הכלים דלא משאלי אנשי בתוך הבגדים דאם אתה בא לחוש לזה אי אתה רשאי להחזיר לו ליורשי הנפטר גם את הכלים א"כ אתה מוציאו מחזקתו דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו. ואין לדחות ולומר עפ"י מה שכתב הח"מ דבעגונה באמת חיישינן גם למכיר' ומתנה דא"כ לא הי' להגאון ז"ל להמציא דבר זה אלא הי' לו לומר בפשיטות דגם כשנמצא לבוש יש לחוש למכירה ומתנה אפי' בכלים דלא מושלי אינשי. ועיין בחת"ס סי' נ"א שכתב שם דלהסוברים דחיישינן גבי עגונה למכירה ומתנה כ"כ חיישינן נמי לגזיל' ואבידה והאיך כתב כאן דאחזוקי איניש בגזלן לא מחזיקינן סוף דבר דברי הגאון מופלאים ממני. ולפע"ד אין לדברים אלו מקום כלל וגם הוא חשש רחוק שישכח המשאיל איזה דבר בכיסו כשמשאיל הבגדים ואדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה וביחוד כשמשאילם לאחרים. לכן אין להחמיר לפע"ד כלל מטעם זה

והנה בעובדא שלפנינו לענין התירא דהך איתתא יש לדון משני טעמים חדא מחמת הסי' בגופו שהי' חיגר יד ורגל ושנית מחמת הפאס שנמצא והנה הסימן שבגופו במה שהי' חיגר יד ורגל מסתברא דיש לחשוב עכ"פ לסימן אמצעי דמתשו' מהרב לובלין שהביא הב"ש בק"ע סי' שי"ב דרגלי עקמומיות ל"ח סימן מובהק י"ל דעכ"פ הוי סימן אמצעי ולפ"ז גם חיגר יד ורגל חשיב נמי סימן אמצעי. ועיין בתשו' מהרב לובלין סי' נ"ו ששם איתא הלשון עקומות והפוכות לצד פנים. ואפי' לפ"ז מסתברא דחיגר יד ורגל חשוב סי' אמצעי דיד ורגל חשיב טפי שני סימנים משתי רגלים ששתי הרגלים עפ"י רוב נתקלקלו כאחד. אבל יד ורגל אינו תלוי זה בזה. וא"כ אפי' אם נחשוב הסי' מה שהי' חיגר רק לסימן גרוע יש להצטרף מ"ש האחרונים אשר שני סימנים גרועים חשיב יחד כסימן א' אמצעי ותו יש לסמוך על ההיתר של המהר"ל מפראג דסי' אמצעי בגוף וסי' מובהק בכלים מצטרפים להיתר עגונא

ולענין אם יש לסמוך על הפאס משום דחשוב כמו כלים דלא משאלי אנשי כמו שהבאתי למעל' בשם הנו"ב ושאר אחרונים בודאי להסוברים דבכלים דלא מושלי אנשי ל"ח לשאלה לכו"ע פשיטא שיש לסמוך ע"ז)**