ברכת רצ"ה רטו

להודאתו שידע וכמובן: אולם יראה דמ"מ יש להאמינו בזה שאומר שסמך עצמו על ריוח הפעריקאר דכמו דאמרי' לחלק בין מקדש אחותו ובין הכיר שאינו שלו מטעם דלא יהיב מתנה לאחרינא מה"ט גופא י"ל דודאי האמת אתו שסמך עצמו ולא מחל לו דמהכ"ת נאמר דיהיב מתנה לנוכרא' דגם התם בהך דהכיר שאינו שלו מוציאין מיד המוחזק מטעם חזקה זו. ולפ"ז עלה על לבי דאף אחר כדי שיראה נאמן לומר שלכך שתק מפני שסמך עצמו על ריוח הפעריקאר ומה"ט גופא דחזקה דלא יהיב מתנה לנוכרא' ועכצ"ל לפ"ז דהא דצריך לברר שהי' אונס הוא מטעם דאונסא לא שכיח. ובזה אמרתי ליישב מה שהקשיתי זה כמה וכמדומ' לי שמצאתי אחרי כן לאחד מגדולי האחרונים שהרגיש בזה ואיני זוכר עתה איה מקומו לפמ"ש הבעה"ת ז"ל בהך דאשכח טופיינא. דאף דהיכי שאין דרך לטעות א"צ להחזיר דאמרינן דמתנה היא מ"מ זה אינו רק כשאין הלה תובע אבל אם בא ותובע ואמר נתתי לך יותר בעי למיהדר כיון שזה תובעו ברי וזה שמא ברי עדיף ומוכח דכל כה"ג שאנו דנין על מעותיו שנתן לו אי מחיל לו ברי עדיף ואמאי א"כ בטענת אונס אחרי כדי שיראה צריך לברר ולפי הנ"ל ניחא דבטענת אונס מטעמא דאונסא לא שכיחא כלל קאתינן עלה וכנ"ל: אמנם מדברי הפוסקים ז"ל שכתבו אמ"ש הטור ז"ל חו"מ סי' רכ"ז בהך דמוכר לעולם חוזר דאם נשתנה השער אינו חוזר דלאו היינו שנשתנ' אח"כ ובשעת המכר לא נתאנה כלל דזה פשוט וא"צ להאמר כלל ורק דגם אם בשעת המכר הי' ג"כ אונאה ורק דאחרי כן נתיקר עוד א"י לחזור ומשום דחיישינן דגם מקודם איתרמי לי' זבינא כזבינתי' ונתודע לו שנתאנה ומ"מ לא הי' רוצה לתבעו ורק משום דעתה נתיקר עוד הוא תובע אותו עיין בדבריהם ז"ל. יראה דלא ס"ל דיש להאמינו להוציא מטעם חזקה זו דלא יהיב מתנה לאחרינא וגם לא משום דהו"ל ברי ושמא וכנ"ל בשם בעה"ת ז"ל דהתם רק חששה הוי דדלמא מחל מקודם ואין טענתו טענה דלא שכיח וכהך דאנוס וכנ"ל. ואשר ע"כ אמינא לחלק דהיכי שאנו דנין אם נתן לזה בתחל' יותר שפיר אמרינן דכל דאיכא לומר ולתלות שלא נתן לו מתנה תלינן ואף להוציא מיד המוחזק ומשום דחזקה דלא יהיב מתנה לנוכרא' וכנ"ל מהך דהכיר בה שאינו שלו. אולם היכי שבשעת הנתינ' ל"ה ידע ואנו דנין אם אח"כ מחל לו וכהך דאונא' שלא נתן מתחלה יותר בידיעתו שפיר י"ל דמחל לו שלא לתבעו דזה יקרה הרבה שאין אדם רוצה לבא בדינא ודיינא ומוחל תביעתו. ולפ"ז י"ל דזה היא טעמו של הבעה"ת ז"ל בהך דטופיינא דנאמן כשתבעו לומר דלא יהיב לי' מתנה והיינו ג"כ מטעם חזקה זו דמה"ת יתן מתנה לנוכרא' ורק דלדעתו ז"ל משום חזקה זו אין להוציא ממון ורק דמהני לענין צירוף דנימא ברי עדיף וכדאמרי' הכי לענין מגו להוציא דמהני לחזק הברי וכנ"ל ודו"ק

ולפי הנ"ל יצא לנו לדון בכעין נ"ד להיפוך דא"נ כמש"ל לומר ולחלק דחשוב כדי שאין הדעת טועה שפיר נאמן גם אחר כדי שיראה כו' במה שאמר שסמך על ריוח הפעריקאר אף להוציא ומשום דכיון דבודאי ידע שנותן יותר חזקה דלא יהיב מתנה לנוכרא' דהוי חזקה אלימתא ביחוד לצרף לענין ברי ושמא וכנ"ל. אולם א"נ דל"ח אין הדעת טועה דבכ"מ חשיב כדי שהדעת טועה עד כפלים בשויו וכנ"ל בשם הקדמונים ז"ל ודלא כמ"ש אף שהוא אומר שידע באונאתו ורק שסמך על הריוח לא מהמנינן לי' להוציא אחר כדי שיראה דדילמא בשעת הנתינ' לא ידע ורק שאח"כ מחל דע"ז ל"ש חזקה זו וכנ"ל בהך דנשתנה השער. אולם כ"ז להוציא אבל כשעדיין לא נתן הדמים פשיטא דיוכל לטעון שסמך על הריוח וכמובן ודוק היטב בכל זה: ועתה נבא לעיין בגוף שאלתו ע"ד שטוען שכנגדו שהכל היא ענין אחד מכירת חלק הפאסעסיא ומכירת היי"ש ותלוי זה בזה וע"ז צריכין אנו לדון ולהתבונן במשמעות לשון הכתב והנה לכאור' יראה דאם הי' הגוד או אגוד רק על ענין הפאסעסיא ולא הי' מדובר ולא נכתב שיהי' גואוא"ג על הדברים שיש להם בשותפות ע"כ שהכל ענין אחד פרטי הגאוא"ג מהשכירות דאל"כ מכירת היי"ש מאן דכר שמי'. אמנם אם הגאוא"ג הוא על הכל על הפאסעסיא וגם על הסחור' שיש להם בשותפות שפיר י"ל דאינו תלוי זה בזה שזה מוסב על הגאוא"ג מהפאסעסיא וזה על הגאוא"ג מהיי"ש של השותפות והיא א"כ מכירה בפ"ע. אולם אחרי שנאמר דהיי"ש שייך למי שישאר בהפאסעסיא יראה דהא בהא תליא דאל"כ ורק שמכירת הפאסעסיא והיי"ש המה ענינים נפרדים לגמרי הרי אם זה יתן יותר בעד הפאפעסיא וזה יותר בעד היי"ש לא יהי' היי"ש שייך להנשאר על הפאסעסיא וע"כ דהפי' שהיי"ש יקבל רק זה הנשאר בהפאסעסיא דוקא במקח הנ"ל וצריך להיות הגואוא"ג על שניהם יחד ותלו א"כ זב"ז: ואחרי שע"כ המה ענין אחד שמחזיק הפאסעסיא צריך לקבל היי"ש צ"ל דגם אם הי' אח"כ חליפות והעלאת דמים גם על היי"ש דאין מזה ראי' שהיא מכירה לבדה ורק שמוסב על הגוא"ג מהפאסעסיא שזה הוסיף על ריוח הפאסעסיא וזה על היי"ש ג"כ ע"ד הוספה על הגואוא"ג מהפאסעסיא וכמובן. כן עלה על לבי בראשית ההשקפ' אולם אחר היישוב ראיתי דזה ליתא די"ל דמה שנאמר שהיי"ש שייך למי שישאר בהפאסעסיא בכך וכך ועל האופנים הנזכרים לאו היינו ע"ד חיוב שמחויב לקבל היי"ש ורק דברצונו תלוי ושייך לו היינו שהוא קודם להשני. ולפ"ז גם אם הי' הגאוא"ג רק על הפאסעסיא נוכל לומר ע"ד זה דגם לפ"ז תלוי זב"ז ורק לא ע"ד חיוב ורק ע"ד קדימה לכשירצה. וכיון שהי' תלוי ברצונו שפיר יוכל לטעון שנתאנה ע"י מה שסמך על ריוח הפעריקאר וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי להיפך שקבלת היי"ש בכך וכך למי שיעמוד בידו הפאסעסיא היא ע"ד חיוב שמחויב לקבלו במקח זה ועל אופנים הנזכרים הנה אם כבר קיבל המוכר לא די שיכול לומר שכוונתו הי' ע"ד חיוב ואם תרצה בביטול מכירת היי"ש ממילא המכיר' מהפאסעסיא ג"כ בטילה ורק שבידו גם אם ירצה זה ויסכים שיבוטל גם מכירת הפאסעסיא באמרו שכוונתו הי' להיפך שתלוי ברצונו לומר לו שאינו מאמין לדבריו כלל וכל המקח קיים דאחרי שהוא מוחזק צריך השני לברר לדבריו כן שסבר שאיננו דרך חיוב. אמנם אם לא נתן הדמים עדיין זה פשוט שאין הלה יכול לכופו שיוכל לומר ולטעון דכוונתו ל"ה שיהי' תלוים שני המכירות יחד ע"ד חיוב. אולם כשטוען זה שכנגדו מה לי בכוונתך אני לא כוונתי רק למכור שניהם יחד הפאסעסיע והי"ש וגם אם אתה חשבת בהיפוך וא"י לכוף אותך לקיים הכל מ"מ בביטול מכירת היי"ש גם מכירת הפאסעסיא בטילה והלה משיב שאינו מאמינו שכוונתו הי' כלל כך. דבר זה צריכה עיונא דלכאור' לפמ"ש הקדמונים ז"ל דכל היכי שלא זקף המוכר הדמים על הלוקח במלוה כשהלוקח אינו רוצה ליתן הדמים ל"א דכיון שכבר קנה הלוקח המכר אין נתינת הדמים ענין להמכר שכבר קנאו והדמים רק כחוב עליו ורק שהמכר בטל ולא בעינן שיהי' עייל ונפיק אזוזי כיון שאין רצונו ליתן דמים כלל גם עכשיו. עיין בש"מ ובפוסקים ז"ל א"כ כיון דלפי דברי המוכר המכר בטל אחרי שאין הלוקח רוצה ליתן לו כל הדמים אלא שלנו יש ספק יש לנו לאוקמי אחזקת מ"ק. אולם מדברי הרשב"א ז"ל נראה דכל כה"ג לא מוקמינן אחזקת מ"ק שכ' בתשובותיו סי' תתקע"ב באחד שמכר קרקע לחבירו שנים אומרים שהי' תנאי וב' אומרים לא הי' תנאי דלא מוקמינן אחזקת מ"ק דהקרקע בחזקת הלוקח קאי. ורציתי לומר דשאני הך דהרשב"א ז"ל