ברכת רצ"ה כא

ועדיין יש לומר דיש עליו קדושת נזירות לענין הטומא' משא"כ בתחיל' כל שחלה עליו קדושת נזיר בדבר אחד יהי' מה שיהי' נאסר מחוקי התור' בכל איסורי נזיר וביין שפיר חל בכולל גם לר"ל דכיון שא"י לאסור עצמו בתחלה שלא יהי' נזיר רק מהטומא' שפיר יש לדון על חלות האיסור בעצם וכנ"ל ודו"ק

ועפ"ז אמינא ליישב מה שנתקשיתי דלמה חשיב במשנתינו רק לאו אחד משום נזירות שהרי אנן קיי"ל דנזיר שטמא עצמו לוקה שתים משום הלאו המיוחד בנזיר ומשום לא יחל דברו הכולל כל הנדרים ועיין רמב"ם ז"ל פ"א מה' נזירות ולפי הנ"ל ניחא דהלאו דלא יחל הוא משום שקיבל על עצמו ואסור לו לחלל דברו ול"ש בנזירות רק כשקיבל על עצמו כל עניני ואיסורי נזירות או היכא שאמר הריני נזיר סתם אבל היכי שאמר הריני נזיר מדבר אחד בלבד אף דכל דקדוקי נזירות עליו מ"מ אינו עובר על שאר הענינים שלא הזיר מהם רק משום הלאו המיוחד בנזיר מחק התורה דכל שחלה עליו קדושת נזיר אסור בכל איסורי נזיר אבל מ"מ אינו עובר משום לא יחל אחרי שלא קיבל זה עליו וז"ב וא"כ לענין חלות הנזירות בכולל על איסור טומאת כהן לענין לאו דלא יחל דמי לשבועה דאין דנין להאי תנא לענין עצם האיסור כיון שהוא בא רק ע"י עצמו שהוא כללם ויכול הי' לאסור רק דבר זה לבד ול"א בזה כולל ודו"ק. והנה בזה יש ליישב ג"כ קושית התוס' ז"ל בשבועות דף כ"ה דלמה הוצרך לדחוק דהאי תנא ל"ל כולל ולמה לא קמשני דמידי דחייל על מה דלית לי' ממשא לא קתני וכדמשני בשבועות שם דלפי הנ"ל בל"ז צ"ל דהאי תנא ל"ל כולל בבא ע"י עצמו וכנ"ל דאל"כ למה לא קחשיב שני לאוי אנזירות וכנ"ל. ויש לדבר ולפלפל בזה הרבה אולם ליראת האריכות אשים מחסום לעטי. בסוף דבריו הקשה כ"ת דהכא אמרינן דכיחוש העובר אינו רק מדרבנן ובחולין דף קנ"ה מוכח דכיחוש אסור מה"ת דאל"כ אכתי הי' יכול לאוקמי בעבר וגזז עיי"ש ויפה הקשה. ולישב זה אמינא לפ"מ שבארתי למעלה דלפי מה דדחה הפשיטות מהך דעובר ס"ל דעיקר הכחש מהעובר הוא בא רק מחמת שהבהמה מתכחשת ע"י העבוד' ועי"ז נתמעט הנקת העובר ומה"ט לא חשיב העובר מסייע בעבודה עמש"ל. ולפ"ז יש לחלק בין הך דחולין שהכחש בא ע"י מעשהו משא"כ בהך דעובר שע"י העבודה אינו בא רק כיחוש להבהמה ורק שהכיחוש הזה גורם אחרי כן כיחוש להולד ולכך אינו אסור רק מדרבנן דגם לענין הטלת מום בקדשים בעינן ריבוי שיעבור גם בנעשה ע"י גרמא ודו"ק בזה: סימן ו ב"ה בריסק יום ז' מנחם אב תרכ"ט לפ"ק. שלום אשיב לכבוד י"ע וידידי עוז הרב הה"ג חריף ובקי בחדרי תורה בפלפול וסברא עדיו לגאון ולתפארת כ"ש מוה' ירוחם יהודה ני' אבד"ק סעלץ יהי נועם ה' עליו וכעת הרב הגאון מד"א בק"ק מינסק דליטא

מכתבו הנעים עם שאלתו שאלת חכם ע"ד העגלים הנקחים מעכו"ם ואינו ידוע אם כבר עברו עליהם ח' ימים לנכון השיגה ידי זה כירח ימים, ויען כי הענין ההוא הוא מקום צר עומד במשעול הדרכים גדר מזה אשר גדרו בעדינו גדולי האחרונים ז"ל שלא לסמוך לא על הסימנים המבוארים גידול קרנים ומספר שינים וכדומה וגם לא אומדן דעתנו לפי גדלותם. וגדר מזה כי ברוב המקומות נהגו להקל ואנכי אין עתותי בידי הנחתי דברי שאלתו זאת לעת הפנאי וזה החלי בעזרת צורי וגואלי. ותחלה נבוא לדבר אם הא דאסרינן עגל תוך שמנה ימים הוא מה"ת או רק מדרבנן. הנה באמת מדברי כל הפוסקים הראשונים ואף גם האחרונים ז"ל נראה מבואר שאינו רק חששא דרבנן ומה"ת אזלינן בתר רובא דרוב וולדות בני קיימא המה. לבד הגאון בעל נוב"י ז"ל בגליון הש"ע בקוראי שמו דגול מרבבה רצה להוכיח מה דאמרי' בש"ס דר"ה דף ז' בכור מאימתי מונים לו שנה אביי אמר משעה שנולד וראב"י אמר משעה שנרא' להרצא' וקאמר דלא פליגי הא בתם הא בבעל מום ופריך בעל מום מי מצי אכיל לי' דקודם ח' ימים איכא חשש נפל דהנך ח' ימים המה מה"ת אף להדיוט וכבר קדמו בהערה זו הגאון בעל ש"א בספר טורי אבן. אולם יען דפשיטא לי' להגאון בעל ט"א ז"ל דהנך ח' ימים אינם רק מדרבנן הוכיח מזה להיפוך דהא דצריך לאכול בכור בעל מום תוך שנתו דוקא אינו רק מדרבנן אולם לדעתי נרא' דאין מזה ראי' לא לכאן ולא לכאן. דהא דאמרי' דהזמן שאינו ראוי לאכיל' במספר השנה לא יבוא לא בעינן שיהי' אינו ראוי בעצמותו דאל"כ אף אם נאמר דתוך ח' ימים אסור מה"ת הי' לנו למנות השנה משעה שנולד ומשום דכיון דאינו ודאי איסור ורק שאסור לאכול מספיקא דשמא נפל הוא א"כ א"נ דהא דצריך לאכלו תוך שנתו הוא מה"ת הי' לנו להחמיר למנות מיום הולדו מספק דשמא לאו נפל הוא וראוי הוא א"כ בעצמותו. וביחוד דהרי עתה אחר ששהה נתברר לפנינו דראוי הי' מתחילתו דבר קיימא הוא ורק דכל שלא הי' יכול לאכלו בזמן ההוא לא נחשב בכלל השנה ומשום דהתור' נתנה לו זמן שנה משעה שהי' יכול לשחטו ולאכלו ושלא לאחר יותר ברצונו משנה ואשר ע"כ כל הימים אשר לא הי' לו באפשרי לשחטו יהי' מאיזה סיבה שיהי' אינם עולים במספר השנה כיון שלא הי' האיחור והמניע' מחמת עצלותו וא"כ אף אם השנה בבע"מ הוא מה"ת והשהי' ח' ימים רק מדרבנן אין למנות השנה רק מן הזמן אחר ח' ימים דבאותו זמן לא הי' יכול לשחטו ולאכלו ומה לנו בזה אם אינו רק מדרבנן מ"מ הרי לא הי' המניע' בזמן ההוא מצדו. ומזה הטעם נרא' לי ברור דאם נולד בבכור בע"מ ספק טריפות שהי' צריך להמתין י"ב חודש כל הזמן ההוא לא נחשב בכלל השנה וכנ"ל כיון שלא הי' המניע' מרצונו וזה פשוט וברור ואין מזה ראי' לדחות בזה את כל הנרא' והנשמע מדברי כל הפוסקים דמדברי כולם נשמע שאינו רק חששא דרבנן. **(מלחמות אריה בספרי מצפה אריה סי' א' כתבתי לדחות ראיית הגאונים השג"א והנוב"י ובסי' מ"ח הארכתי לחקור באם היה הבכור תם חולה אם עולה הזמן הלזה בחשבון השנה והעליתי ג"כ עפ"י הך סברא שכתב מו"ח ז"ל דמחמת איסור דרבנן חשוב אינו ראוי לאכילה וכמו כן היכי דיש עיכוב אחר שאסור להקריב אינו עולה לו בחשבון ע"ש. ועתה באתי לדחות ראייתם הנ"ל עפ"י מה שהביא הט"ז ביו"ד סי' ט"ו בשם הרש"ל לישב שיטת הרא"ש דרב נחמן דאמר בחולין דף נ"א בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים מיירי בכלו לו חדשיו אבל בלא כלו לו חדשיו אפילו לאחר ז' ימים אסור עד שיפריס עג"ק. וגם הט"ז שהרבה להשיב על דבריו העיקר אינו אלא לענין זה דמעל"ע מהני כמו גבי נפולה ולהכי לדידן אין נ"מ כלל בזה דבלא"ה צריך להמתין ז' ימים להוציא מספק נפל. אבל מ"מ תוך מעל"ע אפשר דבלא כלו לו חדשיו חיישינן לריסוק אברים עד שיפריס עג"ק. והנה האי חששא דריסוק אברים)** ואחר שבררנו דאין בזה שום ספק ונדנוד חשש איסור תור' הנה לא צדו צעדינו עוד ונוכל להתהלך ברחב' לצדד ולגבב קולות וסניפים להקל ומה' אלקי אשאל' עזר לבל אכשל בדבר הלכה: