ברכת רצ"ה רכז

לא מפקיד גביה דכי לא מצינו שמפקיד אדם אצל חבירו מעות וחפצים ואינו חושש שיכפור בו דמהימן ליה. ורק דכוונת הש"ס דפקדון שצריך לנאמנות שפיר דמי לנפילה דיחיד דל"ח שהאמינו לאיש האחר. דנאמנות חשיב לי' ג"כ לא שכיח קצת כמו נפילה רק דבשטרות הוא דכיון שנכתב על שמו וא"צ א"כ לנאמנות דלהנפקד אינו שוה כל מאום חיישינן גם לפקדון דיחיד. וע"ז קאמר דכיון שאתה חושש שהפקיד אצל יב"ש האחר כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה רק אם מאמינו דוקא. וכיון שכן ל"ח לפקדון דיחיד שהאמינו דוקא ליב"ש האחר. ומוכח להדיא כדעת הח"צ דבשאלת בגדים וכלים ל"ח לשאלה דיחיד והא דדן אביי לחוש למסירה אע"ג דאותיות צריך כומ"ס היינו ג"כ מה"ט דכיון שמכרו לו וקיבל המחיר דא"צ נאמנות שפיר חיישינן גם למכירה ומסירה דיחיד וכנ"ל והבין

והנה הח"מ ז"ל דעתו דכמו דחיישינן בהך דעגונא לשאלה כמו כן חיישינן למכירה שמכר הבגד לאחר וזהו שמת. ולפ"ז א"כ גם לדיחיד וכנ"ד יש לחוש דכיון דבמכירה א"צ נאמנות שפיר חיישינן גם למכירה דיחיד וכמו דדן אביי לחוש למסירה דיב"ש האחר וכנ"ל: והנה האחרונים ז"ל תמהו על הר"י ז"ל דא"כ הא דק"ל דחמור בסימני אוכף היכי מהדרינן דנהי דאוכף לא שאיל אינשי דמסקב לחמרא מ"מ ניחוש למכירה דמכירה שפיר שייך גם באוכף דהלוקח יכול לתקן האוכף למדת חמורו וכ"ש א"נ דעיקר דלא שאילי אינשי אוכף הוא קפידת המשאיל וכמ"ש הערוך ז"ל וכמובן. אולם במק"א כתבתי ובינותי לתרץ ולהעמיד דברי הח"מ ז"ל מצד זה דבאמת הך חששא דמכירה באבידה הוא קושי' קדומה מהראשונים ז"ל שהקשו דבכל אבידות למה לא ניחוש למכירה ושזה הנותן הסימן הוא המוכר שיודע סימניו. ושלי תירוצים נאמרו בזה דלמכירה ליכא למיחש דמאין ידע המוכר שבעל האבידה הי' הלוקח שלו שיבא להגיד הסימנים משא"כ לשאלה בהך דחמור בסימני אוכף חיישינן שפיר דהמשאיל **(מלחמות אריה עצום דמעיקרא גבי הא דפריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן איתא הלשון אוכף לא שיולי אינשי דמסקב לי' לחמרא וגבי מצא גט קשור כו' הלשון כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אנשי. וזה חילוק גדול דלא שיולי אנשי קאי על השואל שאין דרך אנשים לשאול אוכף משום דמסקב לחמורו א"כ המניעה הוא גם מצד השואל אבל לשון לא משאלי אנשי קאי רק על המשאיל שאינו רוצה להשאיל. ובאמת הב"ח בהגהותיו על הש"ס הגיה גבי אוכף וכ' וצ"ל דלא משאלי אנשי אבל לפע"ד ליתא להגהה זו כי רש"י ז"ל ביבמות שם כ' בעל החמור לא הי' שואל אוכפו של זה לחמורו [וברש"י איתא הלשון לחבירו ולפי דעתי פשוט שהוא טעות הדפוס וצ"ל לחמורו כי כן נראה פשוט מלשונו ע"ש ועי' בספר ערוך לנר שנתקש' בהבנת דברי רש"י ולפע"ד ברור שהוא טעות הדפוס וצ"ל לחמורו] ובאמת הדבר צריך תלמוד דלמה נקט גבי אוכף לא שיולי אנשי דהיינו שהמניעה הוא מצד השואל שלא ירצה לשאול מחמת דמסקב לי' לחמרא הא כ"ש שהמשאיל אינו רוצה להשאיל מחמת דכשיתן האוכף על החמור של השואל אזי מחמת הרכיבה על חמור אחר יתקלקל האוכף מתכונתו שנעשה במכוון לפי מידת החמור שלו וכמ"ש הש"מ שגורס באמת לא משאלי אנשי ובודאי לא בחנם גרס רש"י ז"ל לא שיולי אינשי ומפרש דקאי על השואל. אבל לפי הנ"ל י"ל דלפמ"ש הב"י בשם הריטב"א ז"ל דמ"ד סימנים דרבנן כ"ש דחיישינן לשאל' ואדרבה דלדידי' גם בכיס וארנקי וטבעת דלא מושלי אינשי נמי חיישי' לשאל' ולפ"ז הא דפריך הש"ס חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאל' קאי בין אמאן דסבר סימנים דאורייתא ובין אמ"ד סימנים דרבנן ולמ"ד סימנים דאוריית' הי' סגי בהך סברא דהמשאיל אינו רוצה להשאיל לחודא דבכה"ג לדידי' תו ל"ח לשאלה דלא שכיח ודמי לסימן אמצעי דסמכי' ע"ז ול"ח דלמא אתרמי עוד כהני סימנין משום דלא שכיח. אבל למ"ד סימנין דרבנן אכתי לא הוי ניחא דבהך טעמא לחודא לא הוי סגי דלא עדיף מסימן אמצעי משום דחיישינן דלמא אתרמי. להכי קאמר הש"ס דלא שיילי אנשי דהיינו דמלבד המניעה מצד המשאיל איכא מניעה נמי מצד השואל וכנ"ל א"כ בכה"ג דניחוש שמא אירע שני אנשים יחד המשאיל והשואל שזה יהי' רוצה לשאול וזה יהי' רוצה להשאיל דזה חשוב עוד חשש רחוק ביותר שיזדמנו יחד שני אנשים היוצאים מדרך סתם בני אדם ושוב דמו לסימן מובהק דלא חיישי' שמא אתרמי לכ"ע גם מה"ת ומשו"ה פריך אח"כ מהך דמצא קשור בכיס וארנקי וטבעת ומשני דכיס וארנקי וטבעת לא משאלי אנשי היינו דבכאן סגי אם המניעה רק מצד המשאיל לחודא שהרי הכא גבי גט בלא"ה הוי רק שאלה דיחיד ואך מ"מ למ"ד סימנין דרבנן לא מהני הך טעמא דשאל' דיחיד וכמ"ש אך עכ"פ בצירוף הך סברא דלא משאלי אנשי שניהם ביחד לכו"ע מהני ולהכי גבי מצאו קשור בכיס סגי בהך דלא משאלי אנשי משום דהוי שאלה דיחיד וגבי חמור בסימני אוכף בעינן דוקא הטעם דלא שיולי אנשי כיון דהוי שאלה דרבים למ"ד סימנין דרבנן ואם כה נימא עכצ"ל דהך דנמצא בין כליו מיירי בכלי תשמישי ביתו וכמ"ש רש"י ותוס' ודוק כי הדברים נכונים בעזה"ש

עוד הקשו על הח"צ מיבמות קט"ו גבי הנהו תרי שטרי דנפקי במחוזא וכתיב בי' חבי בר ננאי וננאי בר חבי כו' ואמרינן התם למאי ניחוש לה אי לנפילה לא חיישינן לנפילה אי לפקדון כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' וכתבו התוס' דמשו"ה ל"ח לנפילה משום דהוי נפילה דיחיד ע"ש וא"כ לפי שיטת הח"צ דשאל' דיחיד דמי לנפילה האיך קאמר הגמרא אי לפקדון הא הוי נמי פקדון דיחיד ול"ח ולמה לי' למימר הך כיון דשמו כשמי לא מפקיד גבי'. והנה שמעתי ממו"ח שנתקשה בהך דקאמר הש"ס דלא מפקיד גבי' משום דשמי' כשמי' דמאי ריעותא הוא זה אטו אינם מפקידים אצל אנשים מעות מזומנים או חפצים מחמת שהמה בטוחים ונאמנים שיחזירם להבעלים ואיזו חשש יש בהשטר הלזה יותר ממעות מזומן. וזהו באמת תמי' עצומה. ועפ"י זה מיישב שיטת הח"צ עיין בדבריו הנחמדים. אבל לדעתי עוד יש להקשות לפמ"ש הש"מ בב"מ בהא דפריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ולמה לא פריך היכא מהדרינן כל אביד' בסימנים ניחוש לשאלה. והביא בשם גליון תוס' לתרץ דאין לחשדן שאם הי' רוצה הי' כופר כשה שאילו ורק חמור בסימני אוכף פריך שפיר דשואל לא האמין כלום למשאיל ע"ש. מבואר א"כ לפ"ז דכל שהאמינו הבעלים לזה בעצמם אין לנו תו לחוש כלל דאם הוא רמאי לא הי' לו להאמינו מקודם. ולכאור' תמוה מאוד סוגית הש"ס דהכא ביבמות דקאמר בהדי' אי לפקדון. ולדברי הגליון תוס' מה לנו לחוש לזה כיון שהאמינו הבעלים לזה מקודם שהפקיד אצלו את השטר. אין לנו לחושדו במה שרוצ' לגבות בו המעות וזהו קושי' גדולה באמת. והנה לפע"ד נראה ליישב באופן אחר דהכי פרושי דהש"ס אי לנפילה. היינו שאבד ממנו ומצאו זה ששמו כשם הנכתב בהשטר ובא לפנינו לגבות בו. לנפילה ל"ח משום דהוי נפילה דיחיד שניחוש שמא חבי ב"נ אבדן ומצאו חבי ב"נ אחר ואי לפקדון היינו דניחוש שמא איש אחד דעלמא מצאו ואחרי כי לא הי' יכול לגבות את השטר בעצמו מחמת שידעו אותו כי אין שמו כשם הנכתב בהשטר ויבינו כי הוא אינו המלוה רק נאבד מהמלוה והוא מצאו ע"כ הערים למסרו לחבי ב"צ)**