ברכת רצ"ה ריז

נרא' מדבריהם ז"ל דהוי עיין תשו' משאת בנימין ז"ל סי' פ"ג שהאריך בזה. והיוצא מדבריו דלא חשיב צלקת סימן מובהק ורק סימן אמצעי עייש"ה. אמנם אחר העיון גם בזה דיחשב צלקת סימן אמצעי עדיין יש לדבר הרבה. דהנה בש"ס דב"מ דף כ"ו קאמר לימא כתנאי אין מעידין על השומא ר"א בר מהבאי אומר מעידין מאי לאו דמ"ס סימנין דאורייתא ומ"ס דרבנן וקאמר דכ"ע סימנים דאורייתא ובשומא מצוי' בב"ג קמפלגי ואב"ע דפליגי בסימנין עשוין להשתנות לאחר מיתה ופירש"י ז"ל בהך דאין מעידין על השומא שומא באבר פלוני ובהך דעשוי להשתנות לאחר מיתה פי' ז"ל דמראה השומא עשוי להשתנות משחור ללבן וכדומה. מפירושו ז"ל נראה מבואר דשומא שאנו דנין עליה היינו שומא באבר פלוני ומראה פלונית דגם על המראה צריכין להעיד אף לר"א בן מהבאי. דלפירושו רק המראה עשוי להשתנות למ"ד הכי. ואי א"צ להעיד עליו מה נ"מ בזה דעשוי להשתנות [דפשיטא דאין לפרש הך דעשוי להשתנות דהיינו דודאי משתנה ויש מזה הוכחה להיפך ורק דכיון דמצוי לפעמים שישתנה איתרע הסימן ואי א"צ להעיד על המרא' אין ריעותא בזה וכמובן] ומוכח א"כ דאף אי אין עשוי להשתנות ואינה מצוי' בב"ג בעינן שיעידו על אבר פלוני וגם על המראה. ובכה"ג לא הוי רק סימן אמצעי ואי סימנים דרבנן אינו מועיל ואל"ה גם סימן אמצעי לא הוי וא"כ בצלקת כל שאינו מעיד על תוארה או מראה גם באבר מיוחד גם סימן אמצעי לא חשיב לפ"ז דדמי לשומא א"נ דאינה משתנה לדעת רש"י ז"ל. ועיין בש"מ בשם הראב"ד ז"ל שפי' הך דעשוי להשתנות דכיון שהיא רק בעור משתנה משא"כ היכי שהסימן והשינוי הוא בעצמות ובעיבוי הבשר אינו משתנה ולדעתו נראה דהשומא עצמה משתנית. דהיינו לדעתי שמשתנית בתוארה ויש לומר שנעשית גוף השומא לאחר מיתה דהיינו שהיתה ירידת בשר כל שהוא ונשארה עתה כשומא ואך בכה"ג שהיא מסיג שומא חשוב סימן אמצעי אבל לא יותרת סתם דשכיחא טובא. ולדעתו ז"ל א"כ צלקת ממכה שפיר י"ל דהוי סימן אמצעי וכנ"ל. אמנם לדעת רש"י ז"ל מאין הרגלים לחלק בין צלקת לשומא דבעינן שיעיד גם על מראה דוקא ואל"ה לא הוי גם סימן אמצעי. ולכאורה עלה על לבי לדמות הך דצלקת ממכה לנקב בגט דקאמרי' בש"ס דב"מ דף י"ח אהא דקאמר רב אשי כגון דקאמר נקב יש בצד אות פלונית אבל נקב בעלמא לא מספקא לי' לר"א אי סימנים דאורייתא או דרבנן דאי סימנים דאורייתא די בנקב בעלמא ומוכח דכל כה"ג חשיב סימן אמצעי [ועכצ"ל דשומא מצוי' בהרבה בני אדם ולכן לא חשיב בלי המראה גם סימן אמצעי] אמנם זה יש לדחות דהתם מטעם צירוף השמות קאתינן עלה שעם סימן הנקב חשוב סי' אמצעי עכ"פ וכדאמרי' לר' ירמי' דמוקי לה דאמרו עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון זה מ"ד שמא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים דהיינו לפירש"י ז"ל שם שאינם מעידים על חתימת ידם ורק מטעם השמות של העדים קאתינן עלה והיינו בצירוף שמות האיש והאשה. ויתישב בזה ג"כ מה שהוקשו המפורשים דבלא הוחזקו כיון דלא הוי רק מדרבנן למה לא יועיל גם סימן אמצעי אף אי סימנים ודאי דרבנן וביחוד דמספקא לי' דנקב בעלמא בלי צירוף השמות גם מדרבנן לא חשיב סימן והבן

אולם אף נניח דזה חשיב סימן אמצעי וכדעת הפוסקים הנ"ל. הנה בעגונה קיי"ל דלא מהני רק סימן מובהק ביותר ואין מקום להתיר בצלקת בנ"ד. והנה כאשר אבין אנכי מתוך לשון הגב"ע אמרה האשה כל הסימנים גם סימני הבגדים ותוארו וצורתו ואם כן הוא יש מקום לדון דאף דכל הסימנים בגדיו הנזכרים טיליפ רופס וקאפאטע מצמר שחור וחאלאט גרין עם פאסין וכמו כן שערותיו שהי' שחורות ושער זקנו שהתחיל לצמוח המה סימנים גרועים מ"מ בצירוף יחד העלה הגאון בעל נוב"י דנחשב סימן אמצעי דלא גרע מסימן מנין דחשיב סימן אמצעי ומחזירין ע"י באבידה ובצירוף סימן הצלקת א"כ לדעת הפוסקים אלו דהוי עכ"פ סימן אמצעי יש לדון א"כ מטעם צירוף שני סימנים אמצעים דהעלו הרבה פוסקים דחשיב כסי' מובהק עיין עליהם. אמנם אף אם נאמר כן עדיין יש לדון מטעם חשש שאלה דשייך בכלים אף בטב"ע וסימן מובהק ביותר אף אי סימנים דאורייתא. והנה כבר נודע דעת הפוסקים להתיר בסימן אמצעי בגוף וטב"ע בכלים הלא המה המהר"ל ז"ל והח"צ ז"ל אולם חלוקים המה בטעמן. המהר"ל ז"ל כתב דעיקר הא דאמרינן בש"ס דחיישינן לשאלה הוי רק אי נימא סימנים דאורייתא דמקשינן מהך דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ומשני גוף דאריך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה אבל אי נימא סימנין דרבנן א"ש מתניתין כפשטא ואי"ל דחיישינן לשאלה. והח"צ ז"ל מטעם אחר קאתי עלה דל"ח רק דשאלה דרבים אבל לא לשאלה דיחיד שנחוש שהשאיל דוקא לאיש שיש לו סימן בגופו כמוהו וכדאמרי' בב"ב דף קע"ב בשני יוסף בן שמעון דאף דחיישינן לנפילה דרבים לנפילה דיחיד שאבד יוסף בן שמעון זה ומצאו אחר לא חיישינן ולדעתם ז"ל לכאור' יש לדון גם בסימן אחד בגוף וסי' א' בכלי מטעם צירוף סימנים. אמנם אחר ההתבוננות אין לדון משום זה להתיר בכה"ג ל"מ לדעת ולטעמו של מהר"ל דאי סימנים דרבנן ל"ח לשאלה כלל דעיקר ראייתו היא מהא דקתני אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו ולא קאמר רבותא יותר דאף טב"ע בכליו לא מהני דחיישינן לשאלה דבשלמא אי סימנים דאורייתא ניחא דמה לי סימן ומה לי טב"ע כיון ששניהם מה"ת ואך דחיישינן לשאלה. אבל אי סימנים דרבנן קשה דלמה לא נקט טב"ע בכלים א"ו דאי סימנים דרבנן באמת לא חיישינן כלל לשאלה וזה עיקר ראייתו דמ"ש דהש"ס לא קאמר הך דשאלה רק אי סימנים דאורייתא אינו כדאי לסמוך עליו די"ל דאי סימנים דרבנן פשיטא דחיישי' גם לשאלה וכמו דחיישינן שאיתרמי עוד אחד בסימן כזה ורק דהש"ס מוסיף דגם אי סימנים דאורייתא ול"ח לאתרמי מ"מ חיישינן לשאלה דזה החשש גרע: ועיין ב"י שכ' בשם הריטב"א ז"ל להיפך דלמ"ד סימנין דרבנן אף בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה דאיקר' שהשאיל דזה לא עדיף מסימן. ואף שרוב הפוסקים חולקים עליו בזה עכ"פ מודו דיותר יש לחוש לשאלה אי סימנים דרבנן ורק דהם ס"ל דהיכי דלא מושלי אינשי ל"ח כלל וז"ב. ולדעת הסוברים א"כ דשני סימנים אמצעים מצטרפין לסימן מובהק אין מכאן ג"כ ראי' די"ל דהך דבגופו ובכליו היינו בגופו וגם בכליו שיש סימן א' בגופו וגם סימן בכליו דאי לאו חשש שאלה היינו מתירין משום צירוף סימנים ואין א"כ רבותא יותר אי הוי טב"ע בכלים דשני סימנין הוי סימן מובהק ומהני אף אי סימנים דרבנן ואין מקום א"כ לדון ולצרף שני הדיעות האלו וכמובן. אלא אף לפי שיטת הח"צ ז"ל דמטעם שאלה דיחיד קאתי להתיר טב"ע בכלים וסימן אמצעי בגוף אין בידינו להצטרף סימן בכלי וסימן בגוף. דבאמת במתני' קתני שאע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ומיעוט רבים שנים עכ"פ וע"כ צריך לפרש לדעת הפוסקים אלו דשני סימנים מצטרפין שיש שני סימנים בגופו ובכליו דהיינו סימן א' בגוף וסימן א' בכליו ומטעם חשש שאלה ל"ח להצטרף ועכצ"ל א"כ דלא ס"ל הך סברא דהו"ל שאלה דיחיד. ולסברת הח"צ עכצ"ל דל"א צירוף סימנים ונוכל לפרש דהך ובכליו היינו או בכליו דאף דסימנים תרי משמע מ"מ ל"מ גם בגופו